שכירות

הגדרה

קניית נכס לזמן מסוים עבור תשלום.

לדוגמא, המשכיר בית לחבירו לשנה (בבא מציעא קב. במשנה).

מקור וטעם

במהותה, האם שכירות היא כהקנאת הנכס, יש שלוש סוגיות שונות:

א) האם שכירות קניא.

ב) האם שכירות כמכירה ליומיה.

ג) האם דין שכירות כלול בדין מכירה.

ואע"פ שהן דומות זו לזו חילקנו אותן לשלושה קטעים נפרדים, כיוון שהמפרשים לא קישרו ביניהן:

האם שכירות קניא - דנה בזה הגמרא (פסחים ו.) והסיקה ששכירות קניא, ולכן מותר לישראל להשכיר בית לגוי והגוי יכניס בו חמץ בפסח (אך לגבי זה שהמשכיר והשוכר לא יכולים לחזור בהם - פשיטא שהשכירות קונה, ובזה הגמרא אפילו לא הסתפקה (ברכת אברהם פסחים ו. סימן "שכירות לא קניא")).

בביאור השאלה האם שכירות קניא כתב הברכת אברהם (שם) שלרוב הראשונים תלויה במחלוקת האם קניין פירות כקניין הגוף (שלפי זה שכירות קניא) או לא כקניין הגוף (ושכירות לא קניא) (שו"ת המיוחס לרשב"א רמג, רמב"ן בקונטרס אחרון לכתובות, רא"ה בריטב"א בשיטה מקובצת בבא מציעא קג., דן בזה הברכת אברהם שם אות א). ולתוס' לא תלויה במחלוקת זו אלא בשאלה האם השוכר קנה את הבית לעניין ההשתמשות (ושכירות קניא), או שקנה רק את השימוש בבית (ושכירות לא קניא) (תוס' בבא בתרא נ. ד"ה המוכר, דן בזה הברכת אברהם שם אות ג. ובסוף אות א רצה לבאר בדעת התוס' שתלוי בשאלה האם שכירות היא קניין פירות קלוש שאינו כקניין הגוף (וקניא) או שעבוד להשתמש בשל חבירו (ולא קניא), ובאות ב שם דחה זאת).האם שכירות היא כמכירה ליומיה - יש בזה שלוש שיטות במפרשים:

א) היא מכירה ליומיה לגמרי, דהיינו שקנוי לשוכר (מחנה אפרים זכייה מהפקר ט בתחילתו), והיא כמכירה על תנאי שיחזירנה השוכר בסוף ימי השכירות (רש"ש בבא מציעא לה: ד"ה במשנה, והוסיף ששומר חינם ושומר שכר אינם כמכירה ליומיה).

ב) היא מכירה ליומיה אך השוכר לא נקרא בעלים (ואינו יכול להקדישו), אלא שהשוכר והמשכיר נקראים שותפין (מהר"ץ חיות בבא מציעא נו: על תד"ה והאי, בדעת שו"ת הרא"ש א וטור חו"מ רס).

ג) אינה מכירה ליומיה (מהר"ץ חיות שם בדעת תוס').

האם דין שכירות כלול בדין מכירה - כתבו האחרונים ששכירות אינה כלולה בדין מכירה, ולכן, למשל, הגמרא הסתפקה האם יש אונאה בשכירות אע"פ שבמכירה פשוט שיש אונאה (קונטרסי שיעורים בבא מציעא כ-ז, ומביא שכך כתב גם שער משפט קצח).

פרטי הדין

ברשות הנכס נחלקו הראשונים האם הוא נחשב ברשות המשכיר, ונפק"מ האם הוא יכול להקדישו: לדעת הסמ"ג נחשב שאינו ברשות המשכיר, כגזילה ואבידה (קהילות יעקב נדרים כז-א ד"ה ונראה דהסמ"ג), ואינה כנכסים משועבדים (שנחשבים ברשות הלווה) כי שכירות היא כהקנאת קניין פירות (שם ד"ה והנה פשיטא). אך לדעת הר"ן הנכס המושכר כן ברשות המשכיר כי גוף הנכס ברשותו, שהרי יחזור אליו כשיגיע הזמן, ורק הפירות אינן ברשותו, ואינו כגזילה ואבידה (שאינן ברשותו) שבהם גם גוף הנכס לא ברשותו (שם ד"ה ונראה דפשיטא).

משכיר שבאמצע השכירות מוכר או משכיר את הנכס לאחר שיכלה זמן השכירות - נסתפקו הפוסקים האם יועיל לזה קניין חזקה, כיוון שבינתיים הנכס קנוי לשוכר הראשון, וכן נסתפקו האם תועיל החזקה במקרה שהשוכר הראשון מרשה זאת (משנה למלך מכירה א-ח, וכתב שנחלקו בזה הפוסקים).

