מיקרופדיה תלמודית:גרמא בנזקין; גרמי

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־13:54, 18 ביוני 2015 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - נזקים שאדם גורם לחברו על ידי מעשה או דיבור המסבבים לו נזקים אלו

גדריהם

מהותם

גרמא בנזקין וגרמי הם שתי לשונות שנאמרו על נזקים שהאדם או ממונו מסבבים לגופו או לממונו של אחר לא על ידי מעשה בידים, או כחו ממש, אלא בגרימתם.

רוב הראשונים סוברים ששני השמות מגדירים שני סוגי גרימת נזק, ואינה דומה מהות הגרם של גרמא בנזקין לזו של גרמי, ולכן מצינו בכמה מקומות בתלמוד שאמרו בסתם: גרמא בנזקין פטור (ראה בבא קמא ס א, ובבא בתרא כב ב, ועוד), ואילו בדינא דגרמי נחלקו תנאים (ראה בבא קמא ק א, ושם נתבאר, וראה להלן: גרמי), אלא שאינם דומים זה לזה בגדר הגרם (רשב"ם בבא בתרא צד א ד"ה נותן; ר"י בתוספות שם כב ב ד"ה זאת; רמב"ן בבא בתרא שם, ובדינא דגרמי; רא"ש בבא קמא ט יג, ועוד[2]).

והסבירו אחרונים שכל נזק שבא בגרימת המזיק בחוזק ובגרם קרוב נקרא גרמי, ונזק שנעשה בגרימתו ברפיון ובגרם רחוק נקרא גרמא (לבוש חושן משפט שפו א, וראה סמ"ע שם סק"א. וראה שם שתלו חילוק זה בשורש הלשון של כל אחד).

החילוקים שביניהם

אלא שנחלקו אותם ראשונים בגדר ההבדל ביניהם:

  • יש שכתבו לחלק, שכל שעושה הנזק בידים, אלא שאין ההיזק ניכר, הוא גרמי, וכל שאינו עושה אותו בידים, אלא גורם עכשיו שיבוא היזק ממילא לאחר זמן, הוא גרמא בנזקין (רשב"ם בבא בתרא צד א ד"ה נותן[3]. וראה להלן חילוק ב של ר"י).
  • יש שכתבו, שכל שהוא בעצמו - או ממונו - עושה המעשה הגורם את ההיזק בגוף הדבר של חברו, הרי זה גרמי, וכשההיזק בא ממילא הרי זה גרמא בנזקין (חילוק א של ר"י בתוספות שם כב ב ד"ה זאת, ובמרדכי בבא ט קיט; רא"ש בבא קמא ט יג; רבנו ירוחם משרים נתיב לא ב), אלא שיש מהראשונים שצירפו לתנאי זה עוד תנאי שיהיה ברי היזיקא, היינו שההיזק עתיד לבוא בודאי בגרימתו, ובהעדר תנאי זה אין זה גרמי אלא גרמא (רא"ש שם ושם).
  • יש שכתבו שכל שההיזק בא מיד בשעת מעשה, הגורם אותו הרי זה גרמי, וכל שההיזק אינו בא אלא לאחר זמן הרי זה גרמא בנזקין (חילוק ב של ר"י בתוספות שם ומרדכי שם; חילוק ב ברא"ש שם ושם; תשו' הרשב"א שהביא הב"י סי' שפו).

וכתבו אחרונים ששני תנאים צריכים כדי שיהיה הנזק בכלל גרמי: (א) שהאדם עצמו או ממונו יעשה המעשה בגוף הדבר של חברו; (ב) ושההיזק יבוא מיד. ואם חסר אחד מהתנאים, הרי זה גרמא בנזקין (שו"ת מהרשד"ם חו"מ שלב, וכן מבואר ברא"ש סנהדרין ט ב, שהזכיר כולם יחד, הוא עושה וברי היזיקא וההיזק הוא מיד).

ויש מהראשונים שכתבו תנאי אחד של ברי היזיקא בלבד כדי שיהיה בכלל גרמי (רמב"ן בדינא דגרמי; ר"ן סנהדרין עו ב ד"ה ההוא גברא), וברי היזיקא הוא כל שמחמת גרמתו בא הנזק בעל כרחנו, שאינו תלוי בדעת אחרים, בין שבא הנזק בשעה שגרם, ובין שעתיד לבוא אחר כך (רמב"ן שם).

  • יש מהראשונים מחלקים בין נזקים שממונו מזיק, שזה נקרא גרמא בנזקין, לנזקין שהוא בעצמו מזיק, במעשה או בדיבור, שזה נקרא גרמי (חידושי הראב"ד על בבא קמא [לונדון] ת"ש עמ' רנא; שיטה מקובצת בבא קמא צח ב בשם הראב"ד).
  • יש מהראשונים מגדירים ההבדל בין גרמא בנזקין לגרמי, שכל שכוונתו להזיק ועל ידו לבדו נעשה ההיזק, הרי זה גרמי, וכל שאין כוונתו להזיק, אף שאין לו מסייע במעשה גרימת ההיזק, או שיש לו מסייע אף שכוונתו להזיק, הרי זה גרמא בנזקין (מאירי בבא קמא נה ב, בשם הרבה מפרשים, וכן כתב גם לדעת הרמב"ם, וראה להלן).
  • יש מהראשונים חולקים על כל זה וסוברים שאין הבדל בין גרמי לגרמא במהות גרימת הנזק, אלא שכל היזק המצוי ורגיל לבוא קראוהו גרמי, וכל שאינו מצוי ורגיל קראוהו גרמא (ריצב"א בתוספות בבא בתרא כב ב ד"ה זאת; מרדכי בבא קמא קיט, בשם ריב"א; ש"ך חו"מ שפו סק"א. וראה סמ"ע שם).
  • ויש מהראשונים חולקים אף על זה, וסוברים שאין הבדל בין גרמי לגרמא לא בגרימת הנזק ולא בדין, ולא אמרו בכל מקום גרמא בנזקין פטור אלא לפוטרים בגרמי, אבל למחייבים בגרמי אף בגרמא בנזקין כך (רמב"ן בבא בתרא כב ב ד"ה זאת, ובדינא דגרמי לדעת רש"י בבא בתרא שם ד"ה גרמא, וכן כתב הש"ך חו"מ תיח ד בדעת רמב"ם ורש"י[4]).

