מיקרופדיה תלמודית:גרדמין

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־13:53, 18 ביוני 2015 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - תשמישי מצוה שנפסקו ונחתכו ונתמעטו משיעוריהם

דבר הכָּלֵה ולא נשאר ממנו אלא מעט, נקרא גרדום (כן משמע מהערוך, גרדם ב), שמילה זו בארמית עניינה פסיקה וחתיכה (כן משמע מרש"י מנחות לח ב ד"ה איגרדם, וברטנורא פרה יא ט).

גרדומי אזוב

גרדומי אזוב כשרים בכל שהוא (פרה שם; רמב"ם פרה אדומה יא ד), שמצות האזוב לטהרת מי-חטאת (ראה ערכו) היא שלשה גבעולים, ושיעור גבעולו טפח (רמב"ם שם ג ב, על פי נדה כו א), ואין שיעור זה של טפח אלא בתחילתו, אבל אם כבר היזו בו פעמים רבות, ומתוך שהגבעולים רכים משתברים, כל שהוא המשתייר באגודה כשר, ובלבד שישתייר מכל אחד ואחד כל שהוא, שתהא שם אגודתו קיימת (רש"י סוכה יג א ד"ה גרדומיו). וכן אם נשתיירו ממנו שני גבעולים - כשר (רמב"ם שם). לפיכך אפילו נשתיירו שנים, ומהם נתקצרו ונשתייר כל שהוא מכל אחד, נקרא אגודתו קיימת - וכשר (תוספות יום טוב פרה שם). והוא הדין בגרדומי אזוב שמטהרים בו את המצורע (ראה ערך אזוב. תוספות סוכה יג א ד"ה וגרדומיו).

ואין היתר זה אלא כשנעשו גרדומים מחמת שימוש (זרע אברהם ב, גרדומי מצוה, בשם הגר"י מקוטנא, על פי ירושלמי עירובין ז ח, ורש"י סוכה שם), שהרי אמרו: אזוב שהזה בו פעם אחת – כשר, מכאן ואילך שיריים (ירושלמי עירובין ז ח), שאין היתר זה אלא לאחר שכבר השתמש בו למצותו (זרע אברהם שם), שאם הזה בו פעם אחת, שוב כשר מכאן ואילך אם נותר ממנו כל שהוא (מיכל המים שם), שהרי זה כשיירי טהרה, וכדרך שאמרו בנטילת ידים, שצריך שיעור רביעית, אבל מה שנשתייר לאחר שכבר נטל אחד ידיו, השיריים כשרים לשני אפילו בפחות, לפי שבאו משיירי טהרה (חתם סופר יו"ד רנו, על פי חולין קז א).

גרדומי ציצית

כשיש תכלת

גרדומי תכלת - כשרים (בני רבי חייא במנחות לה ב ולח ב), ושיעור הגרדומים כדי לענבן (ראה להלן. בר המדורי אמר שמואל שם לח), ומאחר שגרדומי תכלת כשרים, אם נפסקה התכלת שבציצית ונשאר הלבן, או שנפסק הלבן ונשארה התכלת - כשר (רבא שם לח ב).

ונחלקו ראשונים בדבר:

