מיקרופדיה תלמודית:בת כהן

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:22, 24 בדצמבר 2014 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

בת כהן

הגדרה[1] - בתו של כהן, לענין אשה שיש לה דינים מיוחדים מפני קדושתה

באכילת תרומה וקדשים

שלא נשואה לזר

בת כהן, שלא נישאת לזר, אוכלת בתרומה, שנאמר: וּבַת כֹּהֵן וגו' וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל (ויקרא כב יג).

וכן היא אוכלת במורם מקדשים קלים, דהיינו מהחזה ושוק של שלמים, מארבעה לחמי תודה, ומהזרוע הבשלה של איל נזיר, ומשני לחמיו, שנאמר: וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ וגו' אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ (ויקרא י יד), ונאמר: וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ (במדבר יח יא), ונאמר: כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ (במדבר שם יט. ועי' רמב"ם מעשה הקרבנות י ד. וראה ערך אכילת קדשים: המותרים באכילתם).

נשאת ללוי או לישראל

בת כהן הנשואה לישראל או ללוי, שהם זרים מן הכהונה, הרי היא כזר ואסורה לאכול בתרומה (יבמות פז א; רמב"ם תרומות ו ה), שנאמר: וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל (ויקרא כב יג), הרי שבעודה תחת בעלה לא תאכל (יבמות סח א).

ואם אכלה - עברה על עשה, שלאו הבא מכלל עשה עשה (מאירי יבמות שם); ולא עוד אלא שעוברת אף בלאו, שנאמר: וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל (ויקרא שם יב, ורש"י שם. ספרא אמור ה ה). או לפי שנאמר: וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ (ויקרא כב יג. יבמות סח ב, ורש"י ד"ה תרי; רמב"ם תרומות ו ה), בין הוא ובין אשתו (רמב"ם שם).

ואפילו כשאינה אלא ארוסה לזר נפסלה מן התרומה (יבמות סז ב; רמב"ם שם ח ז), שהרי משעת קידושין כבר היא קנויה לו (יבמות סח א; רמב"ם שם).

מיתה ומלקות

אם עברה ואכלה - לוקה (חינוך רפג). יש מי שנסתפק אם בת כהן הנשואה לישראל שאכלה תרומה חייבת מיתה בידי שמים כדין זר גמור שאכל תרומה, שהרי היא כזרה, או שכשם שלא נתרבתה לחיוב חומש (ראה להלן) כך לא נתרבתה למיתה בידי שמים (דרך מצותיך לבעל המשנה למלך סוף חלק ג)[2].

ויש שכתב שלאכילת תרומה אינה נעשית זרה לא למיתה ולא למלקות, כשם שאינה כזרה לחיוב חומש בשוגג, שהרי אם נתאלמנה או נתגרשה וזרע אין לה - חוזרת לאכול בתרומה (ראה להלן), ואינו בדין שאם אכלה תרומה אתמול תתחייב מיתה, והיום כשנתגרשה תהיה מותרת לאכול לכתחילה (רדב"ז תרומות ו ז).

אכלה בשוגג

אכלה תרומה בשוגג - משלמת את הקרן, ואינה משלמת את החומש (תרומות ז ב; רמב"ם תרומות י יב), שנאמר: וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ וגו' וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו (ויקרא כב י, יד), יצאה זו שאינה זרה לה (ספרא אמור ו ו), הואיל וראויה לחזור אם ימות בעלה וזרע אין לה (רש"י סנהדרין נא א ד"ה ואינה).

אלמנה וגרושה

נתאלמנה או נתגרשה וזרע אין לה ממנו, חוזרת לבית אביה לאכול בתרומה, שנאמר: וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל (ויקרא כב יג. יבמות סח א; רמב"ם תרומות ו ח).

היה לה זרע ממנו, ואפילו זרע הזרע, כגון שמת בנה ויש לו בן, אינה חוזרת לאכול בתרומה, שבני בנים הרי הם כבנים (יבמות ע א).

ואפילו היה זרע הזרע פסול - אינה חוזרת, כיצד, ילדה ממנו בת, ובא על הבת מי שהוא ערוה עליה, וילדה ממנו ממזר, או שנישאה לממזר וילדה ממנו, ומתה הבת והרי הממזר שילדה קיים, האם אינה אוכלת בתרומה (ספרא אמור ו ה; יבמות שם; רמב"ם תרומות ו יג), שנאמר: וְזֶרַע אֵין לָהּ - עיין עליה אם יש לה זרע (יבמות שם).

