גואל הדם

הגדרה^[1] - קרובו של הנרצח ביחס לרוצח

ברוצח מזיד

מצוה ביד גואל הדם להמית את הרוצח, שנאמר: גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ (במדבר לה יט. ספרי מסעי קס; סנהדרין מה ב).

• יש מהראשונים הסוברים שהדברים אמורים ברוצח שוגג שיצא מחוץ לעיר מקלטו (ראה להלן), שמצוה על גואל הדם להרגו (רש"י שם ד"ה וגואל הדם; הוספות הרמב"ן שם, בשם יש אומרים).

• אך רוב הראשונים סוברים שברוצח מזיד שנתחייב מיתה בבית דין הדברים אמורים (רמב"ם רוצח א ב; הוספות הרמב"ן לספר המצוות מצות עשה יג; רמ"ה ומאירי וחידושי הר"ן).

בגדר המצוה נחלקו ביניהם:

• יש הסוברים שמצוה על גואל הדם להרוג את הרוצח אחר שנתחייב מיתה בבית דין (רמב"ם שם; רמ"ה שם; חידושי הר"ן שם).

• ויש הסוברים שהמצוה היא שאחר שנתחייב הרוצח מיתה בבית דין יבקשנו גואל הדם וירדוף אחריו וינקום נקמתו ממנו, שיביא אותו לבית דין ויומת כמשפטו, או שירצח אותו אם לא יוכלו לו בית דין (הוספות הרמב"ן שם; כן משמע במאירי שם).

ויש שכתב שלדברי הכל המדובר הוא במזיד, אלא שהמפרשים את הדברים בשוגג סוברים שגם בשוגג שיצא ממקלטו נאמרו הדברים, והמצוה היא שגואל הדם יטעון טענותיו לפני בית דין לחובת הרוצח, שראוי להמיתו, ואחר ששפטו בית דין את הרוצח למות - מצוה ביד גואל הדם להמיתו שישפוך עליו חמתו (חידושי הר"ן שם).

במנין המצוות

יש מהראשונים שמנה מצות גואל הדם ברוצח במזיד במנין המצוות (הוספות הרמב"ן שם); אבל שאר מוני המצוות לא מנוה, לפי שאינה אלא פרט אחד מדקדוקי דיני הרוצח, ונכללת בכלל מצות הריגת הרוצח המוטלת על בית דין (זוהר הרקיע נג; מגילת אסתר שם; דינא דחיי עשין עה).

אם אין לו גואל הדם

אם אין לו גואל הדם - דהיינו שלא היה גואל הדם שם באותה השעה (מאירי סנהדרין שם, ומכות ט ב), או שהיה, אך אינו יכול לגאול, או שאינו רוצה (מאירי סנהדרין שם)^[2] - בית דין מעמידים לו גואל הדם, שנאמר: בְּפִגְעוֹ בוֹ (במדבר שם), מכל מקום (גמ' שם), שהפוגע בו הורגו, אף על פי שאינו גואל הדם, אלא עומד במקומו (רבנו חננאל שם), ולמה מעמידים לו גואל הדם? כדי לקיים מצות גואל הדם (רמ"ה שם)^[3].

• לסוברים שמצות גואל הדם היא לרדוף אחר הרוצח ולהביאו לבית דין, אף כשאין לו גואל הדם זוהי מצות בית דין להעמיד לו גואל הדם, היינו אדם ממונה לרדוף אחריו, ולהיות גואל דמי הנרצח (רמב"ן שם; מאירי שם).

• וכן לסוברים שמצות גואל הדם היא לטעון בבית דין לחובת הרוצח, כשאין גואל הדם זוהי מצות בית דין להעמיד אדם אחר תחת גואל הדם שיטעון לחובת הרוצח (חידושי הר"ן שם).

יש לו גואל הדם אלא שאינו רוצה או שאינו יכול, הרי זה כאין לו גואל הדם שבית דין מעמידים לו (מאירי שם).

ויש מהראשונים הסובר שלא נאמר דין זה אלא ברוצח בשגגה, ואינו בכלל מצוה (ראה להלן).

להלכה אף בשגגה אין מעמידים גואל הדם תחתיו, וכל שכן במזיד (רמב"ם שם, לפי דינא דחיי עשין עה, ואבן האזל שם).