גרמי

המקרה והטעם שחייב

מחיצת הכרם שבינו לזרעים שנפרצה, אומר לבעל הכרם - שהוא המזיק (ראה תוספות בבא קמא ק ב ד"ה אומר, ושיטה מקובצת שם. וראה ערך הרחקת נזקין) - גדור, שלא יאסרו גפניך את תבואת השדה משום כלאים (ראה ערך כלאי הכרם) כשתוסיף התבואה אחד ממאתים בעוד המחיצה פרוצה, חזרה ונפרצה אומר לו גדור, נתייאש ממנה ולא גדרה, וניתוספה התבואה אחד ממאתים ונאסרה, לדעת רבי מאיר חייב באחריותו (תוספתא כלאים ג, וברייתא בבבא קמא ק א וב, ורש"י שם).

חיוב זה הוא משום גרמי (גמרא שם א), ואין זה גרמא בנזקין מהטעמים הבאים:

  • כיון שברי היזיקא הוא (רמב"ן בדינא דגרמי; רא"ש בבא בתרא ב יז), שהרי הגפנים בעל כרחנו הולכים וגדלים ומתערבים משנתייאש מלגדור (רמב"ן שם, וראה לעיל: גדריהם; החילוקים שביניהם).
  • הרי זה כעושה בעצמו מעשה ההיזק בגוף הממון של חברו, שכיון שמעורב ממונו בממון חברו ונתייאש מלגדור נחשב מעשה (רא"ש בבא בתרא שם; אור זרוע בבא קמא קלז; מרדכי שם קיט).
  • ההיזק נעשה מיד בשעת מעשה, שמיד בשעת היאוש נעשו כלאים, אלא שאין התבואה נאסרת עד שתוסיף אחד ממאתים (רבנו ירוחם משרים נתיב לא ב; אור זרוע שם; מרדכי שם[5]).

החולקים על דין גרמי

נחלקו תנאים בעבד שעשאו רבו אפותיקי - שייחד את העבד לגביית החוב ממנו (ראה ערכו) - לבעל חובו, וחזר ושחררו, ונמצא שהזיק שעבודו של חברו: חכמים פוטרים אותו מלשלם, ורבן שמעון בן גמליאל מחייב (גיטין מ ב, ושם מא א), וכתבו ראשונים שמחלקותם היא בגרמי, שחכמים אין דנים גרמי, ורשב"ג דן (רי"ף שם כב א, ורא"ש שם ד לג, ורמב"ן בדינא דגרמי ועוד).

ויש מהראשונים סוברים שאין מחלוקתם תלויה בגרמי, שאף חכמים דנים דין גרמי, ופטרו באופן זה כיון שעושה ההיזק בדבר שהוא שלו ולחברו אין בו אלא שעבוד, אבל אם אדם אחר יזיק שעבודו של חברו אף הם מודים שחייב מדין גרמי (הראב"ד בהשגותיו להלכות חובל ומזיק ז יא, לפי המאירי גיטין שם ובבא קמא ק א, וש"ך חו"מ שפו ס"ק יב בדעתו); וכן להיפך, אפילו למחייבים במזיק שעבודו של חברו יש מהראשונים סוברים, שיתכן שפוטרים בדין גרמי (תוספות גיטין מא א ד"ה במזיק), שכן במזיק שעבודו הוא מזיק ומפחית עיקר הממון בידים (מאירי שם).

יש מהראשונים שכתב שרבי שמעון ורבי יוסי שחולקים על רבי מאיר בדין איסור הכלאים של תבואת חברו, חולקים עליו גם בגרמי, ואינם דנים דין גרמי (רמב"ן בדינא דגרמי).

ההלכה

הלכה כרבי מאיר שדנים דין גרמי (ראה בבא קמא צח ב, ושם ק א רבי מאיר וסבירא לן כוותיה; רמב"ם חובל ומזיק ז ז; רמב"ן בדינא דגרמי ושאר ראשונים; טוש"ע חו"מ שפו א), ואף המזיק שעבודו של חברו חייב לשלם (רי"ף גיטין כב א, ורא"ש שם ד לג; רמב"ם חובל ומזיק ז יא; טוש"ע חו"מ קיז ו), שהרי הפקיע שעבודו וגרם לאבד ממונו (רמב"ם שם).

לראשונים הסוברים שכשעושה היזק בדבר של עצמו רק שמשועבד לאחרים אינו ענין לגרמי וקל ממנו (ראה לעיל: החלוקים על דין גרמי, דעת הראב"ד), הלכה כחכמים בכל מזיק שעבודו של חברו שפטור (ראב"ד חובל ומזיק שם[6]).

חיובו מהתורה או מדרבנן

בעיקר החיוב של גרמי נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאינו אלא מדרבנן (תוספות בבא בתרא כב ב ד"ה זאת, בשם ריצב"א; רמב"ן בדינא דגרמי, בשם יש אומרים; שו"ת הרא"ש כלל קא, במסור ועוד; ש"ך חו"מ שפו סק"א) משום קנס, שקנסו חכמים כדי שלא יהיה כל אחד ואחד הולך ומזיק לחברו בעין (ריצב"א שם; רמב"ן שם ועוד).
  • ויש חולקים וסוברים שחיוב גרמי אינו משום קנס, אלא מן הדין (רמב"ן בדינא דגרמי; מגיד משנה חובל ומזיק ח א, בשם רב האי גאון; טור חו"מ סו), והיינו מן התורה (רמב"ן שם, וראה ש"ך שם ובסק"ב לדעתו), שהגורם נזק, אף שלא עשה מעשה בידים, חייב משום מזיק (רמב"ן שם. וראה אבן האזל נזקי ממון ד ב).