ואפילו היה זרע הזרע כהן, כגון שהבת שילדתה ממנו נישאת לכהן וילדה ממנו בן, הרי זה ראוי להיות כהן גדול, ופוסל את אם אמו מלאכול תרומה אף על פי שמתה אמו (ספרא שם; יבמות סט ב; רמב"ם שם טו). אפילו עובר פוסל אותה מלאכול בתרומה, שנאמר: כנעוריה, פרט למעוברת (יבמות סז ב; רמב"ם תרומות ח א-ב)[3].

יבם

היבם פוסל את בת כהן מלאכול בתרומה (יבמות סז ב; רמב"ם תרומות ח א,ה).

אונס ומפתה

האונס והמפתה אינם פוסלים אותה מלאכול בתרומה (יבמות סט א; רמב"ם תרומות ח יג).

השוטה שנשא כהנת, אפילו בחופה וקידושין, אינו פוסלה מלאכול בתרומה (יבמות שם, ורש"י ד"ה והשוטה; רמב"ם שם), שאין קנינו קנין (רש"י שם).

אבל אם נתעברה מהאונס והמפתה, אינה אוכלת מפני העובר (יבמות סט ב; רמב"ם שם יד), וכן כשנתעברה מהשוטה (רמב"ם שם).

בת כהן שבא עליה ישראל, אין חוששים שמא נתעברה ונפסלה מהתרומה, אלא טובלת ואוכלת לערב (יבמות סט ב; רמב"ם תרומות ח ג).

חרש

החרש שנשא בת כהן, אף על פי שאינו בן דעת ומן התורה אין נשואיו נישואין, פוסלה מתרומה (יבמות סז ב; רמב"ם תרומות ח א,ט), לפי שחכמים תיקנו לו נישואין, והיא קנויה לו מדבריהם (יבמות סח א; רמב"ם שם ט).

חזה ושוק

בת כהן שנישאת לישראל, ונתאלמנה או נתגרשה ואין לה זרע ממנו, אף על פי שחוזרת לתרומת בית אביה, אינה חוזרת לאכילת חזה ושוק (יבמות סח ב; ירושלמי יבמות ט ח; רמב"ם תרומות ו ז).

ולא חזה ושוק בלבד, אלא אף זרוע בשלה מאיל נזיר והלחמים שעמו, ולחמי תודה, ובכור (ראה ערך בכור בהמה טהורה שהוקש לחזה ושוק) בכלל מורם מן הקדשים הם, ואסורים לה עולמית, אחר שנישאת לזר (מנחת חינוך רפג ס"ק כה)[4].

אכלה במורם מן הקדשים במזיד, אפילו אחר שנתגרשה מן הישראל, עברה בלאו ולוקה, אבל אין בה מיתה בידי שמים (רמב"ם סנהדרין יט ד).

עבדים

בת כהן מאכילה אף את עבדיה תרומה (יבמות סו א; רמב"ם תרומות ו א)[5].

במתנות כהונה

תרומה וחלה

תרומה ותרומת מעשר וחלה נותנים לכהנת (רמב"ם בכורים א יא); אלא שאין חולקים תרומה בגורן לאשה, אם משום יחוד, או משום שמא תתגרש אשת כהן שהיא בת ישראל ולא יהיה הדבר ידוע, ויתנו לה תרומה כבתחילה (יבמות צט ב. וראה ערך אשת כהן). וגזרו אף בבת כהן גזרה זו משום בת ישראל (מאירי יבמות פה ב).

זרוע לחיים וקיבה

בזרוע לחיים וקיבה נחלקו התנאים אם ניתנים לכהנת (חולין קלא ב – קלב א). והלכה שניתנות לכהנות (חולין קלב א; רמב"ם בכורים א יא, ט כ; טוש"ע יורה דעה סא ח).

לדעת הממעט כהנת ממתנות כהונה נסתפקו הראשונים אם אפילו כשהיא פנויה נתמעטה, או שדוקא כשנישאת לזר, אבל אם לא נישאת, כיון שאוכלת בתרומה החמורה כל שכן שנותנים לה מתנות כהונה (תוס' חולין קלב א ד"ה דבי ר"י).

לדעת הסוברים - וכן הלכה - שכהנת נתרבתה למתנות כהונה, נותנים לה אפילו כשנישאת לזר (רש"י חולין קלא ב ד"ה לכהנת; רמב"ם בכורים ט כ; טוש"ע יו"ד סא ח), שהרי אין בהם קדושה, ואינם אסורים באכילה לזרים (רש"י שם). ולא עוד אלא שנותנים אף לבעלה ישראל בשביל אשתו שהיא בת כהן (גמ' רמב"ם וטוש"ע שם), ומקיימים בכך מצות נתינה (ר"ן חולין שם; שו"ע שם).

