גבינת גוים

הגדרה^[1] - איסור אכילת גבינה של גוים

האיסור וטעמו

כל גבינות הגוים חכמים אסרו אותן באכילה, ואף שמן הדין אינן אסורות מחמת חשש שעירבו בהן מחָלב בהמה טמאה, לפי שאין חלב בהמה טמאה מתגבן, אבל בימי חכמי המשנה גזרו עליהן ואסרום (רמב"ם מאכלות אסורות ג יג, על פי משנה עבודה זרה כט ב, ושם לד ב, וברש"י שם ד"ה מפני, וראה להלן); ויש אומרים שאיסור גבינת גוים היה בכלל גזירות שמונה עשר דבר (ראה ערכו) שגזרו חכמים בעליית חנניה בן חזקיה בן גריון (גירסא שלנו בירושלמי שבת א ד, וכן היא גירסת ר"ח שבת יז ב, וראה סמ"ג לאוין קלב^[2]. וראה ערך שמנה עשר דבר), והאוכל גבינת גוים מכים אותו מכת-מרדות [ראה ערכו] (רמב"ם שם).

במה נאסר

גבינות הבאות מעיר של גוים, שרוב העגלים שם נשחטים לעבודה זרה ומעמידים את החלב בקיבתן, רבי מאיר אוסרן באיסור הנאה (משנה עבודה זרה כט ב, וגמרא שם לד ב, ורש"י), ואף שהעגלים הם מיעוט לגבי שאר בהמות, שאינן נשחטות לעבודה זרה, רבי מאיר חושש למיעוט (גמרא שם); וחכמים אומרים שאין איסורם אלא איסור אכילה (משנה שם), שאין חוששים למיעוט (ראה ערך רוב).

בשאר מקומות, שאין רוב העגלים נשחטים לעבודה זרה, אפילו שמיעוטם נשחטים, אף רבי מאיר מתיר בהנאה, שאינו אלא מיעוט דמיעוט, שלמיעוט העגלים שאינם נשחטים לעבודה זרה יש לצרף את שאר הבהמות שאינן נשחטות כלל לעבודה זרה (גמרא שם ותוספות ד"ה מפני).

הלכה כחכמים (פירוש המשניות לרמב"ם שם; רע"ב שם ב ד).

טעם האיסור

מבואר בגמרא שהיתה גזירה מיוחדת על אכילת גבינת הגוים, ובסיבת גזירה זו נתנו האמוראים כמה טעמים:

• שמואל אמר מפני שהגוים היו מעמידים את הגבינה בעור קיבה של בהמה שהם שחטו שהיא נבלה (עבודה זרה לה א), ואף שעור הקיבה דבר מועט הוא ביחס לחלב שהעמידו בו, ואין בו כדי ליתן טעם בחלב, מכל מקום כיון שהוא מעמיד את הגבינה, דבר המעמיד לא בטל (רמב"ם מאכלות אסורות ג יג, ושם ט טז; מאירי שם. וראה ערך דבר המעמיד, על גדרו של דבר המעמיד ולמה אין הוא בטל)^[3].

• רבי שמעון בן פזי משום רבי יהושע בן לוי אמר משום ניקור (עבודה זרה שם), שכיון שהגוים מניחים את החלב שממנו נעשית הגבינה גלוי, או שמניחים את הגבינה בעודה לחה גלויה, יש לחוש שנחש הטיל בו ארס (רש"י שם ד"ה יבש ומאירי שם).

• רבי חנינא^[4] אמר לפי שאי אפשר לגבינה בלי צחצוחי חלב - שאריות חלב - בין הגומות של הגבינה, וחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו - אסור, שמא עירב בו חלב טמא (גמרא שם, ורש"י ד"ה לפי. וראה ערך חלב גוים)^[5]; ויש מפרשים שמצחצחים בחלב פניה של גבינה, ופעמים שעושים כן בחלב טמא שאף הוא יפה לצחצוח, מפני שהוא זול יותר מטהור (רמב"ן שם); ויש מפרשים שאינו טעם אחר, אלא מוסיף לטעם הקודם משום גילוי, שכיון שאי אפשר לגבינה בלא צחצוחי חלב, לכן אפילו גבינה יבשה וישנה אסורה משום גילוי, מפני שהארס נשאר בצחצוחי החלב (תוספות שם ד"ה לפי, בשם רבינו תם; מאירי שם, בשם ראשוני הגאונים. וראה במאירי עוד בשם אחרוני הרבנים).

