שליחות

הגדרה

אדם אחד (השליח) עושה מעשה במקום אדם אחר (המשלח) בשבילו ובהסכמתו (הסוגיא בקידושין מא. והלאה, ובגיטין סב: והלאה, בסוגיא זו האריך ספר המקנה כג).

לדוגמא, האיש מקדש ע"י שליח והאשה מתקדשת ע"י שליח (קידושין מא.), האיש מגרש ע"י שליח והאשה מתגרשת ע"י שליח (גיטין סב:).

מקור וטעם

במקורה האריכה הגמרא והביאה כמה פסוקים: "ושלחה מביתו" (דברים כד-א), "ויצאה והיתה" ("ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר") (דברים כד-ב), ודיני קרבן פסח (קידושין מא:).

בטעמה חקר המידות לחקר ההלכה (כב-קכו) האם מלכתחילה המצווה היא רק שהמעשה יקרה (התוצאה) - או על ידו ממש או ע"י אחרים בפקודתו, ולכן שליחות מועילה. או שצריך שהאדם עצמו יעשה את המעשה, אך ע"י השליחות נחשב כאילו המשלח עשה את המעשה בעצמו.

במהותה חקרו האחרונים בין שלושה צדדים (שני הצדדים הראשונים הם הידועים יותר):

א) גוף השליח נחשב כאילו הוא עצמו המשלח.

ב) השליחות היא רק על המעשה, שנחשב כאילו עשאו המשלח, אך גוף השליח עדיין נחשב כאדם אחר (בין שני הצדדים הנ"ל חקרו: אור שמח גירושין ב-טו, ספר המקנה ח"ב כג-א ד"ה חקירה ג, תורת הקניינים ח"א עמוד לד).

ג)אפילו המעשה לא מתייחס למשלח אלא לשליח, אלא שהתורה גזרה שהמעשה של השליח מועיל למשלח (לקח טוב א בתחילתו הוסיף חקר בין שלושת הצדדים).

אמנם ברוב המקרים אין נפק"מ, שהרי אנו צריכים רק את המעשה, ולזה בוודאי מועילה השליחות, אך יש נפק"מ (בין שני הצדדים הראשונים) במקרים שבהם איננו דנים על המעשה, אלא על גוף האדם, כגון בעל ששלח שליח לגרש את אשתו, ולאחר מכן הבעל השתטה. שנחלקו בזה הרמב"ם והטור: לרמב"ם מדאורייתא הגירושין חלים, ורק מדרבנן פסולים, ולטור גם מדאורייתא פסולים. וביארו זאת האחרונים ע"פ החקירה הנ"ל: אם גוף השליח נחשב כאילו הוא המשלח - א"כ מדאורייתא הגירושין יחולו, משום שהשליח עצמו אינו שוטה. אך אם השליחות רק על המעשה, אך לגבי גופו דנים ע"פ המשלח - א"כ מכיוון שהוא שוטה לא יכול לגרש גם מדאורייתא (אור שמח גירושין ב-טו)^[1].

בזמן המינוי חקר המידות לחקר ההלכה (ז-ח) האם השליחות היא מעשה יחיד שתלוי רק ברגע המינוי, או שהשליחות מתחדשת בכל רגע (ובלשונו: האם המשלח הוא סיבה והשליח הוא מסובב או שהמשלח הוא יסוד והשליח הוא בניין).

וגם את חקירה זו תלה בדין בעל ששלח שליח לגרש את אשתו, ולאחר מכן הבעל השתטה: אם השליחות היא מעשה יחיד שתלוי רק ברגע המינוי, א"כ הגירושין חלים מדאורייתא (שיטת הרמב"ם), משום שברגע המינוי הבעל היה כשר, אך אם השליחות מתחדשת בכל רגע, א"כ הגירושין לא יועילו מדאורייתא (שיטת הטור), כי השליח תלוי כל רגע במשלח, והרי בשעת הגירושין המשלח שוטה^[2].

ביחס בין המשלח לשליח חקר ספר המקנה (כג-א ד"ה חקירה ב) חקירה מחודשת, האם המשלח מוסר את כוחו וידו לשליח או שהשליח מוסר את כוחו וידו למשלח.

