מיקרופדיה תלמודית:גרות

הגדרה^[1] - כניסת אחד מאומות העולם לכלל ישראל

קבלת גרים

המצוה ומקורה

מצוה על בית דין לקבל גוי שבא להתגייר ולגיירו כדין (זוהר הרקיע לרשב"ץ עשין מ^[2]), ויש מן הראשונים שכלל במצות עשה של אהבת הגר (ראה ערך אהבת הגר וערך גר) אף את המצוה של קבלת גרים להכניסם תחת כנפי השכינה (אזהרות הר"י אלברצלוני, עשה של אהבת הגר), שכיון שעל ידי קבלה זו הוא מתגייר הרי זה בכלל וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר (דברים י יט. הר"י פרלא בפירושו לספר המצות לרס"ג עשה יט).

ומהאחרונים יש מי שכתב שהמצוה נכללה בכלל מצות אהבת-ה' (ראה ערכו), שכן אמרו: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים ו ה) - אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך, כענין שנאמר: וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (בראשית יב ה), מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסם תחת כנפי השכינה (ספרי דברים שם, וראה ספר המצות עשה ג. וראה ערך אהבת ה'), הרי שמצוה היא זו (הר"י פרלא שם).

גרות שלא לשם שמים

הבא להתגייר, בין איש ובין אשה, המצוה הנכונה היא שיבדקו אחריהם שמא בגלל ממון שיטלו, או בשביל שררה שיזכו לה, או מפני הפחד באים להתגייר, או שמא נתנו עיניהם בבן או בת ישראל (רמב"ם איסורי ביאה יג יד; שו"ע יורה דעה רסח יב); בדקו וראו שבשביל כך הם באים להתגייר - אין מקבלים אותם (הגהות מרדכי יבמות ד קי; כסף משנה שם טו).

וכתבו ראשונים שאם בטוחים בהם שסופם לעשות לשם שמים - מותר לקבלם אפילו אם באים להתגייר בשביל דבר אחר, כגון להיות כהן גדול, או להינשא לישראל (תוספות יבמות כד ב ד"ה לא וקט ב ד"ה רעה; הגהות מרדכי יבמות שם), והכל תלוי לפי ראות עיני בית דין (בית יוסף שם רסח, וש"ך שם ס"ק כג).

כשלא בדקו אחריו

כשלא בדקו אחריהם, ונתגיירו לשם אשה, או לשם שולחן מלכים, או לשם עבדי שלמה שהיו בעלי שררה, וכדומה, נחלקו בדבר תנאים: רבי נחמיה אמר אינם גרים עד שיתגיירו לשם שמים (ברייתא ביבמות כד ב); ותנאים סוברים כולם גרים הם (רב יצחק בר שמואל שם בשם רב חולק על רבי נחמיה), שכיון שקיבלו עליהם, חזקה שאגב אונס גמרו וקיבלו (ריטב"א שם ד"ה הלכה).

וכן הלכה (רב יצחק שם בשם רב; רמב"ם איסורי ביאה יג יז; טוש"ע יו"ד רסח יב^[3]), שכל גר שלא בדקו אחריו, ומל וטבל בפני שלשה הדיוטות - הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר אחר הוא מתגייר, וחוששים לו עד שתתברר צדקתו (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

דוחים אותו

בדקו אחריו ולא מצאו שום סיבה אחרת שמחמתה בא להתגייר, מודיעים לו כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה, כדי שיפרוש, ואם קיבל ולא פירש, וראו שבא להתגייר מאהבה - מקבלים אותו, כמו שנאמר ברות המואביה: וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ (רות א יח. רמב"ם איסורי ביאה יג יד, על פי יבמות מז ב; שו"ע יו"ד רסח יב).

וכל גר הבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים ומטורפים ויסורים באים עליהם^[4], אם אמר יודע אני ואיני כדאי - איני כדאי ליתן צוארי בעול מי שאמר והיה העולם (מסכת גרים א א), או איני ראוי להשתתף בצרתם, ומי יתן ואזכה לכך (רש"י יבמות מז א ד"ה ואיני) - מקבלים אותו מיד (ברייתא ביבמות מז א; רמב"ם איסורי ביאה יד א; טוש"ע יו"ד רסח ב); ואם לאו - נפטר והולך לו (מסכת גרים שם, כהגירסא בכתב יד [הוצאת היגער]. וראה נחלת יעקב שם).

הטעם שדוחים אותו כל כך

דוחים את הגרים כל כך כדי שיפרשו, לפי שקשים גרים לישראל כספחת (יבמות מז ב), ונאמרו בכך כמה ביאורים:

• יש שביאר שהם אוחזים מעשיהם הראשונים, וישראל לומדים מהם, או סומכים עליהם באיסור והיתר (רש"י שם ד"ה דאמר).

• יש מפרשים מפני שכל ישראל ערבים זה בזה (ראה ערכו), ונמצאו ערבים גם בשביל אלה הגרים שאינם זהירים במצות (רש"י נדה יג ב ד"ה כספחת בשם יש אומרים, וראה שם בתוספות ד"ה קשים שדחו פירוש זה).

• יש מפרשים לפי שמתערבים בהם, ואין השכינה שורה אלא על המשפחות המיוחסות שבישראל (תוספות יבמות שם), או מפני שישראל הוזהרו ביותר על אונאת הגרים (ראה ערך אונאת הגר), ואינם יכולים להיזהר מאונאתם (תוספות שם).

• ויש מפרשים לפי שהגרים בקיאים במצות ומדקדקים בהם, והרי הם קשים לישראל שמתוך כך מזכיר הקדוש ברוך הוא את עונותיהם של ישראל, כשאינם עושים רצונו (תוספות קדושין ע ב ד"ה קשים, בשם ה"ר אברהם הגר).