• רב מלכיא בשם רב אדא אמר מפני שמחליק פניה בשומן של חזיר (עבודה זרה שם ב^[6]).

• רב חסדא אמר מפני שהם מעמידים אותה בחומץ שהוא אסור בהנאה משום יין נסך (שם).

• רב נחמן בר יצחק אמר מפני שהם מעמידים הגבינה בשרף של ערלה (שם) שהוא אסור באכילה ובהנאה, ואף שיתכן שהעמידו בשרף פירות שכבר יצאו מאיסור ערלה, באיסורי הגוים החמירו, ומצאו סיבה להתרחק מהם ועשו ספיקם כודאם (שו"ת הרשב"א ד ק), בגמרא הקשו על שני הטעמים האחרונים, שאם כן היו צריכים לאסור הגבינה אף בהנאה (גמרא שם: קשיא).

הטעם להלכה

נחלקו ראשונים איזה טעם נפסק להלכה:

• יש פוסקים שהטעם הוא מפני שמעמידים הגבינה בעור קיבת נבלה, ודבר המעמיד לא בטל (רי"ף חולין מג א; רמב"ם מאכלות אסורות ג יג, ושם ט טז; הגהות מימוניות ג שם, בשם רש"י; שו"ע יו"ד קטו ב); ויש סוברים שאין לאסור משום כך, שלדעתם הוא בטל בששים, אף שהוא דבר המעמיד (מרדכי עבודה זרה תתכו, בשם תשובת רבינו תם, לפי המגיה שם, וראה בהגהות שם. וראה ערך דבר המעמיד בטעמי מחלוקתם), או מפני שיש שם ספק ספיקא - ספק יש בו נסיוב של חלב, וספק אם העמידה בעור קיבה (הגירסא שלפנינו במרדכי שם, וראה בהגהות ובמרדכי חולין שם, ובבית יוסף סוף סי' קטו).

• יש פוסקים שהטעם הוא משום שמניחים הגבינה בצורה גלויה, וחוששים שנחש הטיל בה ארס (רבינו תם בתוספות עבודה זרה לה א ד"ה חדא, ושם שכן פסק ר"ח; תשובת ר"י במרדכי שם תתכט. וראה סמ"ג לא תעשה קלב, ובסמ"ק רכג), ולפיכך בזמן הזה שאין נחשים מצויים אין טעם לאסור גבינת גוים (תוספות שם בשם רבינו תם), ואף שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, כאן אינו צריך, שהרי לא אסרו בתחילה אלא במקום שהנחשים מצויים (תוספות שם, וראה מאירי לה ב ד"ה מתוך. וראה ערך גלוי, וערך דבר שבמנין); ויש סוברים שאין להקל בגבינת גוים בזמן הזה משום כך, שאף שטעם האיסור לא שייך כיום, מכל מקום כיון שהאיסור נגזר במנין צריך מנין אחר להתירו (סמ"ג שם וסמ"ק שם. וראה ערך דבר שבמנין)^[7].

• ויש פוסקים שיש לחוש בגבינת עכו"ם גם מפני שמחליקים פניה בשומן חזיר, או מפני שאי אפשר בלא צחצוחי חלב (מגיד משנה מאכלות אסורות ג יג, לדעת רמב"ן ורשב"א, וכן נראה מדברי הרשב"א בתורת הבית הקצר ג ו, והטור יו"ד קטו, שהזכירו גם אלה הטעמים^[8]. וראה להלן: סוג האיסור), ואין לומר שיהא בטל במיעוטו, ולא יאסר אלא בנותן טעם, שאין הולכים באיסורים של גוים אחר נותן טעם, שחכמים רצו להרחיק מאכליהם (מגיד משנה שם, לדעת רמב"ן ורשב"א. וראה מאירי שם ד"ה גבינת, בשם חכמי הדור ומה שכתב על זה).

חלבו לאכילה או לכותח

אף לדעת המתירים גבינת גוים לא התירו אלא בחולב לעשות גבינה, אבל לא בחלב שחלבו לאכילה ולכותח (מרדכי עבודה זרה תתכו, בשם רבינו תם, והובא בבית יוסף יו"ד קטו), לפי שאסור מדין חלב שחלבו גוי, ואין לחוש לכך בסתם גבינה שמא חלבו לשם חלב (מרדכי שם, בשם רבינו תם, וראה מאירי ד"ה מתוך, בשם ספר החתום בשם אחרוני הרבנים).