בדינים שונים ==בדינים שונים== בדינים שונים במצוות שבגופו (בגוף האדם), כגון אכילת קרבן פסח, מצה ומרור, הנחת תפילין וישיבה בסוכה - שליחות לא מועילה, אלא רק במצוות שאינן בגוף האדם, כגון קידושין וגירושין, עשיית סוכה ושחיטת פסח. והקשה התוס' רי"ד מה הטעם שאין שליחות במצוות שבגופו. ונאמרו בזה חמש סברות (דן בזה ספר המקנה כג-טז): בדינים שונים א) שליחות מועילה רק כשהתכלית היא למשלח: בקידושין - מקודשת לו ומקדשה בכספו, בגירושין - מגורשת ממנו ובגט נכתב שמו, ובעשיית סוכה - הוא ישב בה. אך אכילת מצה והנחת תפילין הן פעולות שהשליח עושה לבדו בלי שום קשר למשלח (תוס' רי"ד ומובא באור שמח ריש שלוחין ושותפין).

ב) במצוות שבגופו כוונת התורה היא שכל אחד יעשה בעצמו את המצווה, שהמצווה תהיה לעול על צווארו, ולא שאדם אחד יאכל מצה בשביל כל השאר (אור שמח שם מוסיף על סברת התוס' רי"ד הנ"ל, חלקת יואב חו"מ ד ד"ה ע"כ).

ג) יש עוד חלויות שלא מועילה בהן שליחות, כגון חליצה ושחיטה, והטעם הוא שהן חלויות מכח המעשה, דהיינו שהאדם לא שולט על אופן קיומן, ולכן גם לא יכול למנות שליח. וא"כ אפשר לומר שגם מצוות שבגופו הם מכח המעשה (קובץ הערות עו לעניין עבודת כהנים).

ד) גם במצוות שבגופו בעצם יש שליחות, אך למעשה אינה מועילה. משום שכאשר השליח מניח תפילין, באמת נחשב כאילו המשלח הניחם, אך הרי סוף סוף הניחם על ראשו של השליח, ולא קיים את המצווה להניחם על ראשו של עצמו (קצוה"ח קפב-א).

ה) לדעות שמצוות אין צריכות כוונה יש טעם נוסף, שבדבר שאין צריך כוונה לא מועילה שליחות (חלקת יואב חו"מ ד ד"ה אך כ"ז).

בחלויות מכח המעשה^[3], כגון חליצה, שהיבמה רק חולצת ליבם וממילא היא מותרת לשוק, ולא שהיבם עצמו מתיר אותה ע"י החליצה, אין בהן שליחות, שכיוון שלא האדם הוא הפועל את הדין, אין לו את הכח למנות במקומו אדם אחר. ורק בחלויות מכח האדם, כגון קידושין, שהאיש הוא האוסר את האשה ע"י נתינת הכסף, כיוון שהוא הפועל את הדין, יש לו את הכח למנות שמקומו אדם אחר (קובץ הערות עו-ז).

דבר שאין צריך כוונה לא מועילה בו שליחות (חלקת יואב חו"מ ד ד"ה אך כ"ז).

מצווה שיש בה רק פעולה ואינה נמשכת, כגון סמיכה, לא שייך בה שליחות. ושליחות במצוות שייכת רק במצווה נמשכת (שיש בה תוצאה), כגון שחיטת פסח (שהפסח שחוט) ומילה (שהאדם מהול) (חלקת יואב חו"מ ד בתחילתו ד"ה ועתה, בשם קצת אחרונים).

הקדש - למהרי"ט אי אפשר להקדיש ע"י שליח, כי הקדש הוא מילי ומילי לא ממסרן לשליח, והמחנה אפרים כתב שאפשר, ודין מילי הוא רק שהשליח לא יכול לחזור ולמוסרם לשליח אחר (שלוחין ז, והביא גם את המהרי"ט. דן בזה גם ספר המקנה כג-טו).