אין מרבים בפרטי העונשים

אין מרבים להזכיר לו העונשים על העבירות לאיים עליו כדי שיפרוש, ואף באותם עונשים שמזכירים לו אין מודיעים לו דקדוקי ופרטי העונשים (ברייתא ביבמות מז ב, ורש"י ד"ה ואין; רמב"ם איסורי ביאה יד ב; שו"ע יו"ד רסח ב. וראה ש"ך שם), שמא יגרום הדבר לטרדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה.

וכשם שמודיעים לו עונשן של מצות, כך מודיעים לו מתן שכרן (ברייתא שם א; רמב"ם שם ג; טוש"ע שם), שבעשיית מצות אלו יזכה לחיי העולם הבא (רמב"ם שם; שו"ע שם), ואם חזר ולא רצה לקבל - הולך לדרכו (רמב"ם שם ה); ואם קיבל - אין משהים אותו, אלא מלים אותו מיד (ברייתא ביבמות שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם ב), שאין משהים את המצוה (גמרא שם).

המקבל עול תורה חוץ מדבר אחד

גר שקיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדבר אחד - אין מקבלים אותו (ברייתא בבכורות ל ב), שנאמר: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר (ויקרא יט לד) - מה אזרח שקיבל עליו את כל התורה כולה, אף גר שקיבל עליו כל דיני התורה (תורת כהנים שם), רבי יוסי ב"ר יהודה אומר אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים (תורת כהנים שם; ברייתא בכורות שם), וכן הלכה (רמב"ם איסורי ביאה יד ח, אבל לא הזכיר מדברי סופרים רק סתם דקדוק אחד. בטוש"ע השמיטו, וכן שאר ראשוני הפוסקים לא הזכירו דין זה, ובשו"ת דעת כהן קנב וקנד תמה על כך)^[5].

מודיעים לו מקצת מצות ועונשן

הבא להתגייר מודיעים לו מקצת מצות קלות וחמורות (ברייתא ביבמות מז א; רמב"ם איסורי ביאה יד ב; טוש"ע יו"ד רסח ב). הטעם בהודעת מצות הקלות הוא, לפי שהגוים אין להם בדרכי דתם מצות יתרות, וכשישמע מצות יתרות שלנו והקלות שבהן, יאמר בלבו כמה דקדוקים הם מדקדקים ללא צורך ויחזור בו (מאירי יבמות שם), ואין מאריכים בדבר זה.

ויש מהראשונים שכתב שצריכים להודיע לגר המצות החמורות, כדי שלא יאמר לאחר מכאן אילו הייתי יודע לא הייתי מתגייר (סמ"ג לאוין קטז, והביאו הבית יוסף שם).

ומודיעים לו לפני כן עיקרי התורה, שהוא יחוד השם ואיסור עבודה זרה, ומאריכים בדבר זה (רמב"ם שם, וראה מגיד משנה שם שהוא דבר פשוט כיון שזהו עיקר היהדות והדת והגירות; שו"ע שם).

ומודיעים לו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני (ברייתא שם. וברמב"ם שם: ומעשר שני, ואולי טעות סופר הוא), לפי שבן נח נהרג על פחות משוה פרוטה (ראה ערך בן נח), ושמא יחזור בו מלהתגייר משום כך (רש"י שם ב ד"ה לישנא בלשון ב שכתב שהוא עיקר, וראה בד"ה ומודיעין לשון א; מאירי שם^[6]).

ומודיעים לו עונשן של מצות, ואומרים לו: מעכשיו אכלת חלב אתה ענוש כרת, חללת שבת אתה ענוש סקילה (ברייתא שם ורמב"ם וטוש"ע שם).

מל וטבל ללא ידיעת המצות ועונשן

גר שלא הודיעוהו המצות ועונשן, כל שמל וטבל כדין (ראה להלן: כניסתו לברית) הרי זה גר (רמב"ם איסורי ביאה יג יז. ובשו"ע יו"ד רסח יב: שלא הודיעוהו שכר המצות ועונשן), שאין הודעת המצות מעכבת בדיעבד (מגיד משנה שם; ריטב"א יבמות מז א ד"ה ומודיעים; נמוקי יוסף יבמות טז א ד"ה ומודיעין).

ויש מן האחרונים שהסביר שדוקא הודעת ענין המצות ושכרן ועונשן אינה מעכבת, אבל קבלת המצות בסתם מעכבת, שזוהי עיקר הגירות שנכנס לדת יהודית, אלא שכיון שטבל להיות גר ולהיכנס בדת ישראל, הרי זו ממילא קבלת המצות (שו"ת חמדת שלמה יו"ד כט - ל).

כניסתם לברית

בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית

בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה, וטבילה, וקרבן (ברייתא בכריתות ט א; רמב"ם איסורי ביאה יג א).

• במילה, שנאמר: כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים (יהושע ה ה), הרי שבשעת יציאתם ממצרים מלו (כריתות שם ורש"י ד"ה כל, וראה שם מקור נוסף), שיצאו מכלל בני נח לקבל התורה ולקבל פני השכינה (רש"י יבמות מו א ד"ה באבותינו).

• בטבילה, שנאמר: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם (שמות כד ח), ואין הזאה בלא טבילה, הרי שהיתה שם טבילה (כריתות שם. וראה במכילתא יתרו ג וברמב"ם שם ג מקור אחר), רבי אליעזר סובר שאבותינו בימי משה נכנסו לברית מילה בלבד בלא טבילה (יבמות מו א).

• ובקרבן, שנאמר: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים (שמות כד ה), הרי שהיתה שם הרצאת דמים (כריתות שם; רמב"ם שם ג), היינו זריקת דם על גבי המזבח (רש"י שם ד"ה הרצאת), ובשביל כל ישראל הקריבום (רש"י על התורה שם ו).