כשהרג באופן שאינו חייב מיתה בבית דין

במה דברים אמורים כשהרוצח הרג בעדים ובהתראה, באופן שחייב מיתה בבית דין, אבל אם הרגו בעד אחד, או בלא התראה וכיוצא בזה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאם גואל הדם הרגו לרוצח אין לו דמים והוא פטור, לא יהיו אלו חמורים מההורג שלא בכוונה (רמב"ם רוצח ו ה).

• ויש אומרים שהוא חייב, כי אין להאמין לעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם (ראב"ד שם).

ובביאור הדעה הראשונה נחלקו הדעות:

• יש מפרשים שלדברי הכל עדותו של עד אחד בלבד אינה מועילה לגואל הדם, ולא אמרו שאין לגואל הדם דמים אם הרגו אלא בעדות מיוחדת, שהעיד עד אחד היום וחברו למחר, או שראהו אחד אחר האחד (ראה ערך עדות מיוחדת), או שהרגו בעדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא בחקירות (ראה ערך דרישה וחקירה), שבכל אלו אף שאין העדות מועילה שבית דין יהרגו את הרוצח, היא מועילה לענין שאם הרגו גואל הדם אין לו דמים (כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם).

• ויש מפרשים שלדעה זו בעד אחד יש דין של גואל הדם, שלא אמרו שצריך שני עדים ושאר משפטי העדות אלא כשסנהדרין דנים לפי חוקי התורה, אבל בדינים של תיקון העולם אין צריך שני עדים, כדרך שהמלך יש לו רשות להרוג על פי עד אחד (ראה ערך מלך), וכן בן נח נהרג על פי עד אחד (ראה ערך בן נח), והוא הדין למי שנהרג על ידי גואל הדם (אור שמח מלכים ג י).

לפני גמר דין

אם יש רשות לגואל הדם להרוג את הרוצח לפני שנגמר דינו בפני בית דין של עשרים ושלשה, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאין לו רשות להרגו אלא אחר שנגמר דינו (ספרי מסעי קסא, לפי זרע אברהם שם, ותוספות שאנץ מכות י ב; תומים ב סק"ב).

• יש אומרים שאף קודם גמר דין יש לו רשות להרגו, שהרי בלא התראה לא היה גמר דין כלל, וגואל הדם הורגו (קצות החושן שם סק"א, בדעת הרמב"ם רוצח ו ה).

• ויש מכריעים שאין לו רשות להרגו קודם גמר דין, אלא שאם הרגו פטור, שהתורה נתנה לו דין אנוס משום כִּי יֵחַם לְבָבוֹ (דברים יט ו. ישועת ישראל חו"מ שם, בדעת הרמב"ם שם).

גואל הדם שהרג למי שהרג רודף

הרודף אחרי חברו להרגו, והיה אחד יכול להציל את הנרדף על ידי שיזיק אחד מאבריו של הרודף ולא עשה כן אלא הרג את הרודף, אף לסוברים שאין בית דין ממיתים אותו (ראה ערך רודף), מכל מקום אם גואל הדם הרגו - פטור (משנה למלך מלכים ט ד).

ברוצח שוגג

מצאו גואל הדם קודם שנכנס לעיר המקלט

רוצח בשוגג שחייב גלות (ראה ערכו), ומצאו גואל הדם בדרך קודם שנכנס לעיר מקלטו והרגו, נחלקו תנאים בדבר:

• יש אומרים שחייב גואל הדם מיתה, שפירשו הכתוב: פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ וגו' וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת (דברים יט ו), שלרוצח לא היה משפט מוות, ולכן חייב גואל הדם מיתה (ברייתא אחת במכות י ב).

• ויש אומרים שגואל הדם פטור ממיתה, שפירשו "ולו אין משפט מות" בגואל הדם, שלמרות שהרג לרוצח בשגגה אין דינו מיתה (ברייתא שניה שם; רב הונא שם), וכן הלכה (רמב"ם רוצח ה ט-י).