על היתר מכירת גבינה של גוים ראה ערך סחורה בדברים אסורים. על חמאה של גוים - ראה ערכו.

העמידוה בדבר המותר

בגבינה שמעמידים אותה הגוים בעשבים או במי פירות, כגון שרף התאנים, והרי הם ניכרים בגבינה, נחלקו הדעות:

• יש מקצת הגאונים שהורו שהיא אסורה, שגזרו על גבינת גוים אף שהעמידוה בדבר המותר, גזרה משום שמעמידים אותה בדבר האסור (רמב"ם מאכלות אסורות ג יד, וראה כסף משנה שם שגם דעת הרמב"ם כמקצת הגאונים, וכן מבואר בבאור הגר"א קטו ס"ק יג; שו"ע שם ב), וכתבו ראשונים שאפילו במקומות שידוע שמעמידים אותה בציצי הפרחים, הגבינה שלהם אסורה, מפני שהוא דבר שנאסר במנין, שאף על פי שבטל הטעם לא בטלה הגזרה, שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו (תורת הבית הארוך לרשב"א ג ו, וראה שו"ת הרשב"א ד קו; מגיד משנה שם, בשם אחרונים; בית יוסף שם, בשם רשב"א^[9]).

• יש מן הראשונים שמתירים את הגבינה במקומות שמעמידים אותה בפרחים (תוספות עבודה זרה לה א ד"ה חדא, בשם גאוני נרבונא; בית יוסף שם, בשם בני איטליא).

• ויש מתירים במקום שכולם עושים אותה בהיתר, ולא אסרו אלא במקום שמקצתם עושים בהיתר ומקצתם באיסור, שאנו גוזרים על העשויה בהיתר מחמת העשויה באיסור (מאירי שם, בשם רבותיו הסוברים כן גם לדעת הרמב"ם), ואף הם לא התירו אלא כשהיו מוצאים מן הפרח בגבינה (מאירי שם, וראה לעיל דברי הרמב"ם שכתב שאפילו ניכרים אסור).

המנהג לאסור ואין לפרוץ גדר (רמ"א שם, בשם בית יוסף), אם לא במקום שנהגו בו היתר מקדמונים (רמ"א שם. וראה בית יוסף שם שמערער על המקומות שנהגו בו היתר).

גבינת גוים שבימינו

בכדי לדון בגבינות שבימינו, יש להקדים ולהציג את תהליך יצור הגבינות:

החלב מורכב משומן, חלבונים, מים ועוד. המרכיב העיקרי שבחלב שממנו מופקת הגבינה נקרא בשם 'קזאין', שהוא אחד מסוגי החלבונים שבחלב. חלקי חלבון זה עומדים בצורה מסויימת בתוך החלב, ובייצור הגבינה מבצעים איזשהו שינוי בצורה זו, כדי שידבקו כל חלקיקי הקזאין יחדיו, ויעשו לגוש ששוקע בתחתית תמיסת החלב.

אפשר ליצור שינוי זה בשני אופנים:

• על ידי גיבון אנזימטי, שמוסיפים אנזים - חלבונים המיוצרים על ידי תאים חיים של בעלי חיים או צמחים, שתפקידם להפריד תרכובות שונות, או לזרז תהליכים כימיים במזון, ועוד - שמבצע שינוי בצורת החלקיקים על ידי שמפרידם משאר הרכיבים.

• על ידי גיבון חומצתי, שגורמים להחמצת החלב, ובשלב זה חלקיקי הקזאין אינם יכולים להישאר בתמיסה זו, והם שוקעים או נדבקים יחד.

התוצאה הכללית שמתקבלת על ידי שתי דרכים אלו שווה - שהחלב נקרש ומתגבן.

בגבינות רכות - כגבינה לבנה, וגבינת קוטג' וכדו' - בדרך כלל התהליך מתבצע באופן השני, ואילו בגבינות קשות עיקר העמדת הגבינה הוא על ידי האנזים הנ"ל (אנציקלופדיה לכשרות המזון, ב, עמ' קסה ואילך; ספר בנתיב החלב להרב ויטמן עמ' 39 ואילך; שו"ת בנין אב ה מז).