כניסה לברית לדורות

כשם שנכנסו אבותינו לברית בשלשה דברים הללו, כך לדורות כשירצה הנכרי להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן (רמב"ם איסורי ביאה יג ד, וראה להלן: הקרבן אינו מעכב הגירות, שאין הקרבן מעכב לגירות), שנאמר: כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה' (במדבר טו טו), ודרשו ככם כאבותיכם (רבי בכריתות ט א; רמב"ם שם).

וכן אשה שבאה להתגייר צריכה טבילה וקרבן (רמב"ם שם), שכן מצינו באמותינו בימות משה כשיצאו ממצרים, שאם לא כן במה נכנסו תחת כנפי השכינה (ראה יבמות מו א, ורש"י ד"ה באמהות, וגמרא שם ב סברא היא וכו').

נתגייר כשהוא מהול

נתגייר הגר כשהוא מהול, נחלקו תנאים:

• רבי שמעון בן אלעזר אומר שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית (תוספתא שבת טז; ברייתא בשבת קלה א).

• וחכמים ורבי אלעזר ב"ר שמעון סוברים שלדברי הכל צריך להטיף דם ברית (תוספתא שם, וביבמות עב א, ורש"י שם ד"ה וגר).

אף להלכה מחלוקת:

• יש פוסקים שהוא צריך הטפת דם ברית (תשובות הגאונים שערי צדק א ו לו; תוספות שבת שם ד"ה לא, בשם הלכות גדולות ור"י; רמב"ם איסורי ביאה יד ה; טוש"ע יו"ד רסח א), אלא שיש מחלקים בין גר שנימול בגיותו שהיתה לו ערלה, ובדין שצריך הטפת דם ברית, לבין גר שנולד מהול, שדינו כקטן הנולד מהול, שאין צריך לדעתם הטפת דם ברית (ראה ערך מילה מחלוקת בדבר. תוספות יבמות מו ב ד"ה דרבי יוסי, בשם הלכות גדולות; העיטור ב הלכות מילה וטור שם בשמו); ויש שאינם מחלקים בדבר, ומצריכים לעולם הטפת דם ברית (מאירי יבמות מו ב; טור שם, בדעת הלכות גדולות^[7] ובשם הרא"ש; רמ"א בשו"ע שם).

• יש חולקים וסוברים שלעולם אין צריך הטפת דם ברית (תוספות שבת שם, בשם רבנו חננאל; הגהות מיימוניות מילה א ז, בשם רבנו שמחה. ופוסקים כרבי שמעון בן אלעזר לפי בית הלל).

• ויש סוברים שגר שנתגייר כשהוא מהול אין לו תקנה, אבל בניו נימולים לשמונה וראויים לבוא בקהל, שהרי נתגייר בטבילה ונחשב גר להכשיר את זרעו ולא את עצמו (העיטור ב הלכות מילה, וכן כתב הטור בשמו, וכן הוא בפירוש רבינו חננאל שבת שם).

נכרת לו הגיד וחולה

נכרי שנכרת לו כל הגיד ובא להתגייר, אף לסוברים שצריך להטיף דם ברית, כאן אין מילתו מעכבתו מלהתגייר, ודי לו בטבילה בלבד (תוספות יבמות מו ב ד"ה דרבי יוסי; טוש"ע יו"ד רסח א), אבל לסוברים שהנימול בגיותו אין לו תקנה, אף זה אין לו תקנה (ב"ח שם).

גוי שבא להתגייר, ועל פי פקודת הרופאים סכנה לו למול בגלל בעיות רפואיות, אין מקבלים אותו, ויש לו דין ערל לכל דבר (שו"ת חתם סופר יו"ד א וש; שו"ת מלמד להועיל יו"ד פו; שו"ת דעת כהן קנ; הגרח"ע גרודזנסקי בהסכמתו לשו"ת חיי עולם נטע; שו"ת הר צבי יו"ד רכ; שו"ת ציץ אליעזר י"ד צב ג, ושם ט"ו א יב).

המילה קודמת לטבילה

המילה צריכה להיות קודם הטבילה, וכשנתרפא מן המילה - שהמים לא יכבידו את חולי המכה של המילה (יבמות מז ב) - מטבילים אותו מיד (ברייתא ביבמות שם; רמב"ם מילה א ז; טוש"ע יו"ד רסח א), ואף בדיעבד יש סוברים שאם טבל קודם אינה טבילה, לפי שהוא כטובל ושרץ בידו.

ויש חולקים וסוברים שלא אמרו כן אלא למצוה לכתחילה, אבל בדיעבד אם טבל לפני המילה עלתה לו טבילה, או שלא אמרו שמלים אותו תחילה אלא מפני שהמילה קשה עליו, ואם ירצה לפרוש - יפרוש (רמב"ן שם ד"ה נתרפא, וראה רשב"א שם שמסתפק בדבר; דעה ראשונה ברמ"א בשו"ע שם).

כשרות המקוה

הטבילה צריכה להיות במקוה כשרה שהנדה טובלת בה (ראה ערך מקוה), וכל דבר שחוצץ בטבילה (ראה ערך חציצה) חוצץ בגר (ברייתא ביבמות מז ב; רמב"ם איסורי ביאה יג יג, ומקואות ב כב; טוש"ע יו"ד רסח ב).

טבל לקריו או טבלה לנדתה

טבילת איש לקריו (ראה ערך בעל קרי) וטבילת אשה לנדתה, עולה לטבילת גרות (יבמות מה ב), לפי שטבילה זו דת יהודית היא, שאין הנכרים טובלים (רש"י ד"ה יכילנא וד"ה מי לא), וכיון שזו וזו לשם קדושת ישראל - עלתה לו (ירושלמי קדושין ג ב, ושם הוזכרה רק טבילה לקריו. וראה ערך גר).