  • יש מפרשים שכל עיקר דין גרדומים אינו אלא לדעת הסוברים שהתכלת מעכבת את הלבן, והלבן מעכב את התכלת (ראה ערך ציצית), והם מצוה אחת, לפיכך אם נפסק מין אחד - או תכלת, או לבן - ונשאר בו כדי עניבה, ומין השני נשאר שלם, הוא מציל על חברו כאילו כולם שלמים - וכשר, אבל לדעת הסוברים - וכן הלכה - שאין מעכבים זה את זה (ראה ערך הנ"ל), והן שתי מצות, אם נפסק האחד ונשאר השני, אין האחד מועיל לשני (תוספות שם ד"ה אלא, בסתם; רא"ש, ציצית ז, בשם יש אומרים).
  • יש מפרשים שאפילו לדעת הסוברים - וכן הלכה - שאין מעכבים זה את זה, כשרים הגרדומים, אם נשאר מין אחד מהם קיים בשלימותו, והשני נפסק ונשאר בו כדי עניבה, היינו או שנפסקו שני חוטי תכלת ונשאר בהם כדי עניבה, ושני חוטי הלבן הם קיימים בשלימותם, או שנפסקו שני חוטי הלבן עד כדי עניבה, ושני חוטי התכלת קיימים, שכן אמרו גרדומי תכלת כשרים, שמשמעו שהתכלת נפסקה והלבן נשאר קיים, אבל אם נפסק משני המינים, אפילו נשאר בהם כדי עניבה - פסול (תוספות ורא"ש שם, בשם רבנו תם).
  • ויש מפרשים שאם לא נשאר כדי עניבה - פסול אפילו לא נפסק אלא חוט אחד, אבל אם נשאר כדי עניבה - כשר אפילו נפסקו כולם, וזהו שאמרו גרדומי תכלת כשרים, אפילו נפסקו כולם, שתכלת נקראו כל הציצית - וזהו ששנינו: גרדומי ציצית כשרים (תוספתא (וילנא) יב ב) - אלא שלדעת הסוברים תכלת ולבן מעכבים זה את זה, אפילו נפסקה התכלת ולא נשאר כדי עניבה מכל מקום כשר הלבן משום גרדומים (תוספות שם, בשם יש אומרים; רא"ש שם, בשם יש אומרים, ושכן עיקר; טוש"ע שם, בסתם).

ולפיכך אם נפסקו שני ראשים - פסול, שמא מחוט אחד הם ולא נשאר כדי עניבה, אבל אם נפסק ראש אחד - כשר, שהרי כל חוט נכפל לשנים, ונמצא שנשאר כדי עניבה בצד השני (טוש"ע שם).

ולפי מה שנוהגים לדקדק בעשיית הציצית לתת סימן בארבעה הראשים, שלעולם יהיו ארבעה הראשים מצד אחד של הקשר , אם נפסקו שני ראשים מצד אחד - כשר, שהרי בודאי שני חוטים הם, ונשאר מכל אחד הצד השני, שהוא יותר מכדי עניבה (שו"ע שם). ואפילו נפסקו כל ארבעה הראשים מצד אחד, ומארבעה הראשים שמצד השני לא נשתייר בכל אחד רק כדי עניבה - כשר (עטרת זקנים שם; משנה ברורה שם ס"ק ז, בשם ברכי יוסף וארצות החיים שם. ועי' לעיל מרמ"א בשו"ע שנוהגים כרבנו תם).

כשאין תכלת

לפיכך בזמן שאין תכלת:

  • הדעה הראשונה נדחתה בידי הראשונים (תוספות ורא"ש שם), ולפיכך לא דנו בה הלכה למעשה (בית יוסף שם, בדעת הטור).
  • לדעה השניה, מכיון שנותנים שנים משום לבן, ושנים משום תכלת (ראה ערך ציצית), וכופלים אותם לשמונה, אם נפסקו שלשה חוטים, ייתכן שהם משלשה חוטים מיוחדים, ונמצא שלא נשארו שני חוטים שלמים - ופסול (תוספות ורא"ש שם, בשם רבנו תם; טור או"ח יב, בשם יש אומרים; שו"ע שם א, בשם רבנו תם), ואפילו נשארו בשלשה החוטים כדי עניבה, אבל אם נפסקו שנים ונשאר מהם כדי עניבה - כשר, שהרי שני חוטים שלמים ודאי שנשארו שם (טוש"ע או"ח, לדעה זו); אבל אם לא נשאר בהם כדי עניבה, אנו חוששים שמא חוט אחד הם, והרי לא נשאר בו כדי עניבה, כיון שנפסק משני הצדדים - ופסול, אבל אם היה בראש אחד מהם כדי עניבה - כשר ממה נפשך, שאם הם מחוט אחד, הרי נשאר בו כדי עניבה, ואם שני חוטים הם, כל שכן שנשאר בהם כדי עניבה בכל אחד מהם מן הצד השני של החוט (בית יוסף שם, לדעת רבנו תם; דרכי משה שם סק"ג). ולפי מה שאנו נוהגים לדקדק בעת עשיית הציצית לתת סימן בארבעה ראשים, כך שלעולם ארבעת הראשים שהיו בתחילת הקשירה בצד אחד הם בצידו האחד, וחבריהם בצידו השני, אין צורך שישאר כדי עניבה כשנפסקו שנים מן הראשים, שהרי נשארה מחציתם השניה בצד השני; אבל אם נפסקו שנים משני הצדדים, אחד מצד זה ואחד מצד השני, ולא נשתייר בכדי עניבה - פסול, שמא מחוט אחד הם, ונפסק הראש וגם הסוף, ולא נשאר בו כדי עניבה (מגן אברהם שם סק"ה, לדעה זו); אבל אם נפסקו שלשה חוטים, אפילו דקדק שיהיו ניכרים הראשים, הרי זה פסול, שהרי אין שם שני חוטים שלמים, ואפילו נפסקו משני צדדים, שמא משלשה חוטים הם (בית יוסף שם, בשם המהרלב"ח; רמ"א שם), וטוב לחוש לדעה זו (שו"ע שם), וכן נוהגים (רמ"א שם).
  • ולדעה השלישית, אם נשאר כדי עניבה בחוט אחד - כשר, ומכיון שכופלים ארבעה חוטים לשמונה ראשים, אם נפסקו שני ראשים - פסול, שמא נפסק חוט אחד (טור שם, בסתם; שו"ע שם, בסתם). ולפי מה שאנו נוהגים לדקדק בעת עשיית הציצית לתת סימן בארבעה ראשים כנ"ל, אם נפסקו שני ראשים מצד אחד - כשר, שודאי שני חוטים הם, והרי נשתייר מכל אחד הראש השני שהוא יותר מכדי עניבה (שו"ע שם, בסתם)[2].

כשנפסקו שני חוטים ויש בהם כדי עניבה על ידי צירוף

לדעה השניה, אם נפסקו שני החוטים, והיה בשניהם כדי עניבה על ידי צירוף יחד:

  • יש סוברים שכשר, שאם שני חוטים הם יש בכל אחד כדי עניבה בצד השני, ואם אפילו חוט אחד הוא הרי בצירוף יש בו כדי עניבה (דרכי משה שם סק"ג).
  • ויש סוברים שאין זה הצירוף מועיל, כל שאין בכל אחד מהם כדי עניבה, שאינו ניכר ואינו חשוב (בית יוסף שם, במסקנתו), שאף על פי שמחוט הארוך שנפסק הרי נשתייר כדי עניבה, מכל מקום כיון שבכל אחד מראשי חוט זה שנפסק אין בו כדי עניבה, הרי הם כאילו לא היו כלל, שכל פחות מכדי עניבה הרי הוא כמי שאינו, והרי זה כאילו לא נשתייר כלום בחוט הארוך (שלחן ערוך הרב שם ב), וכן מסקנת האחרונים (משנה ברורה שם סק"ג, שכן משמע מהאליה רבה ומדרך החיים)[3].

נפסק החוט מעיקרו

נפסק חוט מעיקרו שפסול, נחלקו בו ראשונים:

  • יש מפרשים שכל שלא נשאר בו כדי עניבה הוא מעיקרו (תוספות שם, בשם רבנו תם; כן משמע מהרא"ש והטוש"ע שם).
  • ויש מפרשים שנפסק החוט במקום שהוא מחובר עם הכנף, אבל אין צריך שיהיה כדי עניבה (רש"י מנחות לט א ד"ה מעיקרו).