מהאחרונים יש שכתב שאפילו הסוברים שחיוב גרמי הוא מן הדין, יתכן שאין החיוב אלא מדרבנן, וחכמים קבעוהו בתורת דין ולא כקנס (תומים קיט סק"ב).

כשמת המזיק

לסוברים שחיוב גרמי אינו אלא קנס, אם מת ולא שילם אין בנו חייב לשלם, שאותו בלבד קנסו, אבל לא את בנו אחריו (רמב"ן בדינא דגרמי לדעה זו; שו"ת הרא"ש כלל קא א; רמ"א בשו"ע חו"מ שפח ב. וראה ש"ך שם טו), ודוקא כשמת ולא עמד בדין, אבל עמד בדין ונתחייב - חייב בנו לשלם (רמ"א שם, וראה ש"ך שפה סק"ג, ושם שפח ס"ק יד); ולסוברים שחיוב גרמי הוא מן הדין, אם מת חייבים יורשיו לשלם, כשאר כל המזיקים (רמב"ם חובל ומזיק ח א; רמב"ן בדינא דגרמי; טוש"ע חו"מ סו לב, והמחבר בשו"ע שם שפח ב), אף אם לא עמד בדין (ש"ך שם שפח ס"ק יד).

על ההבדל בין גרמי בתורת קנס לגרמי בתורת דין בנוגע לאונס ושוגג ראה להלן: באונס ושוגג.

משלם מהיפה שבנכסיו

כל המחוייב לשלם משום גרמי, חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו - מיטב (ראה ערך עדית) - כשאר כל המזיקים (רמב"ם חובל ומזיק ז ז; טוש"ע חו"מ סו לב[7]), ואפילו לסוברים שחיוב גרמי הוא מדרבנן, שכל שתיקנו חכמים כעין של תורה תיקנו (ש"ך שם שפח ס"ק יב. וראה ערך כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון).

אם נאמן הניזוק בגרמי לומר בשבועה כמה היה הנזק, כשאין לו ראיה, ראה ערך תקנת נגזל.

אם נשבעים שבועת התורה על גרמי, ראה ערך שבועה.

אם חייב בגרמי על ידי הודאת עצמו, לסוברים שחיובו משום קנס, ראה ערך מודה בקנס.

על שעבודא דרבי נתן בגרמי, ראה ערך שעבודא דרבי נתן.

באין גופו ממון

השורף שטרו של חברו

השורף שטר חוב של חברו, לסוברים שאין דנים דין גרמי, אינו משלם אלא דמי הנייר בלבד, שאומר לו לא שרפתי אלא את הנייר; ולדנים דין גרמי חייב לשלם דמי שטר גמור (בבא קמא צח א,ב), היינו דמי כל החוב שהיה בשטר (רש"י שם ב ד"ה מגבי; רמב"ם חובל ומזיק ז ט; טוש"ע חו"מ שפו ב), שאף שאין גוף השטר ממון, הרי גרם לאבד הממון (רמב"ם וטוש"ע שם), ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים היה, וכך וכך היה כתוב בו, ומחמת ששרפו אינו יכול לגבות החוב - וכגון שאין עדים שיודעים כמה היה כתוב בשטר (ראה גמרא שם, וטור ורמ"א בשו"ע שם) - ואם לא האמינו - משלם לו דמי הנייר בלבד (רמב"ם שם, על פי הגמרא שם, ורש"י ד"ה במאמינו; טוש"ע שם).

גרם זה הוא גרמי ולא גרמא בנזקין - לרוב הראשונים שמחלקים ביניהם (ראה לעיל: גדריהם; מהותם) - שהרי הוא בעצמו עושה היזק לממון חברו (ר"י בתוספות בבא בתרא כב ב; רא"ש בבא קמא ט יג; אור זרוע פסקי בבא קמא קלז), וההיזק בא מיד בשעת מעשה (שם ושם), שבשעה ששורפו מזיק לחברו (אור זרוע שם).

מכר שטר לאחר ומחל על החוב

ראובן שהיה לו שטר חוב על שמעון ומכרו ללוי, וחזר אחרי מכירתו ומחל לשמעון את החוב, שהדין הוא שמחילתו מחילה, ושמעון פטור מלשלם (ראה ערך מכירת שטרות), הרי זה חייב לשלם ללוי דמי שטר גמור, לדנים דין גרמי (כתובות פו א; רמב"ם חובל ומזיק ז י; טוש"ע חו"מ סו לב), ולאלה שאינם דנים דין גרמי אינו משלם אלא דמי נייר בלבד (כתובות שם).

אף כאן הרי זה גרמי ולא גרמא בנזקין, שהוא בעצמו מזיק ממון חברו במחילתו, וההיזק בא מיד, שבשעה שמוחל מזיק הוא ללוקח שקנה את השטר (ר"י בתוספות בבא בתרא כב ב; רא"ש בבא קמא ט יג; אור זרוע פסקי בבא קמא קלז)[8].

בכתובת אשה

אפילו לסוברים שהמוכר חייב לשלם כל החוב שבשטר - יש אומרים שאשה המוכרת כתובתה לאחרים בעודה תחת בעלה, וחזרה ומחלה לבעלה, אינה חייבת לשלם ללוקח אלא הדמים שנתן לה, שבשטר חוב הרי עומד הוא בבירור לגבות את החוב אם לא ימחלנו, לפיכך אם חזר ומחלו חייב לשלם לו הכל, מה שאין כן בכתובת אשה שאינה עומדת בשעת המקח להיגבות בבירור, שאם היא תמות בחיי בעלה אין הכתובה נגבית (אור זרוע פסקי בבא קמא קמג, בשם רבנו תם).