עובר במעי גיורת

נכרית מעוברת שנתגיירה, אין בנה צריך טבילה (יבמות עח א; רמב"ם איסורי ביאה יג ז; טוש"ע יו"ד רסח ו), שטבילת אמו עלתה לו (רש"י שם).

לסוברים עובר-ירך-אמו (ראה ערכו), עלתה לו הטבילה כדרך שעולה לשאר האברים הנסתרים שבה (מאירי שם, וראה שו"ת הרשב"א א אלף רמ, ותוספות יבמות שם ד"ה אלא), ולסוברים עובר לאו ירך אמו (ראה ערך עובר ירך אמו) אין גוף האם חוצץ בפני העובר, שדרך גידולו הוא זה, ואין זו חציצה (גמרא שם ב, ורש"י ד"ה דהיינו. וראה ערך חציצה).

ויש מפרשים שעלתה לו טבילה מפני שהוא כנקבה שאינה צריכה אלא טבילה בלבד, ולפיכך הרי הוא כבר כישראל במעי אמו, ומה שצריך אחר כך מילה אינו אלא כישראל שהוא ערל שצריך מילה (ריטב"א יבמות מז ב ד"ה שהויי, בשם מרן הר"ם).

גילוח השערות

יש אומרים שצריך לגלח שערותיו, ולהסיר צפרני ידיו ורגליו לפני הטבילה (הלכות גדולות הלכות מילה; טור ורמ"א בשו"ע יו"ד רסח ב, בשם יש אומרים), ואפילו שאין חציצה בשערותיו, מכל מקום צריך לגלח כל שערו, מפני שנכנס לכלל יהדות (ש"ך שם סק"ז), וצריך תגלחת כמצורע (ב"ח שם, על פי רש"י על התורה במדבר ח ז, בשם רבי משה הדרשן בתגלחת הלוים), ויש מפרשים הטעם משום חציצה, וגוזז רק מקצת שערותיו המסובכים, ונוטל כל צפרניו מחמת הלכלוך שתחת הצפרנים (ב"ח שם).

מודיעים לו שוב מקצת מצות

כשהגר טובל שלשה תלמידי חכמים עומדים על גביו (ראה להלן: בפני בי"ד; שלשה), ומודיעים לו מקצת מצות קלות וחמורות פעם שניה (ראה לעיל: קבלת גרים; מודיעים לו מקצת מצות ועונשן, על הפעם הראשונה), והוא עומד במים, ואם היתה אשה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה, והדיינים מבחוץ, ומודיעים אותה מקצת המצות, ואחר כך טובלת בפניהם, והם מחזירים פניהם ויוצאים, כדי שלא יראו אותה כשתעלה מן המים (יבמות מז ב; רמב"ם איסורי ביאה יד ו; טוש"ע יו"ד רסח ב), ואומרים לה שתהא זהירה בנדה ובחלה ובהדלקת הנר (מסכת גרים א ג, כגירסת כתב יד [הוצאת היגר], ובדפוסים נשמט "ובחלה", וראה נחלת יעקב. והפוסקים השמיטו לגמרי).

ולמה מודיעים אותו פעם שניה, לפי שעכשיו על ידי הטבילה הוא נכנס לכלל גרות, לפיכך הוא צריך לקבל עליו עול מצות באותה שעה (רש"י יבמות שם).

האם המילה והטבילה מעכבות זו את זו

המילה והטבילה נחלקו תנאים אם שתיהן יחד מעכבות, או כל אחת מהן מעכבת:

• רבי אליעזר - וכן רבי יהודה (יבמות מו ב) - אומר בין שמל ולא טבל, ובין שטבל ולא מל, הרי זה גר.

• רבי יהושע סובר טבל ולא מל הרי זה גר, אבל מל ולא טבל אינו גר.

• וחכמים - וכן רבי יוסי (יבמות שם) - סוברים בין שמל ולא טבל, ובין שטבל ולא מל, אינו גר עד שימול ויטבול (ברייתא שם א וכפירוש הגמרא שם א וב).

הלכה כחכמים ורבי יוסי (גמרא שם ב; רמב"ם איסורי ביאה יג ו; טוש"ע יו"ד רסח שצריך טבילה, ולא מפורש שם שמעכב), ולפיכך מל ולא טבל עדיין נכרי הוא, ויינו יין נסך, ולסוברים שנכרי הבא על בת ישראל הולד ממזר (ראה ערך גוי וערך ממזר מחלוקת בדבר, ושם שאין הלכה כן), אף זה כן (גמרא שם מו א).

סוג הקרבן

קרבנו של הגר, בזמן שבית המקדש היה קיים, הוא עולת בהמה, או שני בני יונה, או שתי תורים, ושניהם עולה (רמב"ם איסורי ביאה יג ה, וראה בכריתות ח ב, ושם ט א המקור); רצה להביא שתי בהמות, אחת לעולה ואחת לשלמים - מביא (ראה רמב"ם מעשה הקרבנות א ו. אבל באיסורי ביאה שם, וכן במחוסרי כפרה א ב לא הזכיר אלא עולה בלבד).

הקרבן אינו מעכב הגירות

הקרבן אינו מעכב לגירות (ראה מסכת גרים ב ה, וראה שם בנחלת יעקב), שהרי נאמר: וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם (במדבר טו יד), והיינו אף שלא יהיה המקדש לדורות להקריב בו קרבן, ולפיכך אפילו בזמן הזה מקבלים גרים, והם נכנסים לברית במילה וטבילה בלבד (כריתות ט א; רמב"ם איסורי ביאה יג ה), וכשיבנה בית המקדש יביא קרבן (רמב"ם שם, על פי כריתות שם).