שיעור כדי עניבה

בשיעור כדי עניבה נסתפקו אם צריך כדי לענב כל החוטים - הפסוקים (מרדכי, מנחות תתקלט) - יחד, או שדיו בכדי עניבת כל אחד לעצמו (מנחות לח ב), ונחלקו ראשונים בביאור הצד השני של הספק:

  • יש מפרשים כדי לענב חוט אחד לבדו (מרדכי שם, בצד השני, ושכן משמע מהסמ"ג), דהיינו חוט אחר (בית יוסף שם, לדעה זו, ושכן משמע מהסמ"ג).
  • ויש מפרשים שכל אחד לבדו צריך כדי עניבה (מרדכי שם, בצד הראשון), דהיינו שצריך שיהיה בחוט כדי לענב בו בעצמו (בית יוסף שם, לדעה זו)[4].

אף להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש פוסקים להחמיר, כיון שהדבר ספק (רא"ש שם), וכן הלכה (טוש"ע שם א).
  • ויש פוסקים להקל, לפי שאין שיעור כדי עניבה אלא מדרבנן (בית יוסף שם, בדעת הרי"ף והרמב"ם).

מהיכן מתחיל השיעור

השיעור של כדי עניבה נחלקו ראשונים מהיכן הוא מתחיל:

  • יש אומרים שצריך להיות כדי עניבה מן הענף, מחוץ לקשר האחרון שבציצית (תוספות שם ד"ה כדי, בדעת רש"י; טור שם, בשם רש"י; מרדכי שם, בשם רבנו שמשון).
  • ויש אומרים שאפילו נחתך כל הענף, ולא נשאר אלא כדי עניבה מן הגדיל - כשר (תוספות וטור שם, בשם ר"י; סמ"ג עשין כו; רא"ש שם).

והמנהג כדעה הראשונה, ובמקום שאי אפשר יש לסמוך על הדעה השניה (שו"ע שם).

חוטים עבים

היו החוטים עבים, ומתוך שהם עבים אי אפשר לענבם, ואילו היו דקים היה בהם כדי עניבה - כשר (גמ' שם; טוש"ע שם ב).

  • יש אומרים שאפילו אין בו אלא כדי לכרוך על שמונה שערות דיו (העיטור, ציצית א ד, דף ע טור ג במהדורת רמ"י, בית יוסף שם, בשמו).
  • ויש אומרים שמשערים בחוטים בינוניים (רמ"א שם).

כשטרם לבש הבגד

כשטרם לבש הבגד, נחלקו אחרונים:

  • יש אומרים שדינו כמו גרדומי אזוב (ראה לעיל), שאין דין גרדומים בהם אלא לאחר שנעשתה בהם המצוה פעם אחת, ומכיון שלהלכה כלי קופסא פטורים מן הציצית (ראה ערך ציצית) מחלוקת בדבר ושכן הלכה), הרי שכל שלא לבש עדיין לא נעשתה בו מצוה (זרע אברהם ב, גרדומי מצוה, בשם הגר"י מקוטנא).
  • ויש אומרים שכיון שצריך בציצית עשייה לשמה חשוב גרדומי מצוה משעת עשייה, ואף קודם שלבש (כן משמע מאבני נזר או"ח שטז, ומאור שמח לולב ז ה).

בשאר מצות

רצועות תפלין

גרדומי רצועות של תפלין[5], יש מהאמוראים הסובר שכשרות (רב פפא במנחות לה ב); אבל אין הלכה כמותו, לפי שאין דין גרדומים אלא בתשמישי-מצוה (ראה ערכו), אבל לא בתשמישי-קדושה (ראה ערכו), ורצועות תשמישי קדושה הן (גמ' שם; רמב"ם תפלין ג יט).