ורוב הראשונים אינם מחלקים בין אשה למוכר שטר חוב (ראה תוספות כתובות פו א ד"ה תיזיל, ושיטה מקובצת שם פה ב).

גרמי ודבר הגורם לממון

יש מהראשונים סוברים שעיקר החיוב של המוכר שטר חוב וחזר ומחלו בתורת דין גרמי תלוי במחלוקת אמוראים, ואמוראים הראשונים היו סוברים שדין גרמי אינו אלא כשמפסיד לו דבר שגופו ממון, אבל בשורף שטר חוב או מוחל את החוב, כיון שהשטר אין גופו ממון אין בו משום דין גרמי, אלא דבר הגורם לממון הוא, והלכה שדבר הגורם לממון אינו ממון ופטור (ראה ערך דבר הגורם לממון), ואחר כך ראו האמוראים האחרונים שהשטרות נמכרים כמו כל שאר המטלטלים, ואמרו שדנים בהם דין גרמי (תלמידי רבינו יונה בשם מורם, בשיטה מקובצת כתובות פה ב, וראה שם פו א ד"ה ומאן; שו"ת הרשב"א ג קו, לדעת רב דימי).

ויש מהראשונים סוברים שחיוב שורף שטר חוב של חברו מדין גרמי הוא מפני שדבר הגורם לממון כממון, שלדעתם דין אחד להם (בעל התרומות נא ו, וראה שם כט ב, וראה ש"ך חו"מ שפו סק"י. וראה ערך דבר הגורם לממון).

גרמי בדיבור

מסר ממון ישראל לאנס

המוסר ממון ישראל לאנס, אף שלא נשא ונתן המוסר בידו, אלא הראהו לו, חייב לשלם כל מה שלקח האנס (משנה בבא קמא קטז ב, וכפירוש הגמרא שם; רמב"ם חובל ומזיק ח א; טוש"ע חו"מ שפח ב), וכן אם לא הראה לאנס בידו, אלא רק דיבר בפיו (מרדכי שם י קפז, בשם ריב"א; סמ"ע שם סק"ה, וש"ך שם ס"ק יג), ואין הבדל בין אם האנס הוא גוי או ישראל (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

וחיובו בתורת דין גרמי (בבא קמא קיז ב, וכן כתבו תוספות שם קטז ב ד"ה לא צריכא, ורמב"ן בדינא דגרמי, ורא"ש שם ט יג ועוד, שלדנים דין גרמי הוא), ואין זה גרמא בנזקין, שכן ברי היזיקא הוא, וכעושה מעשה בגוף הממון של חברו הוא, שכיון שמראה ממון של ישראל לאנס גוי ברור הוא שיטלנו, וההיזק בא מיד בשעת המעשה, שבשעה שמראה לו הרי זה כמו ששרפו (רא"ש בבא קמא שם; נמוקי יוסף בבא קמא י).

ויש מהראשונים סוברים שאפילו אלה שאינם דנים דין גרמי מחייבים במוסר משום קנס (תוספות ה א ד"ה למעוטי; מרדכי שם בשם גאוני מגנצא).

על מסור שלא בגרם, כגון שנשא ונתן ביד וכיוצא, ראה ערך מסור (ושם שאר דיני מסור).

מראה דינר לשולחני

המראה דינר לשולחני, לדעת אם הוא טוב ויקבלנו מחברו, ואמר לו יפה הוא, ונמצא רע, אם השולחני בקי גדול שאינו צריך להתלמד כלל, הרי זה פטור, ואם צריך עדיין להתלמד, אפילו שהוא אומן, חייב לשלם, אפילו כשראהו בחינם, משום דין גרמי (בבא קמא צט ב, ושם ק א; רמב"ם שכירות י ה; טוש"ע חו"מ שו ו).

ואין זה גרמא בנזקין, אלא גרמי, שכן הוא בעצמו עושה ההיזק בגוף הממון של חברו, שבזה שאומר שהדינר טוב הרי הוא פוטר את זה שנתנו לו מיד, ומזיקו (רא"ש בבא קמא ט טז; מרדכי שם קיט).

על הבקי שנוטל שכר אם חייב לשלם כשטעה, בתורת שומר שכר, ראה ערך שומר שכר.

בדיין

דיין שדן את הדין, וזיכה את החייב או חייב את הזכאי, נחלקו ראשונים האם חייב מדין גרמי:

  • יש סוברים שבין בדיין מומחה שלא קיבלוהו בעלי הדין, ובין בשאינו מומחה וקיבלוהו עליהם, אם לא נשא ונתן ביד ליטול מזה וליתן לזה, אינו חייב אף משום דין גרמי, בין שטעה בדבר משנה ובין שטעה בשיקול הדעת (ראה ערך טעות הדיינים בגדר טעות בדבר משנה ובשיקול הדעת), ופטור מלשלם.

ובטעם הפטור כתבו ראשונים מספר טעמים:

יש שכתבו שלא דן רבי מאיר גרמי אלא בנזקין ולא בדיין, אפילו שאינו מומחה, שאם כן אין לך אדם שאינו מומחה שנעשה דיין לעולם (רי"ף סנהדרין יב ב; רמב"ן במלחמות שם[9]).

יש שכתבו שכיון שיש תקנה להחזיר את הדין, ולא יפסיד הזכאי (ראה ערך טעות הדיינים שלשיטת הרי"ף אפילו טעה בשיקול הדעת מחזירים כשלא נשא ונתן ביד), אין מחייבים את הדיין לשלם מדין גרמי (נמוקי יוסף שם, בשם יש שפירשו, וכן מבואר ברמב"ן במלחמות שם לדעת הרי"ף).