בפני בית דין

שלשה

הבא להתגייר צריך להתגייר בפני שלשה הכשרים לדון (יבמות מו ב; טוש"ע יו"ד רסח ג), שאינם קרובים (הגהות מרדכי יבמות קיא). נתגייר בינו לבין עצמו - אינו גר (ברייתא שם מז א; רמב"ם איסורי ביאה יג ז; טוש"ע שם יא), לפי שכתוב בו משפט (גמרא שם מו ב), שנאמר: וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר (במדבר טו טז), ואין משפט פחות משלשה, שהם בית דין (רש"י ותוספות שם ד"ה משפט; מאירי שם).

מומחים

נחלקו ראשונים אם צריכים בית דין מומחים:

• יש סוברים שמן הדין צריך גם מומחים, שהם בית דין סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו (ראה ערך בית דין), אלא שבזמן הזה שאין לנו מומחים אנו עושים שליחות הראשונים שהיו מומחים (תוספות יבמות מו ב ד"ה משפט, וראה ריטב"א יבמות שם ד"ה דילמא).

• ויש סוברים שמן הדין אין צריך מומחים בגירות, שהרי נאמר בגר: לְדֹרֹתֵיכֶם (במדבר שם טו), שלכל הדורות מקבלים גרים, אפילו כשלא יהיו מומחים (תוספות קדושין סב ב ד"ה גר, בשם ה"ר נתנאל; רשב"א וריטב"א יבמות שם ד"ה דילמא), ומכל מקום צריך שיהיו תלמידי חכמים אף שאינם סמוכים (מאירי יבמות שם).

האם צריך בית דין לכל ענייני הגירות

דנו הראשונים האם צריך בית דין לכל ענייני הגירות, ומה דין כשרותו בדיעבד, וכדלהלן:

• יש שסוברים שצריך בית דין לכתחילה בין למילה, ובין לטבילה, ובין לקבלת המצות, אבל בדיעבד אם מל או טבל בפני שנים או קרובים, הרי זה גר, ומותר בבת ישראל, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם לא היתה בפני שלשה, שעיקר משפט שנאמר בגירות הוא על קבלת המצות (תוספות יבמות מה ב ד"ה מי, ורא"ש שם ד לא, על פי סוגיית הגמרא שם; טוש"ע יו"ד רסח ג).

• יש סוברים שגר שטבל בפני שנים אינו גר (רמב"ם איסורי ביאה יג ז).

• יש סוברים שבדיעבד כשמל וטבל בפני שנים, אסור לו לישא ישראלית, אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן - אין פוסלים אותו (רי"ף יבמות טו ב; טור שם, בשמו; שו"ע שם, גם בדעת הרמב"ם לגירסתנו^[8]).

• יש מפרשים לדעה זו שאף בדיעבד אין הולד כשר אלא אם כן קיבל עליו בפני שלשה למול ולטבול, והודיעוהו מקצת מן המצות כדינן, והלך ומל וטבל שלא בפני בית דין (רמב"ן יבמות שם ד"ה מי, לדעת הרי"ף, וכן היא הכרעת הב"ח יו"ד שם).

• יש מפרשים שהולד כשר רק בטבל לקריו, או בטובלת לנדתה, שאנו רואים שנוהג בכשרות וודאי נתגייר, אלא שאין סומכים על החזקה במקום שאפשר לברר (ראה ערך חזקה), ולכן הוא אסור לכתחילה בבת ישראל; אבל אם הכרנוהו שהוא נכרי, אפילו שנים מעידים שמל וטבל בפניהם, אינו גר כלל, ואף הולד פסול (ב"ח שם, לדעת הרי"ף והרמב"ם, שלא כטור ובית יוסף, וראה מגיד משנה שם).

• יש סוברים שלמילה אין צריך שלשה אפילו לכתחילה (ב"ח שם, לדעת הרי"ף והרמב"ם וסמ"ג שלא הזכירו שלשה רק בטבילה, שלא כטוש"ע).

• ויש סוברים שלקבלת המצות אף שצריך שלשה לכתחילה, מכל מקום אם היו שלשה בטבילה כשר אפילו לא היתה שם קבלת המצות כלל (ב"ח שם, לדעת הרמב"ם, ונראה שאינו מחלק בין הודעת המצוות לקבלת המצוות. וראה שו"ת חמדת שלמה יו"ד כט - ל).

במקום שאמרו שבדיעבד מועיל בפני שנים, אף בפני אחד כשר בדיעבד, אלא שאם היו מכירים אותו כנכרי אינו נאמן לומר נתגיירתי, ולכן צריך שנים (ב"ח שם, בפירוש דעת הטור; ש"ך שם סק"י. וראה לעיל דעת הב"ח בהכרנוהו שהוא נכרי שאין שנים מועילים).

הברכות

מנין הברכות

המל את הגרים אומר: בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה, והמברך - אחר המילה (תוספות שבת קלז ב ד"ה אבי) - אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (ירמיה לג כה), ברוך אתה ה' כורת הברית (ברייתא בשבת קלז ב לגירסתנו^[9], וראה דקדוקי סופרים שם; הלכות גדולות הלכות מילה; טור רסז; רי"ף שבת נה ב; שו"ע יו"ד רסח ה).

ותיקנו בה שתי ברכות, תחילה וסוף, כדרך שתיקנו בשאר המילות (רמב"ן ורשב"א שם ד"ה ה"ג, לדעת גירסא זו. וראה ערך ברית מילה^[10]).

ויש גורסים: המל את הגרים אומר בא"י אמ"ה אקב"ו למול את הגרים ולהטיף ממנו דם ברית וכו', וסוברים שמברכים ברכה אחת (רמב"ם מילה ג ד, וכן היא הגירסא בגמרא ברי"ף שם, ובמאירי שבת שם, וכן הוא בדפוס שונצינו, ראה דקדוקי סופרים שם, וכן היא דעת הרמב"ן והמאור שם, וראה ברמב"ן שם הטעם), ומברכים אותה בתחילה ואין מברכים לבסוף כלל (שו"ת הרשב"א א שכח).