ואין הבדל בזה אם הרגו בדרך קודם שיכנס לעיר מקלטו, או שהרגו בחזירתו עם השנים ששומרים אותו (ראה ערך גלות. רמב"ם שם י) כשחוזר משם לבית דין של עירו לדונו (מאירי מכות י ב), אבל לכתחילה אין לו רשות להרגו (כן משמע מהרמב"ם שם; מנחת חינוך תי טו)^[4].

מצאו גואל הדם לאחר שיצא במזיד מעיר המקלט

נכנס לעיר מקלטו ויצא - במזיד (מכות יב א) - חוץ לתחומה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שמצוה ביד גואל הדם להרגו, ורשות ביד כל אדם אם אין לו גואל הדם (רבי יוסי הגלילי במשנה מכות יא ב, וברייתא שם יב א). שלדעתם, הכתוב: וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ וגו' (במדבר לה כז) הוא בלשון ציווי, כמו: וְעָשָׂה בְצַלְאֵל (שמות לו א), שהרי לא נאמר: "אם רצח", אלא "ורצח" (גמ' שם, ורש"י ד"ה ורצח).

• יש אומרים שרשות ביד גואל הדם, וכל אדם אין להם רשות, אבל אם הרגוהו אין חייבים עליו (רבי עקיבא שם ושם, לגירסתנו בגמ' שם, וגירסת הריטב"א שם, והשגות הרמב"ן לספר המצוות שורש א), שלדעתם כתוב זה מתפרש כלשון רשות, כמו: וְעָשָׂה ה' לָהֶם (דברים לא ד), שהרי לא נאמר: "ירצח", אלא "ורצח" (גמ' שם, ורש"י שם), וכל אדם הם בדרגה אחת למטה מגואל הדם, ולכן אם מצוה ביד גואל הדם, רשות ביד כל אדם, ואם רשות ביד גואל הדם, כל אדם אסורים לכתחילה, ובדיעבד כשהרגוהו אינם נהרגים עליו (ריטב"א שם), או שמכיון שרשות ביד גואל הדם להרגו, הרי אדם הרוג הרגו, ולכן אינם חייבים עליו (חידושי רבי עקיבא איגר כתובות נ א)^[5], וכן הלכה (רמב"ם רוצח ה י).

• ויש אומרים שגואל הדם אסור להורגו כשיצא חוץ לעיר מקלטו, ואם הרגו - נהרג עליו (רבי אליעזר בברייתא אחרת שם; אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב שם), שנאמר: וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ (במדבר לה כז), יכול מיד, תלמוד לומר: וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט (שם יב. רבי אליעזר שם), שהעדה - היינו בית דין - תתרה ברוצח, שאם יפשע מכאן ואילך לצאת חוץ לתחום מקלטו, או אם לא ירצה לדור שם יהיה דמו מותר מכאן ואילך לגואל הדם, אבל לא קודם לכן (ריטב"א שם), או שבית דין ישפטו אותו למות על שיצא חוץ לעיר מקלטו (חידושי הר"ן סנהדרין מה ב).

מצאו גואל הדם לאחר שיצא בשוגג מעיר המקלט

אף כשיצא בשוגג - היינו כסבור שלא יצא חוץ לתחום, או ששגג בהוראה כסבור שמותר לו לצאת (ריטב"א שם) - נחלקו תנאים:

• יש סוברים שהשוגג דינו כמזיד בזה, שנאמר: וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ (במדבר שם כו) - אין לי אלא במזיד, בשוגג מנין, תלמוד לומר: ואם יצא יצא, מכל מקום (ברייתא אחת שם), שהדבר נדרש מכפילת "יצא יצא", שלדעתם לא דברה-תורה-כלשון-בני-אדם (ראה ערכו. גמ' שם).

• ויש סוברים שבשוגג אין הרוצח נהרג, אלא גולה לעיר מקלט (ברייתא שניה שם), שאינם דורשים כפל הלשון, שלדעתם דברה תורה כלשון בני אדם (גמ' שם), ואמר אחד האמוראים שכן מסתבר, שלא יהא סופו - יציאתו חוץ לתחום - חמור מתחילתו, מה תחילתו - הרציחה - במזיד נהרג בשוגג גולה, אף סופו במזיד נהרג בשוגג גולה (אביי שם, ורש"י ד"ה סופו), וכן הלכה. ואין הבדל בזה בין גואל הדם ההורג לשאר אדם, ושניהם גולים (רמב"ם שם י-יא).