נדרים ושבועות - האריכו האחרונים האם יש שליחות לקבלתם (נדר: הקצוה"ח שם כתב שאין בו שליחות ונשאר בצ"ע, חידושי ר' שמואל נדרים ו-ח (ד"ה ונראה) כתב שיש בו שליחות. שבועה: קצוה"ח קכג-ד לגבי הביא ראיות לכאן ולכאן ונשאר בצ"ע, נודע ביהודה מהדורא קמא יו"ד סז כתב שיש שליחות, שדי חמד ח"ד ש-מא ד"ה ואי (עמוד 517) הביא מחלוקת אחרונים). ובטעם הדעה שיש שליחות בנדרים ושבועות ביאר ר' שמואל שנדר ושבועה הם חלות מכח האדם^[4], ולכן יש בהם שליחות כמו בכל חלות מכח האדם, ורק בנזירות אין שליחות כי היא חלות מכח המעשה (חידושי ר' שמואל נדרים ו-ח ד"ה ונראה, ובלשונו: שבועה ונדר הם חלות איסור, אך נזירות היא קבלה. אמנם הביא שם שמהר"ן והמחנה אפרים מוכח שגם נדר הוא קבלה, אך תמה עליהם).

נזירות א"א לקבל ע"י שליח (תוס' נזיר יא. ד"ה דהוי). ובטעם לזה כתב החתם סופר שקבלת נזירות היא מילי, ומילי לא ממסרן לשליח (שו"ת חתם סופר ח"ב יו"ד רכ סוף ד"ה שנית). ור' שמואל כתב שנזירות היא חלות מכח המעשה (חידושי ר' שמואל נדרים ו-ח ד"ה ונראה, ובלשונו: שבועה ונדר הם חלות איסור, אך נזירות היא קבלה. אמנם הביא שם שמהר"ן והמחנה אפרים מוכח שגם נדר הוא קבלה, אך תמה עליהם).

מחילה - שליח של המלווה יכול למחול על החוב במקומו, ששלוחו של אדם כמותו (משנה למלך מלווה ולווה טז-א תחילת ד"ה ראובן).

ביטול חמץ יש אומרים שא"א לבטל ע"י שליח משום שביטול מדין הפקר, וא"א להפקיר ע"י שליח (הובא בבית יוסף או"ח תלד בסופו).

והרבה סוברים שאפשר לבטל ע"י שליח (טור ושו"ע או"ח תלד-ד, בעל העיטור ח"ב הלכות ביעור חמץ קכ:), וביאר בדעתם הבית יוסף (שם) שני טעמים:

א) כיוון שחמץ ממילא אינו ברשותו של אדם, אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו - בגילוי דעתא בעלמא שאינו רוצה בו סגי, ואפילו ע"י שליח.

ב) כל מה שהפקר לא מועיל ע"י שליח הוא משום שהפקר מדין נדר, ואין שליחות בנדרים, אך ביטול חמץ אינו מדין נדר^[5].

במילה נחלקו המפרשים האם מועיל שליח, ומצאנו בזה שש דעות:

א) יש אומרים שיצא ידי חובת המצווה (דרכי משה יו"ד רסד-א שהקשה על האור זרוע מאי שנא ממצוות אחרות שיכול לעשות שליח במקומו).

ב) יש אומרים שאם האב מוהל אסור ליתן לאחר למול (אור זרוע ח"ב קז-ה), שמבטל מצוות עשה (ש"ך יו"ד שפב-ד מוכיח מהרא"ש).

ג) יש מי שחילק שבדרך כיבוד אסור אך בדרך שליחות מותר, ששלוחו של אדם כמותו (כרתי ופלתי כח פלתי ג).

ד) יש מי שחילק להיפך, שבדרך שליחות אסור אך בדרך כיבוד מותר (תבואות שור שם יד).

ה) יש מי שחילק שיש במצוות מילה שני חיובים: מצווה על כל ישראל, ובזה יכול לעשות את חבירו שליח, ומצווה מיוחדת לכתחילה על האב, ובזה אי אפשר למנות שליח (בית הלוי ח"א י באמצע הסימן בדיוק).

ו) יש מי שאמר שהמילה כשרה אך לא קיים את המצווה (קובץ שיעורים פסחים כט בלשון "אפשר").

בדין השליח - לדעות שמועיל - כתבו הרמב"ן והרשב"א שאין צריך את דיני השליחות, ויכול להיות גם מי שאינו בר שליחות (הביאם הקובץ שיעורים פסחים כט).

בקניינים

חליפין - נחלקו בעלי התוס' (קידושין כו. ד"ה ה"ג) האם חליפין צריכים להיות דווקא בפני הקונה או גם ע"י שליח.