הנוסח

אף בנוסח הברכה נחלקו: יש סוברים: על המילה (לגירסת ב' ברכות, בברכה הראשונה, ראה בכל המקורות הנ"ל), כדרך שמברכים על מילת קטן ישראל (ראה ערך ברית מילה, וערך ברכת המצות); ויש סוברים: למול את הגרים (רמב"ם מילה ג ד, לגירסת הגמרא שהיא ברכה אחת; שו"ע יו"ד רסח ה, אף שפוסק להלכה שתי ברכות), ואינו דומה למילת ישראל, שאין מברכים ב"על" אלא במצוה שיכול לעשותה על ידי שלוחו, וכאן עיקר מצות המילה על הגר בעצמו, שהוא גדול והוא ממציא עצמו לכך, ונמצא שמל את עצמו, לפיכך תיקנו בה למול (רמב"ן שבת קלז ב ד"ה ה"ג).

ויש אומרים שתיקנוה בלמ"ד, לפי שאינו גר עד שימול ויטבול, לכן מברך "למול" בלמ"ד שמשמעו להבא (כסף משנה מילה ג ד, וראה רמב"ן שם).

החתימה

בחתימת הברכה יש חולקים וסוברים שאין מסיימים בברכה בא"י כורת הברית (גירסת הרא"ש שבת יט יא, והטור יו"ד רסז, ראה ב"ח שם), שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית אלא עם ישראל ולא עם הגרים (ב"ח שם לגירסא זו). ויש שפסק גם להלכה שכיון שהדבר שנוי במחלוקת ראשונים, ספק ברכות להקל (ב"ח שם).

אבל יש שכתבו שהושמט הסיום מפני שפשוט הוא, ולדברי הכל מברכים בחתימה (פרישה שם כד; ט"ז רסח ס"ק יב).

נתגייר מהול האם מברך להטיף דם ברית

גר שנתגייר כשהוא מהול (ראה לעיל: כניסתם לברית; נתגייר כשהוא מהול) מברך להטיף דם ברית, אף לסוברים שישראל הנולד מהול אינו מברך מפני שהוא ספק (ראה ערך מילה), גר אינו ספק, וודאי שצריך להטיף ממנו דם ברית כדי להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, שבזה נכנס תחת כנפי השכינה (שו"ת הרשב"א א שכט; רמב"ן שבת קלז ב ד"ה ה"ג; מאירי שם לדעת רוב הגאונים); ויש סוברים שאף הגר אינו מברך, מפני שהדבר ספק, וספק ברכות להקל (ר"ן שם לדעת הרמב"ם, וראה תשובות הרמב"ם [פריימן] קכג; כלבו הלכות מילה, בשם רב יהודאי גאון; שו"ע רסח א, וש"ך ס"ק א).

מברך לאחר שטבל

לאחר שיעלה מן המים בטבילתו, מברך: בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה (פסחים ז ב, לדעת הרי"ף שם בשם רבנן, ותוספות שם ד"ה על הטבילה, בשם גאון שבטבילת גר הדברים אמורים, וראה עוד בערך ברכת המצות; רמב"ם ברכות יא ז; שו"ע יו"ד רסח ב), שאינו יכול לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו עד שלא טבל, שעדיין לא נתקדש ולא נצטוה, ואף שמי שנדחה מן הברכה אינו חוזר ומברך, אין זה אלא כשהיה ראוי ונדחה, אבל זה היה דחוי מעיקרו, ולא היה ראוי לברך (רמב"ם ברכות שם, וכסף משנה שם, על פי ברכות נא א; תוספות פסחים שם, בשם גאון. וראה ערך ברכת המצות).

הזמן

ביום

מתוך שהגירות נקראת משפט (ראה לעיל: בפני בית דין; שלשה), לפיכך סוברים רוב הראשונים שהיא נעשית ביום, שאין דנים בלילה (תוספות יבמות מו ב ד"ה אין; רמב"ם איסורי ביאה יג ו; טוש"ע יו"ד רסח ג וד); ויש מן הראשונים סוברים שלא למדנו ממשפט שנאמר בגר אלא לענין שצריך שלשה, ואינו צריך להיעשות ביום אלא מדבריהם (רא"ש יבמות ד לא, בשם ה"ר מאיר).

קבלת המצות

יש סוברים שקבלת המצות של הבא להתגייר היא התחלת הדין של גירות, ולפיכך היא מעכבת אם אינה ביום (רא"ש יבמות ד לא: טוש"ע יו"ד רסח ג).

המילה

אין מלים את הגר אלא ביום, ואפילו נתגייר כשהוא מהול, ואין צריך אלא הטפת דם ברית, שכל מילה בין בזמנה ובין שלא בזמנה אינה אלא ביום (תנא קמא בברייתא יבמות עב א, וראה ערך מילה, וראה רמב"ם מילה א ז: ביום שנתגייר, ויש גורסים: ביום שמיני, ראה בית יוסף רסח, ושינויי נוסחאות ברמב"ם דפוס פאג"י), ועוד שגירות היא משפט שאינו אלא ביום (רא"ש יבמות מו ב; טוש"ע יו"ד רסח ג).

אלא שיש אומרים שבדיעבד אם מל בלילה - יצא, שעיקר משפט של גירות נאמר על קבלת המצות (טוש"ע שם).

ויש אומרים שאף בדיעבד אם מל בלילה מעכב ואסור בישראלית, אלא שהולד כשר (טור שם, לדעת הרי"ף ושו"ע שם גם לדעת הרמב"ם. וראה לעיל: בפני בית דין; האם צריך בית דין לכל עניני הגירות).