ראשית הגז

ראשית הגז ניתנת לכהנת, שנאמר: רֵאשִׁית דְּגָנְךָ וגו' וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ (דברים יח ד), מה ראשית דגן דהיינו תרומה ניתנת לנקבות כלזכרים, אף ראשית הגז כן (רמב"ם בכורים א יא; טוש"ע יו"ד שלג יד), ואף כשהיא נשואה לישראל (רמב"ם שם י יז; טוש"ע שם).

פדיון הבן

בפדיון הבן נחלקו הראשונים:

  • יש סוברים שניתן לכהנת, ואפילו לבעלה ישראל בשבילה (תוס' פסחים מט ב ד"ה אמר, וקדושין ח א ד"ה רב כהנא בתירוץ ב; רא"ש בסוף בכורות הלכות פדיון הבן ד, בשם רש"י).
  • אבל רוב הראשונים סוברים שפדיון הבן אינו ניתן לכהנת (רמב"ם בכורים א י; שו"ת הרשב"א א תתלו; רא"ש שם; חינוך שצב; טור יו"ד שה), לפי שנאמר בו: וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן (במדבר ג מח. רמב"ם שם), וכן נאמר: וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו (במדבר שם נא. שו"ת הרשב"א שם; רא"ש שם).

בכור

בכור בהמה טהורה, אף על פי שבת כהן מותרת באכילתו (ראה ערך אכילת קדשים: המותרים באכילתם, וערך בכור בהמה טהורה: בתורת קרבן), אינו ניתן לה (רמב"ם בכורים א י; רא"ש סוף בכורות הלכות פדיון הבן ד; טור ורמ"א יו"ד שו א), לפי שמקריבים ממנו חלבו ודמו למזבח, ואין מקריבו אלא איש (רמב"ם שם).

ואפילו כשהבכור בעל מום, אינו ניתן לבת כהן, כיון שמתחילתו לא היה ניתן אלא לכהן (משנה למלך שם).

ויש אומרים שהטעם הוא שבכור בהמה הוקש לבכור אדם (ראה מכילתא בא טז; ספרי קרח יח טו), וכשם שבכור אדם פדיונו לזכר (ראה לעיל), כך בכור בהמה ניתן לזכר (רא"ש סוף בכורות; טור יו"ד שו).

גם בכור בהמה טמאה, דהיינו פטר חמור, אינו ניתן לכהנת, שהוקש לבכור אדם (רא"ש שם; טור יו"ד שכא).

בשאר דיני כהונה

מצות כהונה

במצות כהונה שנאמר בהן בני אהרן נתמעטה בת כהן, שאנו דורשים: בני אהרן, ולא בנות אהרן. וישנם כמה הלכות שנתמעטה מהם בת כהן:

  • מנחת כהנת אינה נשרפת כדין מנחת כהן, אלא נאכלת (סוטה כג א; רמב"ם מעשה הקרבנות יב י. וראה ערך מנחת כהן), שאהרן ובניו כתובים בפרשה (חולין קלב א) וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא ו ז).
  • בת כהן אינה מוזהרת על איסור טומאה למתים (סוטה כג א; רמב"ם אבל ג יא; טוש"ע יו"ד שעג ב), שנאמר: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא כא א) - בני אהרן, ולא בנות אהרן (ספרא אמור א; סוטה שם; רמב"ם שם). וכן אין בת כהן מצווה להיטמא למת קרוב, כדרך שכהן זכר מצווה (ראה ערך טומאת קרובים) לדעת הסוברים שמצות הטומאה לקרובים תלויה באיסור טומאת הכהנים למתים (ראה רמב"ם אבל ב ו, וכסף משנה ולחם משנה שם. וראה ערך טומאת קרובים שרוב הראשונים חולקים וסוברים שאין מצות הטומאה לקרובים ממצות כהונה כלל).
  • בבת כהן אינן נוהגות כל המצות הנוהגות בעבודת הקרבנות במקדש, כמו: הגשה, קמיצה, הקטרה, מליקה, קבלה, זריקה (קדושין לו א), לפי שבכולן נאמר: בְּנֵי אַהֲרֹן, ודרשו: ולא בנות אהרן (ראה ערך אשה: במקדש, את הפסוקים לכל עבודות אלו).