הגיבון האנזימטי נעשה ע"י אנזים שמפיקים מקיבה של עגל יונק, ומכאן החשש לאיסור בגבינות אלו^[10], ואף בגיבון שנעשה על ידי אנזימים אחרים שבאמצעותם מעמידים הגבינה יש לאסור, כפי שנאסר אפילו העמידוה בעשבים ((שלחן ערוך יו"ד קטו ב. ראה שו"ת מנחת שלמה תנינא ק; בנין אב שם; נתיב החלב שם; קובץ פעמי יעקב [ניסן תש"ס])^[11]. אמנם יש שכתב שבאנזים סינטטי, כשידוע בודאות שהעמידו בו הגבינה, לכאורה היה מקום להתיר, אך החמירו ישראל שיהא גיבון של ישראל בדוקא (ספר בנתיב החלב ב, בדעת החזון איש).

הפוסקים דנו בגבינות רכות שבימינו המיוצרות ע"י גוים:

• יש שכתבו שאין לחלק בין גבינות קשות לרכות, ואף אם העמידו את הגבינה באופן טבעי היא אסורה (ערוך השולחן יו"ד קטו טז; חכמת אדם סז ז).

• ויש שכתב שכיון שהגיבון נעשה בעיקרון על ידי תהליך טבעי של החמצה על ידי חום ועמדתו כך לזמן מרובה, אין לאוסרם משום גבינת גוים, ולא שייך אף לגזור עליהם מחמת גבינות קשות, כיון שאינו דומה להם לא בטעם ולא במראה; ואף אם מוספים בהם מעט אנזים, אין זה אלא למהר התהליך ולא לשפר את העמדת הגבינה, אמנם יש צד לאסור זאת משום הטעם השני שאי אפשר לגבינה בלא צחצוחי חלב גוי (ראה לעיל: האיסור וטעמו. אגרות משה יו"ד ב מח, וראה שלא רצה להכריע לדינא ולפרסם הדבר, אך כתב שאין למחות ביד המקילים, וראה בספר בנתיב החלב א שהביא עוד דעות בענין).

עשויה בפני ישראל

נחלקו הפוסקים באופן שהחליבה ועשיית הגבינה נעשו בפני ישראל:

• יש סוברים שגוי שעשה גבינה, והיה ישראל רואה את החליבה ואת עשיית הגבינה, היא מותרת אפילו לכתחילה (רמ"א בדרכי משה יו"ד קטו, ובשו"ע שם ב, בשם אגודה שבת פרק השואל, וכן הכריע להלכה בשו"ת נודע ביהודה תנינא או"ח לז), וכן פשט המנהג בכל מדינות אלו (רמ"א שם, וכן כתב בנודע ביהודה שם שכן המנהג).

ואפילו שהישראל לא ראה החליבה, אבל ראה את עשיית הגבינה שלא נעשתה בדבר האסור, יש סוברים שהיא מותרת (רמ"א בשו"ע שם, על פי הגהות אשר"י עבודה זרה שם, והוא מאיסור והיתר מה. וכן הסכים בשו"ת נודע ביהודה שם^[12]), ואין לחוש שמא עירב בחלב דבר טמא, מאחר שבדעתו היה לעשות גבינות, ודבר טמא אינו מעמיד (אור זרוע עבודה זרה קצז, והגהות אשר"י ורמ"א שם)^[13].

אמנם באופן זה יש להתיר דוקא בדיעבד (רמ"א שם) ובהפסד מרובה (ש"ך שם ס"ק כב לדעת הרמ"א), וכל שנחלב החלב נקרא בדיעבד אפילו לא נעשו הגבינות (איסור והיתר שם; ש"ך שם ס"ק כד).

ודוקא שקנה ממנו סכום גבינות או לפי משקל, אבל אם קנה במידה - אסור, שאנו חוששים שמא עירב בו דבר טמא להרבות המידה (איסור והיתר שם; ש"ך שם ס"ק כב בשמו).