מצאו גואל הדם בתחום עיר המקלט

מצאו גואל הדם בתחומה של עיר מקלטו - באלפיים אמה הסמוכים לה (פסקי הרי"ד מכות יב א) - הרי הוא כאחד מכל אדם, וחייב על מכתו ועל קללתו, וחייב על נזקו, בין איש ובין אשה, וההורגו במזיד נהרג ובשוגג גולה (תוספתא מכות (צוקרמאנדל) ג ו; רמב"ם ה יא).

אף קודם שנגמר דינו לגלות כשהרגו גואל הדם בתחום עיר מקלטו - נהרג עליו, שאם לאחר גמר דין, שכבר נתחייב ודאי גלות, נקלט, ואם הרגו נהרג, כל שכן קודם גמר דין שאפשר שלא יתחייב גלות כלל (מנחת חינוך תי טו).

אף על פי שאסור לרוצח לדור בתוך התחום (ראה ערך גלות), שנאמר: וְיָשַׁב בָּהּ (במדבר שם כה) ולא בתחומה (תוספתא שם; מכות יב א), מכל מקום קולט (רבנו חננאל שם, על פי הגמ' שם; קרית ספר רוצח ה), שמהכתוב: וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וגו' אֵין לוֹ דָּם (שם כו-כז) משמע שכל עוד לא יצא חוץ לתחום יש לו דם (קרית ספר שם)^[6].

על קליטת אילן שגופו בחוץ ועיקרו בפנים או להיפך - ראה ערך גלות.

מזבח

המזבח קולט את ההורג בשוגג, שכן במזיד נאמר: מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת (ראה ערך רוצח. שמות כא יד) - מכלל שההורג בשוגג אינו נהרג במזבח, ואם הרגו שם - גואל הדם נהרג עליו, כמי שהרגו בתוך עיר מקלט, ואין קולט אלא גגו של מזבח ולא האוחז בקרנותיו, ואינו קולט אלא מזבח בית עולמים, ואינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, ולא הזר ולא הכהן שאינו עובד בשעה שגואל הדם הורגו (רמב"ם רוצח ה יב-יג, על פי מכות יב א; מאירי שם).

רוצח בשגגה קרוב לאונס וקרוב למזיד

הרוצח בשוגג קרוב לאונס, באופן שפטור מגלות (ראה ערך גלות), אם הרגו גואל הדם - נהרג עליו (רמב"ם שם ו ג), אבל אם הרג בשגגה הקרובה למזיד, ודינו שאינו גולה מפני שעוונו חמור, ואין הגלות מכפרת עליו, ואין ערי מקלט קולטות אותו (ראה ערך הנ"ל), אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו - פטור (רמב"ם שם ד).

הריגת הרוצח את גואל הדם

רוצח בשוגג באופן שיש רשות לגואל הדם להרגו, למרות שהבא להרגך השכם להרגו, מכל מקום גזירת הכתוב מיוחדת באה שאסור לרוצח להרוג את גואל הדם (זית רענן לילקוט שמעוני מסעי תשפח), שנאמר: וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם (במדבר לה כז), פרט למצא הוא - הרוצח, את - גואל הדם (ספרי זוטא שם; ילקוט שמעוני שם).

ואם עבר על האיסור והרגו, יש המצדד לומר שאינו נהרג עליו (משנה למלך רוצח א טו); ויש מי שכתב יותר מזה, שאפילו גואל הדם של הרוצח שהרג את גואל הדם של הנרצח פטור (מרכבת המשנה שם א ב, ושם ה יב).

לאחר מות הכהן הגדול

רוצח בשוגג ששב לעירו אחרי מות הכהן הגדול (ראה ערך גלות) הרי הוא כשאר כל אדם, ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו, שכבר נתכפר לו בגלותו (רמב"ם שם ז יג)^[7].

הגואל

כל הראוי לירושה הוא גואל הדם, ואין חילוק בזה בין זכר לנקבה (רמב"ם רוצח א ב-ג), ואין לך אדם מישראל שאין לו יורש, ואין לך אדם מישראל שאין לו גואל הדם (מאירי מכות ט ב), ואפילו הוא רחוק בקורבתו, כל שאין קרוב יותר ממנו ועכשיו הוא ראוי ליורשו, הרי זה גואל הדם (צמח צדק (הקדמון) קיא, על פי בבא קמא קט א)^[8].