נישואין לפסולי כהונה

כהנות כשרות לא הוזהרו להינשא לפסולי כהונה, דהיינו לחלל ולגר ולעבד משוחרר (יבמות פד ב; רמב"ם איסורי ביאה יט יא; טוש"ע אבן העזר ז כב), שנאמר: בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא כא א) - ולא בנות אהרן (רמב"ם שם; שו"ע שם)[6].

בזנות

נשואה וארוסה

בת כהן הנשואה לבעל, שזינתה, דינה בשריפה (ראה ערכים: ארבע מיתות; שרפה), שנאמר: וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף (ויקרא כא ט). ואין הכתוב מדבר אלא כשיש לה בעל, ולא בפנויה, שנאמר: לזנות, ופנויה שנבעלה אינה זונה, שאין זנות אלא כשזינתה ויצאה מתחת בעלה לאחרים (סנהדרין נא א, ורש"י שם ד"ה הא לזנות; מלחמות לרמב"ן שם; קרית ספר איסורי ביאה ג. וראה ערך זונה).

ונחלקו תנאים באיזה בעל מדובר - מהאירוסין או מהנשואין:

ר' ישמעאל אומר בנערה והיא ארוסה ובתולה הכתוב מדבר; ר' עקיבא ור' שמעון אומרים אחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה; וחכמים אומרים נשואה נידונית בשריפה ולא ארוסה (סנהדרין נ ב - נא א, ושם סו ב); שבת כהן ארוסה שזינתה לא יצאה מכלל בת ישראל ארוסה שזינתה, שדינה בסקילה (ראה ערך נערה המאורסה), שלא בא הכתוב להקל על בת כהן אלא להחמיר עליה, מפני שחיללה את אביה, שאם היו נוהגים בו קודש, נוהגים בו חול (רש"י סנהדרין נ א ד"ה ומדאפקיה; חידושי רבינו יונה וחידושי הר"ן שם מט ב, בשם הראב"ד).

הלכה כחכמים (רמב"ם איסורי ביאה ג ג,ה, ושם סנהדרין טו יא; סמ"ג לאוין צז).

הבעל

בין שבעלה הוא כהן, בין שהוא לוי או ישראל, ואפילו הוא חלל או נתין או ממזר או כותי או משאר חייבי לאוין, מיתתה בשריפה (תרומות ז ב; סנהדרין נא א); ר' מאיר חולק וסובר שהנישאת לאחד מן הפסולים מיתתה בחנק (תרומות שם). הלכה כחכמים (רמב"ם אסורי ביאה ג ג).

בעל מום

אפילו היתה בת של כהן בעל מום דינה בשריפה, ואין אומרים שמאחר שאביה פסול לעבודה (ראה ערך בעל מום (א)) אף היא יצאה מכלל קדושתה, ודינה כבת ישראל שזינתה, שנאמר: וְהָיוּ קֹדֶשׁ (ויקרא כא ו) - לרבות אף בעלי מומים לקדושה (סנהדרין נא ב, ורש"י ד"ה והיו).

יש מהראשונים שמפרשים שהלימוד הוא על בת כהן עצמה שהיתה בעלת מום, שדינה בשריפה (מאירי שם נא א).

חללה

בת כהן שהיתה חללה, כגון שנולדה לאביה מגרושה או חלוצה, נחלקו אמוראים בדינה: יש אומרים שאינה בשריפה; ויש אומרים שדינה בשריפה (ירושלמי תרומות ז ב, לפירוש הפני משה שם). והראשונים כתבו שאין לה דין כהונה כלל, ומיתתה בחנק ולא בשריפה (מאירי סנהדרין נא א).

הבזיון לאביה

אף על פי שאין קדושת הכהן נפקעת על ידי זנות בתו, מכל מקום למדים מהכתוב: אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, שאם היו נוהגים בו קודש, כגון לפתוח ראשון ולברך ראשון (מרדכי סנהדרין רמז תשיז, בשם רש"י), נוהגים בו חול; היו נוהגים בו כבוד, נוהגים בו בזיון, ואומרים ארור שזו ילד, ארור שזו גידל, ארור שזו יצאה מחלציו (סנהדרין נב א). דרשה זו יש אומרים שהכל מודים בה (תוס' סנהדרין נ ב ד"ה כשהוא); ויש שצידדו לומר שיש מחלוקת תנאים בדבר (ראה רש"י סנהדרין נ ב ד"ה הא מה בלשון א'; תורת חיים שם נא א).