ויש שהסבירו לשיטה זו שאנוס הוא, שהרי הוא עושה מצוה, והתורה אנסתו לדון, ולבו אנסו לטעות (רמב"ן במלחמות שם, ובדינא דגרמי, לדעת הרי"ף, וראה שם שאף הוא סובר כן).

אבל אם אינו מומחה וגם לא קיבלוהו עליהם, שדינו אינו דין אפילו אם לא טעה, חייב זה שדן לשלם לו, שכיון שאינו דין הרי הוא כגורם לאבד ממון חברו, ודנים בו דין גרמי (רי"ף שם בבא חמישאה).

  • יש החולקים וסוברים שדוקא בטעה בדבר משנה (ראה ערך טעות דיינים על גדרו) פטור מלשלם, במומחה ולא קיבלוהו או קיבלוהו ואינו מומחה, שאף שגרם להזיק לא נתכוין להזיק, אבל אם טעה בשיקול הדעת (ראה ערך הנ"ל על גדרו), חייב לשלם, אפילו לא נשא ונתן ביד, כשאי אפשר להחזיר הדין (איכא מרבוותא ברי"ף שם; רמב"ם סנהדרין ו א,ג; המחבר בשו"ע חו"מ כה א,ג), וחיובו מדין גרמי, אף שלא נתכוין להזיק, כיון שהיה לו להיזהר[10].
  • ויש סוברים שאפילו טעה בדבר משנה, אף שמחזירים את הדין כשהיה ודנים בו כהלכה, מכל מקום אם אי אפשר להחזירו, כגון שהלך למדינת הים, או שהיה אַלם, או שהורה על כשרה שהיא טרפה והאכילה בעל הדין לכלבים וכיוצא, חייב לשלם מדין גרמי, שגרם להפסיד ממונו (תוספות בבא קמא ק א ד"ה וטיהר; רא"ש סנהדרין ד ה; טור חו"מ כה, בשם הרא"ש; רמ"א בשו"ע שם א, בשם יש חולקים[11]).

לשיטה זו יש סוברים אפילו מומחה וקיבלוהו, או אפילו שלשה מומחים וקיבלום עליהם, חייבים מדין גרמי (ב"ח שם, לדעת הרא"ש; סמ"ע שם סק"ה); ויש סוברים שבמומחה וקיבלוהו אף לשיטה זו פטור (ש"ך שם סק"ה וס"ק יג).

מומחה בזמן הזה

אפילו מומחה לרבים, שהוא מפורסם לרבים שהוא מומחה (ראה ערך בית דין), דינו כסתם מומחה, שאינו פטור מלשלם אלא אם כן קיבלוהו בעלי דינים עליהם (ש"ך חו"מ כה ס"ק יג).

ואפילו בזמן הזה יש דין של מומחה לענין זה שאם קיבלוהו פטור מלשלם, ואף שאין דנים דין מומחה לרבים בזמן הזה לענין שידון לאדם ביחיד בעל כרחו (ראה ערך הנ"ל), לענין פטור תשלומים בקיבלוהו דנים (ש"ך שם).

דיין שנסמך או קיבל רשות

היה סמוך איש מפי איש (ראה ערך בית דין, וערך סמיכה), או שנטל רשות מריש גלותא שבבבל או מהנשיא שבארץ ישראל (ראה ערך בית דין על נטילת רשות זו), פטור מלשלם כשטעה, אף אם לא קיבלוהו עליהם בעלי הדינים (סנהדרין ה א; רי"ף שם יב א וב; רמב"ם סנהדרין ו ב; טוש"ע חו"מ כה ב. וראה ערך הנ"ל שבזמן הזה אין לנו נטילת רשות זו).

בהוראת איסור והיתר

בהוראות איסור והיתר אם הגיע להוראה - יש אומרים שדינו כסמוך או נטל רשות מריש גלותא שפטור מלשלם כשטעה, אפילו כשלא קיבל עליו בעל הדין, כיון שהוא מחוייב להורות מן התורה (נמוקי יוסף סנהדרין יא א; רמ"א בשו"ע חו"מ כה א, וראה סמ"ע סק"ט).

ויש חולקים וסוברים שאין הבדל בזה בין הוראות איסור והיתר לדיני ממונות, ולעולם אינו פטור מלשלם אלא אם כן קיבל עליו בעל הדין (ש"ך שם סק"ו. וראה קצות החושן סק"ו שדחה ראיותיו והסכים לנימוקי יוסף).

בעדות

שני עדים שהעידו עדות שקר על אחד, והפסיד על ידם, חייבים לשלם מדין גרמי, שהרי גרמו לאבד ממונו של זה (רמב"ן בדינא דגרמי; טור חו"מ מו, בשם הרא"ש; שו"ע שם כט ב, ושם לח א, ורמ"א בשו"ע א ד, ושם כח ג), וכגון שאי אפשר להוציא מידו, כגון שהוא גוי או אַלם, או שהעדים הודו ששקר העידו והוא לא הודה (רמב"ן שם. וראה רמ"א סי' א שם), והרי זה כמו שאר גרמי שבאים על ידי דיבורו.

ויש חולקים וסוברים שהעדים פטורים מלשלם (רמב"ם עדות יח ח; טור חו"מ לח בשם ר"ח[12]).