• יש חולקים על כל זה ואוסרים בכל אופן, אפילו ראה ישראל את עשיית הגבינה והחליבה (תשובות ר"ש ב"ר אברהם במרדכי חולין תשלג, ובתשובות מיימוניות למאכלות אסורות ח; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [דפוס פראג] שעד^[14]; ש"ך שם, וגר"א שם ס"ק יד), שכל שהגוי עשה את הגבינה הרי זו בכלל הגזירה (ש"ך שם), ובפני ישראל אינו מועיל אלא אם כן עשה ישראל קצת מן המלאכה^[15] (תשובות מהר"ם מרוטרנבורג שם; ש"ך שם), ואפילו כשהישראל עשה את הגבינות, צריך שיהיה ידוע בודאות שדעת הגוי להקפיא את החלב כדי לעשות גבינות, ואז מותר בדיעבד בהפסד מרובה (ש"ך שם ובס"ק כב, לפירושו בהגהות אשר"י ואיסור והיתר. וראה ערך חלב של גוי, בראה סוף החליבה בלבד).

• ויש שמחלקים בדבר, שאם הישראל ראה גם את החליבה הגבינות מותרות, וכשראה את עשיית הגבינות בלבד אסור (ט"ז שם ס"ק יא. וראה ערך חלב של גוי).

כשישראל בישל הגבינה

יש סוברים שאם עשה ישראל מהחלב גבינות, ואחר כך בישל אותן עד שהלכו צחצוחי חלב שבהן - מותרות (מגיד משנה מאכלות אסורות ג טז, לדעת הרמב"ם. וראה חתם סופר יו"ד קז ד"ה הנה. וראה ערך חלב של גוי), אבל נחלקו עליהם והוכיחו שבכל ענין אסור, שלא חלקו חכמים בגזירתם, ובין שיש בגבינה צחצוחי חלב ובין שאין בה - באיסורה עומדת (כסף משנה שם טו, ובבית יוסף יו"ד קטו, וכן דעת הרשב"א בתורת הבית הקצר ג ו, וראה ב"ח שם שהסכים לבית יוסף).

כשישראל שכר בהמת עכו"ם

אם שכרו ישראל את הבהמות שהם חולבים, או שקנו מהם סכום גבינות, באופן שהגבינות בשעת עשייתן כבר הן של הישראל, הרי הן מותרות, שלא מצינו איסור בגבינות ישראל שעשאן גוי (ש"ך יו"ד קטו ס"ק כ).

סוג האיסור

יש מן הראשונים סוברים שאיסור גבינת גוים חשוב כאיסור שיש לו עיקר מן התורה (ראה ערך איסור דרבנן), כיון שאסרוהו משום חשש חלב טמא (רשב"א בתורת הבית הקצר ד ג).

ויש סוברים שאיסור זה חשוב כאין לו עיקר מן התורה, שכל שאין בו שם איסור מן התורה, אף על פי שהגזרה היא מחמת חשש איסור של תורה, אין זה חשוב איסור שעיקרו מן התורה (רמב"ן יבמות בקונטרס אחרון שם פב א, והביאו הרשב"א בחידושיו שם, ובתורת הבית הארוך ד א. וראה בית יוסף יו"ד צט, ובדרישה שם מה שכתבו בסתירת דברי הרשב"א מתורת הבית הארוך לתורת הבית הקצר, וראה ערך אין מבטלין איסור לכתחילה).

חומר האיסור

יש סוברים שכיון שחכמים גזרו על גבינת גוים מחמת חשש איסור של תורה שיש בגופה, עשאוה בגזרתם כודאי איסור של תורה (תורת חטאת מג ז, וש"ך יו"ד קי דיני ספק ספיקא, יז יח ויט, על פי איסור והיתר כה יב ושם מז א. וראה פרי מגדים וחידושי בית מאיר שם מה שכתבו על דבריו); ויש חולקים וסוברים שהאיסור אינו אלא כודאי איסור של דבריהם (פרי חדש שם ס"ק יד. וראה ערך ספק דרבנן, וערך ספק ספיקא).

כאיסור מחמת עצמו

יש סוברים שכיון שחכמים גזרו על גבינת גוים אפילו כשידוע שאין שם חשש איסור, הרי הגבינה חשובה כגופו של איסור, היינו כאיסור מחמת עצמו, ולא כדבר שנבלע בו איסור (איסור ויתר כה ה, וב"ח קא, ונקודות הכסף על דברי הט"ז שם סק"ד); ויש סוברים שאין בגבינה אלא כמו חשש תערובת של איסור (ט"ז שם, על פי תורת חטאת מ ב, וראה פרי מגדים שם. וראה ערך חתיכה הראויה להתכבד).

הערות שוליים