קניין יד - אין בו שליחות משום שהוא מידי דממילא, שקניין יד אינו ע"י פעולה, אלא ע"י שהחפץ נמצא בידו (תוצאה, מצב), ובמידי דממילא כתב הקצוה"ח (קפב-א) שלא מועילה שליחות (שו"ת קול אריה קיט-א ד"ה עכ"פ).

שטר מתנה - כתב הנתיבות המשפט (רמד) שצריך שליחות בכתיבת שטר מתנה כמו בגט, והגר"א וסרמן חלק עליו (קובץ ביאורים גיטין י, והביא את הנתיבות המשפט).

שליח לתת מתנה - האבן האזל (שכנים ב-י) דן האם יש לו דיני שליחות כי צריך לכוון להקנות במקום הנותן, או שאינו צריך דיני שליחות, משום שממילא צריך רק את כוונת הקונה.

הפקר אינו מועיל ע"י שליח שיפקיר בשביל הבעלים. ונאמרו בזה שלושה טעמים (דן בזה גם ספר המקנה כג-טו):

א) הבית יוסף כתב שהפקר מדין נדר, ובנדר אין שליחות (בית יוסף או"ח סוף תלד, וכן כתב שיבת ציון צה ובית מאיר קכ).

ב) יד המלך כתב שהפקר צריך להיות לכל, והרי השליח עצמו לא יוכל לקנות, כמו ששליח למכור לא יכול לקנות (יד המלך בהשמטות, וכן כתב ברית אברהם כז, הובאו בספר המקנה לג-ח).

ג) השערי יושר כתב שהפקר הוא רק רצון (התרצות) ולא מחשבה וכוונה, ובהתרצות לא שייך שליח (שערי יושר ה-כג בסופו. ונראה שכוונתו שהוא כח המעשה ולא כח האדם^[6]).

באישות

קידושי ביאה, דן הקובץ שיעורים (כתובות רנד) האם שייך בהם שליחות. ודעת הדרכי משה (דרכי הקניינים ה-ט ד"ה ובאמת, ועיין שם ה-ב) שהם כח המעשה, וא"כ לא תועיל בהם שליחות.

חופה - הסתפק האור שמח (אישות י-ב) האם שליחות מועילה בה.

חליצה לא מועיל בה שליחות (כתובות עד., אמנם החלקת יואב חו"מ ד (ד"ה והנה) הביא דעות שיש שליחות בחליצה, ודחה את דעתם). בטעם לזה מצאנו שתי שיטות:

א) חליצה היא חלות מכח המעשה ולא מכח האדם^[7], ולכן לא שייך בה שליחות, שרק בחלות מכח האדם יש לאדם כח למנות שליח במקומו (קובץ הערות עו-ז).

ב) גזירת הכתוב, שכתוב "ועלתה יבמתו", וכיוון שמוזכר שם הקורבה מוכח שאי אפשר ע"י שליח (חלקת יואב חו"מ ד ד"ה אך לבאר), או שכתוב "לעיני הזקנים" ודרשו בספרי "מלמד שמתייחדת עימו לעיני הזקנים", והכוונה היא שאין מועיל בה שליחות (שם ד"ה גם).

פרטי הדין

המחיל את מינוי השליחות הוא המשלח עצמו (כח האדם^[8], כקניינים), ולא שהמשלח רק אומר לשליח, וממילא הוא נעשה שליח (כח המעשה, כשחיטה) (שערי יושר ה-כא ד"ה אמנם).

שליח רק למעשה הקניין, כגון ששלח שליח לקנות בשבילו חפץ מן ההפקר, והשליח טעה וחשב שהחפץ כבר שייך למשלח, ואם כן השליח עשה רק את מעשה הקניין (ההגבהה), אך את הדעת לקניין עשה המשלח. דן במקרה זה הקצוה"ח (ערה-ג), וביאר החלקת יואב (חו"מ ג) ששאלה זו תלויה בחקירה במהות השליחות^[9]: אם רק פעולת השליח עוברת למשלח, א"כ נחשב כאילו המשלח עשה את מעשה הקניין, ולו הרי יש דעת, וא"כ הקניין יועיל. אך אם גוף השליח נחשב במקום המשלח, א"כ אנו דנים רק על מעשהו של השליח, והוא עשה רק מעשה קניין בלי דעת, ולא יועיל.