ארבעת המינים ושופר

יש מהראשונים שכתב שאתרוג החסר כשר בשאר ימי החג מלבד היום הראשון (ראה ערך אתרוג), מפני שהוא כגרדומי מצוה (תרומת הדשן, פסקים וכתבים נב); ואחרונים כתבו שבלולב ובשופר אין דין גרדומים (חתם סופר יו"ד רנו; אור שמח לולב ז ח). הטעם:

  • אם מפני שלא נאמר דין גרדומים אלא בדבר שהוא עצמו מצוה, כמו ציצית, שצריך עשייה לשמה, וכן באזוב אף על פי שאין גופו מצוה, מכל מקום יש בו דין שיורי טהרה, שהוא ענין מיוחד בדבר המטהר, אבל בשופר ולולב אין המצוה אלא שמיעת הקול ונטילת הלולב, ואין שייך על זה דין גרדומים (חתם סופר שם).
  • או לפי שאין שייך דין גרדומים אלא במקום מצוה הנמשכת, ושייך בה מוקדם ומאוחר, כגון באזוב שמטהר את הראשון לפני השני, הרי הטהרה היא בכל הזמן, ומי שמטהר שחרית טהרתו קודמת למי שטהרתו בין הערביים, וכן בציצית שהיא פוטרת את הבגד כל שעה ושעה, ועל זה שייך גרדומים, כיון שכבר טיהר את הטמא, וכבר פטר את הבגד; אבל בשופר ולולב אין מצותם אלא פעם אחת ביום, ואין שייך שם קדימה בזמן, שהנוטל לולב שחרית שוה הוא לנוטלו בין הערביים, ושניהם קיימו מצותם בשוה, ולא שייך שיהא כשר משום גרדומים של הראשון, שחיוב שניהם חל בשוה (אור שמח שם).

אותיות בספר תורה

יש מן הראשונים סוברים שאם נכתבו האותיות בספר תורה כדינן ונמחקו או נקרעו, שמביאים תינוק שאינו חכם ולא טפש, ואם קוראו כבתחילה - כשר (ראה ערך אותיות וערך סת"ם), הרי זה מפני שהנשאר הוא כגרדומי מצוה (יראים שצט); ואחרונים תמהו עליו, שהרי בתשמישי קדושה אין דין גרדומים (ראה לעיל. אחיעזר ג מו; מהרש"ם א קנו), ועוד שאין גרדומים אלא בדבר הצריך שיעור ונתמעט משיעורו (אחיעזר שם).

שיעור כלי לקבלת טומאה

בטומאת כלים מצינו ששיעור כלי לקבלת טומאה בתחילתו הוא יותר גדול משיעורו כשנתמעט אחר כך (נדה כו ב), וכתבו ראשונים שהרי זה כמו גרדומי מצוה שבשיריים די שיעור קטן (תוספות שם ד"ה תחילתו).

הערות שוליים

  1. ו, טור' שיג-שכ.
  2. ויש מן הראשונים הסובר שאם נתמעטו חוטי הציצית, אפילו לא נשתייר בהם אלא כדי עניבה - כשר, ואם נפסק אפילו חוט אחד מעיקרו - פסול (רמב"ם ציצית א יח), ומכל מקום הם פוסקים שאם עשה לבן ותכלת, ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף, ונשארה התכלת לבדה - כשר (שם ד), והאחרונים נשאו ונתנו בביאור דבריו (ראה כסף משנה שם, ובית יוסף שם, וערוך השלחן שם ה-ח, וקרן אורה מנחות שם).
  3. ויש מקילים לדעה זו אפילו אם נפסקו ששה חוטים ונשאר בהם כדי עניבה, ושנים האחרים אין בהם כדי עניבה (שו"ת הרא"ש ב יב, בשם רבנו תם).
  4. ויש מפרשים לדעה זו שלענב כל אחד פירושו כדי עניבת החוט הנפסק על כל אחד מהחוטים הפסוקים בפני עצמם, והוא שיעור ארוך יותר מלענב כל החוטים הפסוקים יחד (מגן אברהם שם סק"ב, לדעה זו).
  5. ראה ערך תפלין מה שיעורן.