הטבילה

אין מטבילים את הגר בלילה (יבמות מו ב; רמב"ם איסורי ביאה יג ו; טוש"ע יו"ד רסח ג-ד), הואיל והגירות צריכה בית דין (רמב"ם שם; שו"ע שם ד. וכן כתבו תוספות ביבמות שם ד"ה אין בטעם הדבר).

ונחלקו הפוסקים מה הדין בדיעבד כשטבל:

• יש סוברים שאף שכבר מל - הטבילה היא כמו תחילת דין (תוספות שם), ולפיכך אם טבלוהו בלילה אינו גר, וצריך לחזור ולהטבילו פעם אחרת (רמב"ן שם ד"ה וש"מ, ומגיד משנה שם בשמו; טוש"ע שם לדעת הרי"ף), אלא שהולד כשר (טוש"ע שם).

• אבל רוב הפוסקים סוברים שבדיעבד אם טבל בלילה הרי זה גר (תוספות קדושין סב ב ד"ה גר, ויבמות מה ב ד"ה מי; רמב"ם שם^[11]; רא"ש שם ד לא; שו"ע שם ד בסתם, ושם ג לדעה ראשונה), אם מפני שהטבילה היא כגמר דין שהוא כשר בדיעבד בלילה (רא"ש שם וראה שם טעם נוסף), או מפני שעיקר משפט של גירות לא נאמר אלא על קבלת המצות (תוספות יבמות שם, וראה לעיל: בפני בית דין; האם צריך בית דין לכל עניני הגירות).

כשמל האם יכול לטבול בשבת

גר שמל - נחלקו תנאים אם מטבילים אותו בשבת: לרבי יהודה מטבילים אותו בשבת, ולרבי יוסי אין מטבילים (ברייתא ביבמות מו ב), שרבי יהודה סובר שאין צריך מילה וטבילה לגירות, ודי באחת מהן (ראה לעיל: כניסתם לברית; האם המילה והטבילה מעכבות זו את זו), ולפיכך כיון שכבר מל הרי זה גר, ונמצא שבטבילתו אינו מתקן עצמו; ורבי יוסי סובר שאינו גר עד שימול ויטבול (ראה לעיל, שם), והרי זה כמתקן את האדם (גמרא שם). ויש שכתבו טעם אחר שאין מטבילים את הגר בשבת ויום טוב, מפני שגירות צריכה בית דין, ואין דנים בשבת ויום טוב (ראה ערך בית דין. רמב"ם איסורי ביאה יג ו; שו"ע יו"ד רסח ד).

בדיעבד אם טבל הרי זה גר (רמב"ם שם; שו"ע שם, וראה ט"ז שם ס"ק יא); ויש פוסקים שמטבילים בשבת אף לכתחילה (הלכות גדולות מילה; סמ"ג לאוין קטז, בשמו; ש"ך שם ס"ק יג), ואין חוששים משום מתקן (ב"ח שם, וכן כתב גם בדעת הרי"ף והרא"ש והטור שהשמיטו דין זה).

בגר קטן

מטבילים אותו על דעת בית דין

גר קטן מטבילים אותו על דעת בית דין (רב הונא בכתובות יא א; רמב"ם איסורי ביאה יג ז; טוש"ע יו"ד רסח ז), שיהיו שלשה בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריכים שלשה, והרי הוא גר על ידיהם, לפי שזכות היא להתגייר, וזכין לאדם שלא בפניו (כתובות יא א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ולפיכך זוכים לקטן, אף שהוא כמי שאינו בפנינו (מאירי שם).

במה דברים אמורים כשאין לו אב, ואמו מביאתו להתגייר (רש"י שם ד"ה על דעת; טוש"ע שם), או שבא בעצמו להתגייר (רא"ה בשיטה מקובצת שם ד"ה גר; טוש"ע שם), ואף שאין בו דעת - שומעים לו (מרדכי יבמות ד מ, בשם ראבי"ה; ב"ח וש"ך שם ס"ק טז), אבל אם אינו רוצה, וגיירוהו בעל כרחו - אינו גר, אף שיד ישראל תקיפה עליהם (מרדכי יבמות שם; רמ"א בדרכי משה שם ד, בשם מרדכי כתובות; ב"ח וש"ך שם), שאם כן נגייר כשידנו תקיפה עליהם את כל בניהם הקטנים (מרדכי שם, בשם ראבי"ה).

ויש אומרים שאם אין לו דעת ובא בעצמו להתגייר, אין מגיירים אותו (ריטב"א כתובות שם ד"ה אמר).

הביאו אביו

הביאו אביו להתגייר - יש אומרים שאין צריך דעת בית דין (בית יוסף וב"ח יו"ד רסח, לדעת רש"י; טוש"ע שם); ויש אומרים שאף הוא צריך דעת בית דין, כל שאין האב מתגייר עמו (שיטה מקובצת כתובות יא א ד"ה גר, לדעת רש"י; שם, בשם רשב"א; מאירי שם).

נתגייר אביו עמו, לדברי הכל אין צריך דעת בית דין, שנוח לו במה שאביו עושה (גמרא כתובות שם בגר שנתגיירו כו' דניחא להו כו'); ויש סוברים שאין הבדל בזה בין אב לאם, שאף אם האם מתגיירת עמו אין צריך דעת בית דין, שהבנים נגררים אחר האם כמו אחר האב (שיטה מקובצת שם, לדעת רש"י ובשם רשב"א).

הביאוהו אביו ואמו

• הביאוהו אביו ואמו להתגייר, אין צריך לגיירו על דעת בית דין, ואנו אומרים בודאי נוח לו במה שאביו ואמו עושים לו, אף שהם בעצמם אינם מתגיירים (שיטה מקובצת כתובות יא א ד"ה גר לדעת רש"י).