כשאח אחד גואל והשני רוצח

אח שהרג את אחיו, נחלקו תנאים אם נעשה אח שלישי גואל הדם להרגו:

• יש אומרים שנעשה גואל הדם, שנאמר: גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ (במדבר לה יט. תנא רבי שילא בר בונא בירושלמי מכות ב ה), וכתוב "גואל הדם" לרבות אח שנעשה גואל הדם לאחיו, אף על פי שקורבתו שוה לקרבה לרוצח (קרבן העדה שם).

• ויש אומרים שאינו נעשה גואל הדם, ולמדוהו מאותו הכתוב (תני רבי לעזר בן יעקב שם), שהמילה "הוא" מיותרת, ובאה למעט כשקרבת שניהם שוה (קרבן העדה שם).

כשהבן הגואל והאב הרוצח

וכן אב שהרג את בנו - באופן שחייב גלות (ראה ערך גלות. מאירי מכות יב א) - נחלקו תנאים אם נעשה בנו האחר גואל הדם להרגו:

• יש אומרים שאינו נעשה גואל הדם (תנא רבי שילא בר בונא בירושלמי מכות ב ה; ברייתא אחת בבבלי שם; ברייתא שניה בבבלי שם, למסקנת הבבלי), אלא בן בנו בלבד (מסקנת הבבלי שם), וכן הלכה (רמב"ם רוצח א ג), אף לסוברים שמצוה ביד גואל הדם (ראה לעיל. בבלי שם), שאין הבן נעשה שליח בית דין לאביו להלקותו ולקללו, חוץ ממסית (גמ' שם, ורש"י ד"ה לכל אין), או שהדבר נלמד מהכתוב: גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ (במדבר שם. תנא רבי שילא בר בונא בירושלמי שם), ש"גואל הדם" משמע כל שהוא קרובו של הנרצח, ו"הוא" בא למעט אב שהרג את בנו (קרבן העדה שם)^[9].

• ויש אומרים שבנו נעשה גואל הדם (תני רבי לעזר בן יעקב בירושלמי שם; כן משמע בספרי מסעי קפא)^[10], שדורשים כתוב זה באופן אחר (תני רבי לעזר בן יעקב בירושלמי שם), או לפי שנאמר: פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ (דברים יט ו), והמילה "הרוצח" מיותרת, שכבר נאמר: וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ (שם ד), ולא בא ללמדנו אלא שאין צורך שיחם לבבו, אלא אף האב את הבן, והבן את האב (ספרי מסעי קפא, ומלבי"ם שם)^[11].

ונחלקו ראשונים אם אמרו כן דוקא ברוצח בשגגה, שאין בנו נעשה גואל הדם, שלדעתם לא אמרו שאינו נעשה שליח כו' אלא בשעה שעשה תשובה ועושה מעשה עמך (ראה ערך כבוד אב ואם. ריטב"א שם); או אף ברוצח במזיד (כן משמע ברמב"ם שם), שלדעתם אף כשלא עשה תשובה אין הבן נעשה שליח בית דין להענישו (רמב"ם ממרים ה יג).

סב שהרג את נכדו

יש מהראשונים שכתב שאם הרג את בן בנו, הרי הבן, שהוא אביו של הנרצח, נעשה גואל הדם להרוג את אביו, ואם הרג את בנו, אין אחיו של הנרצח נעשה גואל הדם להרוג את אביו (מסקנת הבבלי שם, לפי רבנו חננאל שם).

==

בעדות

אף על פי שכל זכות לרוצח היא חובה לגואל הדם (סנהדרין לג ב), שקשה בעיניו שזה ניצול (רש"י שם ד"ה חובתיה), מכל מקום לסוברים שקרובי הנרצח כשרים להעיד על הרוצח ואינם נוגעים בדבר, לפי שאין שום תועלת לנרצח מזה (ראה ערך פסולי עדות), אף גואל הדם כשר להעיד (כן משמע מהמרדכי סנהדרין תרצה); ולסוברים שגואל הדם פסול להעיד, כל קרובי הנרצח פסולים (כן משמע משו"ת הרא"ש נז ב)^[12].