דבר שלא בא לעולם, שליחות לא מועילה עליו. למשל אם מינה שליח לגרש אשה שעדיין לא קידשה ("לכשאקדשנה אגרשנה") - המינוי לא מועיל (רמב"ן רשב"א וריטב"א יבמות נב, דן בדבריהם ספר המקנה יב-ז ד"ה רמב"ם).

שליח עושה שליח בגירושין (קידושין מא.). וחידש הקדוש מדרוש שדווקא בגירושין מועיל משום שהאשה מתגרשת בעל כורחה, ומייד כשהגט מגיע ליד השליח הרי הוא כאילו מגורשת, ולכן אינו מילי, שיד השליח כיד הבעל. אך בשליח לקידושין, כיוון שתלוי בדעת האשה נחשב למילי, ולכן שליח לא עושה שליח (הביאו המרדכי קידושין מא. אות תקה).

שאלה על שליחות, כגון שמינה שליח לתרום, להפריש חלה או לנדור והמשלח רוצה להישאל - נחלקו בזה האחרונים: שו"ת באר יצחק (כח) כתב שהמשלח יכול להישאל על נדרו של שלוחו כי שלוחו של אדם כמותו. אך האור גדול כתב שהמשלח לא יכול להישאל, משום שטעמה של שאלה הוא שקריאת השם היתה בטעות ולא בדעת שלמה, וכאן ממילא לא צריך את דעת המשלח בשעת קריאת השם (אור גדול ט-ב-ג ד"ה ובזה, והביא גם את הבאר יצחק).

תוך כדי דיבור - בשליחות לא השליח ולא המשלח יכולים לחזור בהם תוך כדי דיבור: השליח לא יכול לחזור כי עשאו שליח לעשות את המעשה ולא לבטלו, והמשלח לא יכול לחזור כי הרי הטעם שאפשר לחזור הוא שלא גמר בדעתו^[10], וכאן אין צריך את דעתו של המשלח אלא של השליח (אור גדול ט-ב-ג ד"ה ומעתה).

שליח שחב לאחרים לא מועיל משום שאין שליח לדבר עבירה (פני יהושע, וספר המקנה יח-ה דן בדבריו).תנאי כפול - חידש השאילתות ששליח אינו צריך תנאי כפול, כי השליח עושה את שליחותו מדעת הבעלים, ולכן התנאי הכפול שהתנה הבעלים לשליח מספיק (פרשת מטות).

הדעת

מי החושב - חקר המידות לחקר ההלכה (טז-ע) האם רק המעשה הוא של השליח והמחשבה של המשלח, או שגם המחשבה היא של השליח. וכך הוא ביאר את מחלוקת הרמב"ם והטור בבעל ששלח שליח לגרש את אשתו ואח"כ הבעל נשתטה: לרמב"ם מדאורייתא הגירושין כן חלים כי גם המחשבה היא של השליח, והשליח הרי יכול לחשוב. אך לטור הגירושין פסולים מדאורייתא, כי המחשבה היא של המשלח, וכאן כשהוא שוטה הוא פוסל את הגירושין^[11].

כאשר המשלח לא רוצה את השליחות אך גם לא ביטל אותה, כגון שאמר לאחרים שאינו רוצה בה אך לשליח לא אמר, הסתפק בזה הקובץ הערות (כט-ב בהשמטות ד"ה בדברי) האם השליחות מועילה, והביא ראיות לכאן ולכאן.

בדעת השליח נחלקו האחרונים האם הוא צריך דעת להיות שליח (ט"ז), או שמספיק שלא יעקור את שליחותו (חידושי הרי"מ, והאבני נזר אה"ע קצג-ג הביא אותו ואת הט"ז). ונפק"מ לשליח ששכח בשעת המעשה שהוא שליח (הסתפק במקרה זה הקובץ הערות כט-ב בהשמטות ד"ה והנה).

אנשים

גוי אינו יכול להיות שליח, אך פועל גוי כן יכול להיות שליח, שידו כיד בעל הבית (מחנה אפרים שלוחין יא).

ראה גם

אין שליח לדבר עבירה

חזקה שליח עושה שליחותו

הערות שוליים