גרמי במחשבה

בגרם נזק על ידי מחשבה נחלקו ראשונים אם דינו כגרמי או כגרמא בנזקין. כיצד, הכניס פרת חטאת (ראה ערך פרה אדומה) למקום אסיפת הבהמות, כדי שתינק את אמה ותדוש בתבואה עם שאר הבהמות, הפרה נפסלת בכך (ראה ערך הנ"ל) משום מחשבתו שנתכוין גם שתדוש, והרי זה פטור מדיני אדם, אפילו לסוברים היזק שאינו ניכר שמו היזק (ראה ערך הזק שאינו ניכר), ואין לחייבו לשלם בשביל עצם ההכנסה בידים, שהוא אומר לטובה נתכוונתי כדי שתינק.

וכן אם שקל משקלות כנגד מי-חטאת (ראה ערכו), כגון שהיו תלויים בכף מאזנים וידע משקלם, ונתן בשר כנגדם בכף שניה לידע משקלו, ונמצא שלא עשה בהם מעשה בידים, אלא שהסיח דעתו משמירתם על ידי המשקל ונפסלו (ראה ערך הסח הדעת), הרי זה פטור מדיני אדם, אפילו לסוברים היזק שאינו ניכר שמו היזק (גיטין נג א וב, ורש"י).

ונחלקו בכך ראשונים - יש סוברים שפטור אפילו לדנים דין גרמי, שהיזק שעל ידי מחשבה אינו גרמי אלא גרמא בנזקין (אור זרוע בבא קמא ב קלז, בתירוץ ב).

ויש חולקים וסוברים שלא אמרו שפטור, אלא לשאינם דנים דין גרמי, אבל לדנים דין גרמי חייב, אף שאינו פוסלם אלא במחשבה (רא"ש בבא קמא ט יג, ובבא בתרא ב יז; אור זרוע שם בתירוץ א[13]).

במצמצם וכח כחו

עניינו

בפירוש מצמצם נחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שמצמצם היינו כובש, שאוחז בידיו את האדם (ראה ערך רוצח) או את הבהמה ותקפם, כדי שלא יוכלו לזוז ממקום עמידתם עד שמתו מחמת המים או החמה (רש"י סנהדרין עו ב ד"ה או, ורמ"ה שם ד"ה פיסקא; טור חו"מ שפג, ורמ"א בשו"ע שם סעי' ה. וראה ב"י וב"ח שם), אבל אם סגר עליה הדלת שלא תצא - פטור (טור ורמ"א בשו"ע שם), שאינו אלא גורם (בית יוסף שם).
  • ויש מפרשים שמצמצם אינו כובש בידים, אלא שעושה איזה מעשה המונע עלייתם, שצמצם מקום עמידתם שלא יוכלו לצאת משם, ומתו מחמת המים או החמה (מאירי סנהדרין שם, וכן משמע ברמב"ם חובל ומזיק ו יב).

דינו

היתה בהמת חברו במים או בחמה, וצמצם עליה (ראה להלן בפירוש הצמצום) עד שמתה במים או בחמה, נחלקו אמוראים: רבינא מחייב, קל וחומר מרוצח, ומה רוצח שלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון, מצמצם חייב בו (ראה ערך רוצח, ושם הלימוד מן הכתוב), נזקין שעשה בהם הכתוב שוגג כמזיד ואונס כרצון (ראה ערך אדם המזיק) אינו דין שחייב בהם את המצמצם; ורב אחא בר רב פוטר, שנאמר: מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא (במדבר לה כא), ו"הוא" בא למעט, שרוצח הוא שחייב במצמצם ולא בנזקין (סנהדרין עו ב, ושם עז א, ורש"י ד"ה מות).

הלכה שחייב (רמב"ם חובל ומזיק ו יב; רמב"ן בדינא דגרמי, וראה שם שכתב שכן היא גם דעת הרי"ף; רא"ש סנהדרין ט ב; טוש"ע חו"מ שפג ה), לפי שלהלכה דנים דין גרמי, והרי זה גרמי (רמב"ן ורא"ש שם), ואין זה גרמא בנזקין, כי הוא עצמו עושה ההיזק לממון חברו, וברי היזיקא הוא (ראה לעיל: גדריהם; החילוקים שביניהם), כי ודאי תמות, וההיזק מתחיל מיד (ראה לעיל, שם).

כשהדבר שהרג עדיין לא כאן

הכופת בהמת חברו ומתה ברעב או בצמא, או שכפת אותה במקום שהחמה או הצינה עתידות לבוא לשם, ומתה אחר כך מחמתם - חייב לשלם דמיה, אף שאם עשה כן באדם אינו חייב מיתה, לפי שבשעת הכפיתה לא היה הדבר ההורג, וכן החמה והצינה באו מאליהן, ואינו דומה למצמצם, שהדבר ההורג כבר היה בשעת מעשה הצמצום (ראה סנהדרין עז א, ורש"י ד"ה כפתו וד"ה סוף, ותוספות שם ד"ה, ומאירי שם. וראה ערך רוצח), אבל בנזקין חייב בתורת גרמי, שמעשה הכפיתה הרי זה גרמי (מאירי שם סוף ד"ה בשם; רבנו ירוחם משרים לא ב. וראה רא"ש בבא קמא ח ג).

ויש מהראשונים סוברים שאף בנזקין פטור (בית יוסף שכח, בשם תלמידי הרשב"א בכופת שורו ומת ברעב).

הזיק בכח שני

כפת את הבהמה במקום מרוצת המים והפנה מרוצת המים עליה - חייב, בין שהמים המיתוה בכח ראשון, כגון שהניחה סמוך למים כל כך עד שנפלו עליה מיד כשהפנה אותם (ראה רש"י סנהדרין עז ב ד"ה בכח בפירוש כח ראשון, ומאירי שם), ובין שהמיתוה בכח שני, שהניחה רחוק קצת מן המים, ואחר כך הגיעו אליה והמיתוה (ראה רש"י שם ד"ה אבל, ומאירי שם בפירוש כח שני. וראה ערך כחו), ואף שאם עשה כן באדם בכח שני פטור, שאינו אלא גרמא, שלא מכחו באו המים (ראה סנהדרין שם, ורש"י ומאירי שם. וראה ערך רוצח), בנזקין שדנים בהם דין גרמי - חייב (חידושי הר"ן שם ד"ה זרק; רבנו ירוחם משרים לא ב), והרי זה גרמי, שברי היזיקא הוא (חידושי הר"ן שם).