• ויש אומרים שאף באופן זה, אם הם בעצמם לא נתגיירו עמו, צריך דעת בית דין (ריטב"א כתובות שם, וכן כתב גם בשם רש"י, והביאו בשיטה מקובצת שם, וכתב שזה לא כמו ברש"י שלפנינו).

האם מלים אותו על דעת בית דין

נחלקו ראשונים אם מלים את הקטן על דעת בית דין:

• יש אומרים שאף המילה עושים על דעת בית דין, ולא אמרו מטבילים אלא מפני שהטבילה ישנה בין בזכרים ובין בנקבות (שיטה מקובצת כתובות יא א ד"ה גר, בשם רשב"א; ריטב"א שם, בשם יש אומרים; מאירי שם).

• ויש אומרים שהמילה כיון שהקטן מצטער אינה חשובה זכות ולא שייך בזה על דעת בית דין, ומכל מקום אם כבר מלו, אפילו שהיתה זו חובתו, יצא ידי מילה, ושוב כשיטבילוהו הרי זו חשובה לו זכות, ונגמרה מלאכתו על דעת בית דין (שיטה מקובצת שם).

האם גירותו מהתורה

גירות זו של קטן על דעת בית דין נחלקו ראשונים אם היא מן התורה:

• יש סוברים שאינו גר אלא מדבריהם, שכיון שאין הגירות אלא משום זכות, אין זכייה לקטן אלא מדבריהם (ראה ערך זכיה. תוספות כתובות יא א ד"ה מטבילין; ריטב"א שם ד"ה אמר), ואף שמתירים לגר זה לישא בת ישראל, הרי זה לדעת הסוברים יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה (תוספות שם. וראה ערך יש כח ביד חכמים כו' שאין הלכה כן).

• יש מפרשים שאין גירות זו אלא לענין מגע יין נסך, שלא יאסור יין במגעו, וכן לכל דבר שהוא מדברי סופרים, אבל לענין שחיטה ושאר דברים של תורה אין סומכים עליו, ואם קידש בת ישראל, ובא אחר וקידשה - צריכה הימנו גט (ריטב"א שם, בשם יש שפירשו ובשם תוספות; ב"ח יו"ד רסח, לדעת רש"י שם שכתב בד"ה על דעת שמגעו ביין כשר^[12]).

• ויש חולקים וסוברים שגם על דעת בית דין הוא גר מן התורה, לפי שיש זכיה לקטן מן התורה בדבר שהוא זכות גמורה כגירות (תוספות וריטב"א שם. וראה ערך זכיה), ואף שאין בקטן דעת לקבל את המצות, אין הודעת המצות מעכבת (ריטב"א שם, וראה שם שכתב שגם דעת הרמב"ם שהגירות מן התורה).

האם יכול למחות כשהגדיל

• גר קטן כשהגדיל יכול למחות ולומר אי אפשי להיות גר, וחוזר לסורו (כתובות יא א, ורש"י ד"ה יכולין), בין כשנתגייר על דעת בית דין, ובין אם נתגייר עם אביו, שאינו צריך דעת בית דין (רש"י שם ד"ה הגדילו; ריטב"א ורשב"א, בשיטה מקובצת שם ד"ה הגדילו; טוש"ע יו"ד רסח ז), ואין לנו לעונשו בבית דין אפילו כשידנו תקיפה עליהם, שהרי לא נעשה גר אלא מפני שזכות היא לו, ולפיכך יכול למחות ולומר אין זו זכות בשבילי (שיטה מקובצת שם), ואם קידש אשה משמיחה, אינה צריכה גט (רש"י שם), שאין דינו כישראל מומר, אלא כגוי גמור (טוש"ע שם).

• יש סוברים שאם נתגיירו אבותיו עמו, אינו יכול למחות, שזכות גמורה היא לו, ואנו אומרים שמא נתרצה, ועכשיו הוא שחוזר בו (שו"ת חתם סופר יו"ד רנג, לדעת ראשונים בשיטה מקובצת שם^[13]).

• יש סוברים בדעת ראשונים להיפך, שלא אמרו אם הגדיל יכול למחות אלא אם נתגייר עם אבותיו, אבל בנתגייר על פי בית דין אינו יכול למחות, שאם לא כן מה כח בית דין יפה (ר"ן שם ד א ד"ה ולענין, בשם רמב"ן לדעת הרי"ף שהשמיט).

• ויש מפרשים בדעתם שכל דין זה שיכול למחות מחלוקת אמוראים בדבר, והלכה כדעת הסוברים שלעולם אינו יכול למחות (מגיד משנה איסורי ביאה יג ז, בדעת הרי"ף והרמב"ם, וכן כתב הריטב"א כתובות שם בדעתו. וראה כסף משנה מלכים י ג).

הגדיל ולא מיחה שעה אחת

• הגדיל הקטן שעה אחת ולא מיחה, שוב אינו יכול למחות (כתובות יא א; רמב"ם מלכים י ג), ואף שאי אפשר לכוין השעה שבין גדלות וקטנות כדי שיוכל למחות באותה שעה, מכל מקום כשהוא מוחה והולך משעת קטנות עד שמגיע לזמן גדלות, באופן שלא גדל שעה אחת בלא מחאה, הרי זו מחאה (שיטה מקובצת שם, בשם רשב"א וריטב"א. וראה כסף משנה שם).

• ויש סוברים שלא אמרו הגדיל שעה אחת אינו יכול למחות אלא כשנהג אותה שעה מנהג יהדות משהגדיל, אבל כשלא נהג מנהג יהדות שעה אחת, הרי הוא יכול עדיין למחות (תוספות שם ד"ה לכי גדלה, בשם ר"י; רא"ש שם א כג; טוש"ע יו"ד ח).

זמן גדלותו כתבו ראשונים שהוא כזמן גדלות בישראל (וראה ערך גדול).

הערות שוליים