וכתבו הראשונים שלא אמרו שיש חיוב לנהוג בו חול, אלא שרשות הוא לנהוג בו חול, אבל יש רשות גם לקדשו, לפתוח ראשון ולברך ראשון (מרדכי סנהדרין רמז תשיז; דרכי משה אורח חיים קלה, וברמ"א או"ח קכח מא).

ויש שכתבו שאין לבייש את הכהן ולהלבין פניו ברבים משום זנות בתו, ולא אמרו לנהוג בו חול אלא בשב ואל תעשה, ובאופן שאינו ניכר לרבים (שו"ת שבות יעקב ב ב).

פשוטו של מקרא את אביה היא מחללת משמעו שמחללת את עצמה מקדושת אביה (תרגום אונקלוס ויקרא כא ט), שבת כהן יש לה מקדושת אביה, שאוכלת בתרומה ובקדשים ונותנים לה הזרוע והלחיים וכיוצא, ועל ידי הזנות היא מחללת את עצמה מקדושת אביה (תורת חיים סנהדרין נא א).

המירה דתה

אם המירה בתו של כהן, דינה כזינתה (מרדכי סנהדרין רמז תשיז; רמ"א או"ח קכח מא).

יש מפרשים שהטעם הוא שכשהמירה ודאי לנו שגם זנתה, ואף על פי שכשהמירה אין ביד האב לשמרה מזנות, מכל מקום היה לו ללמדה בקטנותה שלא תבוא לכך (מגן אברהם קכח ס"ק סא); ויש מפרשים שמשום המרת הדת עצמה יש רשות לנהוג בו חול כמו בזינתה (שו"ת שבות יעקב ב ב).

הבועל והעדים

בת כהן עצמה היא שדינה בשריפה, אבל בועלה דינו בחנק, כדין בועל בת ישראל, שנאמר: הִיא וגו' - היא בשריפה, ואין בועלה בשריפה (ספרא אמור א א; סנהדרין נא א; רמב"ם אסורי ביאה ג ג).

ואם הוזמו עדיה (ראה ערך עדים זוממין) - מיתתם בחנק ולא בשריפה, שנאמר: הִיא - היא בשריפה ולא זוממיה בשרפה (ספרא שם; סנהדרין שם; רמב"ם עדות כ י); ועוד, שנאמר: וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו (דברים יט יט), ודורשים לאחיו ולא לאחותו (סנהדרין צ א).

יש מהראשונים שסוברים שאפילו כשלא באו העדים לחייב מיתה אלא אותה ולא את הבועל, כגון שלא הכירוהו, או שהיה קטן בן תשע שנים ויום אחד, או שהתרו בה ולא בו (ראה ריטב"א מכות ב א), אין דינם בשריפה, שלכך בא המיעוט היא בשריפה ואין זוממים בשריפה, שאילו באופן שמחייבים מיתה אף את הבועל, הרי למדים מ"לאחיו" ולא לאחותו (תוס' מכות ב א ד"ה זוממי; תוס' שנץ שם; מאירי סנהדרין נ ב)

ויש סוברים שאם אינם מחייבים מיתה אלא אותה בלבד, דינם בשריפה (ריטב"א מכות ב א, בדעת רש"י; מאירי שם, בשם יש חוככים).

הערות שוליים

  1. ד טור' תשנב – תשסד.
  2. וראה מנחת חינוך רפ סק"ח, שמדייק מדברי החינוך רפג שאינה במיתה.
  3. וראה מנחת חינוך רפ סק"ט, שמצדד לומר שאף על פי שהזרע מונע את בת כהן מלאכול בתרומה, אם אכלה אינה לוקה, שאינה אסורה בתרומה אלא בלאו הבא מכלל עשה, שנאמר: וזרע אין לה ושבה וגו', אבל אם יש לה זרע אינה שבה.
  4. וראה ירושלמי יבמות ט ח, שיש חולקים וסוברים שאוכלת אף בחזה ושוק.
  5. וראה ערך חללה; זונה; אכילת תרומה, על בת כהן שנבעלה לפסולים באכילת תרומה וקדשים, ועל דינה בתשלומי תרומה כשאכלה בשוגג. וראה ערך בכור אדם: בכור לכהן, על ישראל שנולד מן הכהנת, ועל כהנת המעוברת מהגוי לענין פדיון הבן.
  6. וראה ערך יוחסין, על הבדלי בת כהן משאר נשים בנוגע לבדיקת יחוסה בנשואיה.