זרק אבן והזיקה בשעה שירדה

זרק אבן למעלה כנגד תנועתה הטבעית, והרגה בהמת חברו דרך ירידתה למטה - חייב, ואף שכלה כחו והיא יורדת מצד טבעה מאליה (ראה רש"י סנהדרין עז ב ד"ה והלכה, ומאירי שם עז ב), והרי זה דומה לכח כחו (תוספות שם ד"ה סתם), ומטעם זה באדם פטור (ראה גמרא שם, ורש"י ותוספות. וראה ערך רוצח), בנזקין חייב, שגרמי הוא, ובנזקים דנים דין גרמי (מאירי שם; תורת חיים שם א ד"ה בנזיקין[14]).

זרק כדור אל הכותל

זרק כדור אל הכותל בכח, וחזר הכדור לאחוריו והרג בהמת חברו - חייב, בין אם הרגה לאחר ארבע אמות מן הכותל, ובין שהרגה בתוך ארבע אמות, ואף שבתוך ארבע אמות אין זה כחו, שאפילו נפל מאליו על הכותל חוזר לאחוריו, ומטעם זה באדם אינו חייב מיתה אלא אם כן הרגו לאחר ד' אמות (ראה מאירי שם עז ב בפירושו בפטור וחיוב באדם. וראה רש"י ותוספות שם שפירשו בענין אחר. וראה ערך רוצח), בנזקין חייב, שגרמי הוא (ראה מאירי שם סוף ד"ה כשם).

במניעת ריוח

עניינו ודינו

המבטל כיסו של חברו, שמונע ממנו ריוח שיכול להרויח - פטור (ירושלמי בבא מציעא ה ג ופני משה, הובא ברא"ש בבא קמא ב ו), שאינו אלא גרמא (רא"ש שם), ולפיכך נתן מעות לחברו לקנות בהן חטים, או לקנות בהן פירות למחצית שכר, ואמר לא לקחתי, אין לו עליו אלא תרעומת (תוספתא שם ד, וירושלמי שם; רמב"ם שלוחין ושותפין א ה; טוש"ע חו"מ קפג א, ויו"ד קעז א), שגרם למנוע ממנו הריוח בלבד, ולכן אינו חייב לשלם (פני משה שם[15]).

וכן המקבל שדה מחברו למחצה לשליש ולרביע, והובירה - שלא חרשה ולא זרעה - פטור מן הדין מפני שהוא כמבטל כיסו של חברו (ר"ן בבא מציעא קד א, ונמוקי יוסף שם סא ב ד"ה גובה; רא"ש בבא קמא שם; בית יוסף חו"מ שכח, בשם תלמידי הרשב"א).

הדר בחצר חברו שלא מדעתו

יש מהראשונים סוברים שהדר בחצר חברו שלא מדעתו ואינו נהנה, שהיה מוצא דירה אחרת בחינם, אף שהחצר עומדת להשכרה, ונמצא שגרם לו הפסד – פטור, שאין זה אלא גרמא (תוספות בבא קמא כ א ד"ה זה; רא"ש שם ב ו, בשם הר"י; מרדכי שם טז, בשם רבינו פרץ), והרי זה כמבטל כיסו של חברו (רא"ש ומרדכי שם לדעה זו); אבל רוב הראשונים סבורים שחייב, שהרי החסירו ממון (רי"ף שם ט א; רא"ש שם; רמב"ם גזלה ואבדה ג ט; טוש"ע חו"מ שסג ו).

אבל אם נעל בית חברו העומד להישכר, ולא דר בו - פטור (רא"ש שם; טוש"ע שם), שהרי זה כמבטל כיסו של חברו (ראה רא"ש שם); ויש סוברים שכל שהבית עומד להישכר, אם גזלו ממנו, אף שלא דר בו - חייב, אפילו אם אין דנים דין גרמי, וכל שכן לדנים דין גרמי (נמוקי יוסף שם בשם רמ"ה; טור שם בשמו, וראה שם שהרא"ש חולק).

וכן יש מהאחרונים שכתב שהנועל ביתו של חברו, ואינו מניחו להשכיר - חייב בתורת גרמי, ואינו דומה למבטל כיסו של חברו, שלא ברי היזיקא שם, שאפשר שלא ירויח, ועוד שבאותה שעה עדיין לא היה שם מי שהיה לוקח בריוח, אבל כאן ברי היזיקא הוא, שאינו יכול להשכירה לאחרים (מחנה אפרים גזילה יא, בדעת הרי"ף והרמב"ם).

השוכר פועלים וחזר בו

השוכר את הפועלים וחזר בו קודם שהתחילו במלאכה, שאין להם עליו אלא תרעומת (ראה בבא מציעא עו ב. וראה ערך פועל), כתבו ראשונים שאינו אלא כשיכולים עוד להשתכר לאחרים, אלא שהיה להם טורח למצוא עבודה אחרת, אבל אם אינם יכולים עוד להשתכר לאחרים, חייב לשלם להם כפועל בטל (ראה ערך הנ"ל גדרו) מדין גרמי, שהרי גרם להם שיתבטלו אותו היום ממלאכה (תוספות שם ד"ה אין; רא"ש שם ו ב; טוש"ע חו"מ שלג ב וסמ"ע סק"ח[16]).