אכן, אפילו לסוברים שקרובי הנרצח פסולים, קרובי גואל הדם כשרים להעיד (שו"ת הרא"ש שם).

בגוי

גוי שהרג בשוגג - גוי (לחם משנה ואבן האזל מלכים י א) - אם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו, ואין לו עיר מקלט (רמב"ם שם)^[13].

ואם הרג ישראל, אין דינו מסור לגואל הדם אלא נהרג בבית דין (כן משמע ברמב"ם רוצח ה ד), ומכל מקום חייב גואל הדם להשתדל בדבר ולהביאו לבית דין, שאין דינו של בן נח קל מישראל (צמח צדק (הקדמון) קיא), וכן אמרו שאהרן אמר שהוא גואל הדם להיפרע מגלית (מדרש שמואל (בובר) כא א; רד"ק שמואל א יז מ, בשם המדרש), לפי שגלית הרג את חפני ופינחס בני עלי (רד"ק שם ח (במהדורות מדויקות) ומ, בשם תרגום שלתוספתא. צמח צדק שם).

גר תושב

יש מהאחרונים שכתב שגר-תושב (ראה ערכו) שהרג לישראל בשוגג, אפילו לסוברים שאינו נהרג בבית דין (ראה ערך גר תושב), מכל מקום אין לו ערי מקלט, ורשות ביד גואל הדם להרגו (מרכבת המשנה רוצח ה ג, בדעת הרמב"ם והרמב"ן).

וכן ישראל שהרג גר תושב במזיד, אף שאינו חייב מיתה בבית דין (ראה ערך הנ"ל), מכל מקום אם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו, והוא הדין כשהרגו בשוגג, אלא שבשוגג מועילה לו גלות לערי מקלט (מרכבת המשנה שם).

בזמן הזה

בזמן הזה שאין דיני נפשות נוהגים (ראה ערך דיני נפשות), נחלקו הדעות:

• ראשונים כתבו שדין גואל הדם נוהג (רבינו ירוחם לב ג, בשם ה"ר אברהם), וביארו אחרונים שלמרות שאין רשות לבית דין להרוג את הרוצח, גם לסוברים שבזמן שדיני נפשות נוהגים אין רשות להורגו קודם שנגמר הדין (ראה לעיל), מכל מקום ודאי שלגדור הדבר - ולמעט ברציחות - דין גואל הדם נוהג אף בזמן הזה (תומים ב, אורים סק"ב).

• יש מהאחרונים שכתב שאינו נוהג בזמן הזה, ולא עוד אלא שאינו יכול גואל הדם אפילו לסבב לו מיתה על ידי ערכאות, שלא יפה כחו של גואל הדם מכח סנהדרין וכל בתי דיני ישראל שאינם דנים דיני נפשות בזמן הזה (חוות יאיר קמו).

• ויש מהאחרונים שהסתפק אם נוהג בזמן הזה, שהרי על כל פנים זקוקים לקבלת עדות לברר אמיתת הדבר שהרגו הרוצח, ובזמן הזה אין אנו רשאים לקבל עדות לדיני נפשות, אלא שאפשר שמכיון שאפילו בעדות מוכחשת בבדיקות יש רשות לגואל הדם להרגו, שאינו עדיף מההורג שלא בכוונה (ראה לעיל), אם כן אף בזמן הזה יש לומר שאינו עדיף מההורג שלא בכוונה (קצות החושן ב סק"א).

ואחרונים כתבו שהלכה למעשה נהגו להשתדל להביא הרוצח לערכאות לדונו ולענשו, וכופים הגואל ליתן הדמים הראויים ליתן בערכאות, אבל לא שכר מליצות ושוחד שהוא ממון הרבה, אלא אם רואים שהקהל צריך לכך, נותנים השוחד מממון הקהל, לגדור הפרצה, שלא יהיה דם בני ברית הפקר. ואפילו כשיודעים שלא נוכל להוציא מכח אל הפועל להנקם מן הרוצח, מעמידים גואלים לרדוף אותם בדין, כדי שיהא מפורסם שאין דמם של בני ברית הפקר (צמח צדק (הקדמון) קיא).

הערות שוליים