גר ששכר ומת בתוך זמן השכירות, הסתפק המחנה אפרים (זכייה מהפקר ט) האם כיוון ששכירות כמכירה ליומיה^[1], א"כ דינם כנכסי גר שמת ויכול כל אדם לקנותם עד סוף זמן השכירות, או שכיוון שיש לשוכר רק קניין פירות - כשמת פקע שעבודו וממילא המשכיר זכה בו. והסיק שאי אפשר לזכות בהם אלא חוזרים למשכיר (וכן כתב קובץ שיעורים ח"ב טו באמצעו).

הסתלקות משכירות, דהיינו שהשוכר אמר בתוך ימי השכירות "איני רוצה בה ומסתלק עצמי ממנה" (כמחילה) - לריב"ש ההסתלקות לא מועילה (ריב"ש תקי, וכן הביאו הקצוה"ח שטז-ג וסובר כמותו), וביאר את סברתו המחנה אפרים (שכירות ט) שהוא משום שיש לשוכר קניין בגוף הנכס לפירות, וממילא לא מועלה בו מחילה. אך דעת המחנה אפרים עצמו (שם) שכיוון שגוף הבית של המשכיר כן תועיל הסתלקות.

מי שפרע (מקללים את מי שחוזר בו מקניין) יש גם בשכירות מטלטלין בכסף (דברי גאונים קה-א ד"ה ועי').

משכנתא דינה כשכירות, שהרי קנויה למלווה לאכילת פירות (קהילות יעקב נדרים כז-א ד"ה ונראה דפשיטא).

שכירות מקום החפץ מועילה בתורת משיכה. כגון שהחפץ היה בחצר המוכר, והקונה שכר ממנו את החצר, כיוון שכעת החפץ ברשות הקונה - נחשב שמשך את החפץ, וקנאו (תוס' בבא בתרא עו ד"ה ספינה).

קניין השכירות

שכירות קרקע נקנית כקנייני קרקע - בכסף שטר וחזקה (בבא קמא עט.), וכן בסיטומתא (ש"ך חו"מ רא-א).

חליפין לא מועילים לקנות שכירות ושאלה (רא"ש בבא מציעא פ"א לא). והנתיבות המשפט (קצה-יח) הוסיף שהוא דווקא בקרקע, אך מטלטלין, כיוון שנפחתים הם כמכירה, ונקנים בחליפין. והריב"ה (בטור חו"מ קצה) חילק ששכירות נקנית בחליפין לכו"ע אך בשאלה נחלקו, והב"י תמה מדוע חילק ביניהם.

קניין כסף לשכירות מטלטלין - נחלקו הפוסקים האם יועיל כדבר תורה שמעות קונות מטלטלין, שהרי בשכירות לא שייך הטעם לתקנת חכמים שמטלטלין לא נקנים בכסף שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה (אור שמח מכירה ג-ג ד"ה והנה הפוסקים).

משיכה לשכירות מטלטלין - הסתפק האור שמח האם תועיל מדאורייתא. שיש צד לומר שמשיכה תועיל בזה מדאורייתא משום שלא שייך בזה כסף (שהרי שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף), וא"כ יהיה דינה כמתנת מטלטלין שנקנית במשיכה מדאורייתא משום שלא שייך בה כסף (אור שמח מכירה ג-ג ד"ה והנה הפוסקים).

התשלומין

בתשלומי השכירות נחלקו הראשונים האם הם על הקניין שקנה את זכות השימוש בחפץ, כמו בתשלומי מכר, או על ההשתמשות עצמה (קובץ הערות נג-ג תלה זאת במחלוקת ראשונים, וכן חקר בזה חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד קמד).

בזמן תשלומי השכירות נחלקו בגמרא האם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או שאינה לשכירות אלא לבסוף. אולם חידש הקונטרס הספיקות שכל זה נאמר רק על שכירות פועל (כלומר שהפועל עובד אצלו), אך בשכירות קרקע ומטלטלין לכו"ע מתחייב מייד בתחילתה את כל התשלום, מפני ששכירות ליומיה ממכר הוא^[2], וחייב מייד כמו שהקונה חייב לשלם מייד בזמן הקנייה, דמה לי שקנאן לחלוטין או שקנאן לזמן (קונטרס הספיקות ז-ה ד"ה איברא). אמנם שאר האחרונים הביאו את הדין שאין שכירות משתלמת אלא לבסוף לגבי שכירות קרקע ומטלטלין (מחנה אפרים שכירות ב ואור שמח מכירה ג-ג ד"ה והנה הפוסקים).

ראה גם

שומרים

הערות שוליים