במציאה ומתנה

המוצא מציאה, ובא חברו ומנעהו מליטול אותה, או שראה שחברו רוצה ליתן מתנה לפלוני ועיכבו, כתבו ראשונים שפטור, שאינו חייב בדין גרמי אלא כשמזיק ממון חברו וממעטו, ולא כשמונע ממנו ריוח שלא ירויח (שו"ת הרשב"א א אלף יד).

המעכב חברו מלהציל ממונו

היה רואה את חברו הולך להציל ממונו, והוא מעכבו, אינו חייב מדין גרמי, שאין זה גורם היזק, אלא מונע, וההיזק בא ממילא (רמב"ן בדינא דגרמי[17]).

המעכב עדים מלהעיד

הרואה עדים שבאו להעיד עדות לפלוני, ומנע בעדם מלהעיד, אינו חייב מדין גרמי, שמי יאמר שהיו מעידים, שמא היו חוזרים בהם, ואין זה ברי היזיקא, ועוד שהעדים אינם עושים אלא גמילות חסדים, והרי זה דומה למעכב את חברו מליתן מתנה לפלוני, שאין לחייבו מדין גרמי (רמב"ן בדינא דגרמי, על פי ירושלמי שבועות ו ו).

גורם דגורם

אף שדנים דין גרמי, בגורם דגורם יש מהראשונים סוברים שפטור (בעל התרומות שער נא ו, בשם הראב"ד; שו"ת מהר"ם בר"ב [דפוס פראג] תתמד), ובאופנים דלהלן:

  • השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן, ושרפה האש את השטרות - פטור, שגורם דגורם הוא (בעל התרומות שם).
  • מסר לאנס שטרות של חברו (ראה לעיל: בדבור; מסר ממון ישראל לאנס, על חיוב מסור משום גרמי) הרי זה גורם דגורם (רמב"ן בדינא דגרמי, אלא שהוא מחייב על גורם דגורם, ראה להלן).
  • וכן מסר לגוי על גוי אחר שנשא ונתן עם ישראל, וכשנתפס אותו גוי מסר הוא על הישראל - פטור, שהרי זה גורם דגורם (שו"ת מהר"ם בר"ב שם).

ויש חולקים וסוברים שחייבים גם על גורם דגרמי, והגורם לשרוף שטרותיו של חברו, או שמסר שטרות של חברו - חייב (רמב"ן בדינא דגרמי).

ויש שכתב שלסוברים שדין גרמי אין חיובו אלא משום קנס דרבנן (ראה לעיל: גרמי; חיובו מהתורה או מדרבנן), יש לפטור גורם דגורם (ש"ך חו"מ שפו סק"ג).

גרמי של ממונו

בגרמי של ממונו נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שעל נזקי גרמי של ממונו פטור לדברי הכל (נמוקי יוסף בבא קמא כא א ד"ה מריחו, בשם הרא"ה; רמ"א בשו"ע חו"מ שפו א), שלא חייבה תורה על הכשר נזקי בהמתו, שנאמר: וְכִי יִפְתַּח אִישׁ וגו' כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר (שמות כא לג), ודרשו: איש בור, ולא שור בור (ראה ערך בור), והוא הדין לשאר נזקין (נמוקי יוסף שם). לפיכך אם הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ונפל לבור שבחצר והבאיש מימיו בריחו - פטור (ראה בבא קמא מח ב), שסרחון הנבלה בא ממילא ואינו אלא גרמא, ואף שהרי זה גרמי, אין דנים דין גרמי על גרמי של בהמתו (הרא"ה בנמוקי יוסף שם).
  • יש סוברים שדנים דין גרמי אף בממונו, ומכל מקום פטור מלשלם בעד המים שהשור הבאיש מחמת ריחו, לפי שבגרמא זו הרי הריח בא ממילא (רמב"ן בדינא דגרמי, הביאו בש"ך שם סק"ה).
  • ויש שתלה הדבר במחלוקת אם דין גרמי הוא קנס או מן הדין (ראה לעיל: גרמי; חיובו מהתורה או מדרבנן), שלסוברים שאינו אלא קנס מדרבנן, ובדבר שאינו מצוי לא קנסו, פטור על גרמי של בהמתו (ש"ך שם).

באונס ושוגג

האם חיובו משום קנס

נחלקו ראשונים בחיוב גרמי באונס ושוגג:

  • יש מהראשונים סוברים שאין חייב על גרמי אלא במזיד, אבל אם גרם היזק של גרמי בשוגג או באונס - פטור, לפי שלדעתם חיוב גרמי אינו מן הדין אלא משום קנס (ראה לעיל: גרמי; חיובו מהתורה או מדרבנן, מחלוקת ראשונים בדבר), ולא קנסו חכמים על שוגג ואונס (רמב"ן בדינא דגרמי בשם יש אומרים; מרדכי בבא קמא י קפ בשם ה"ר אביגדור; ש"ך חו"מ שפו סק"א וסק"ו), ואפילו לסוברים שחיוב גרמי הוא מן הדין - יש מהם סוברים שכל שלא התכוין להזיק פטור, אף כשהגרמי בא על ידי מעשה שעשה (ראה מגיד משנה נזקי ממון ד ב בדעת הרמב"ם, ובתשובות הרמב"ם לחכמי לוניל שם, ובמגדל עוז שם).
  • יש חולקים וסוברים שחייב על מעשה הנזק של גרמי אף באונס ושוגג, שלדעתם חיוב גרמי הוא מן הדין, ולא משום קנס (ראה לעיל: גרמי; חיובו מהתורה או מדרבנן, דעת כמה ראשונים הסוברים כן), אלא שמכל מקום כל שלא עשה מעשה, והגרמי הוא רק על ידי דיבורו, וגם אנוס ממש הוא - פטרוהו, אבל אם עשה מעשה חייב אף אם אנוס הוא.

אפילו לסוברים שגרמי הוא משום קנס יש מהם סוברים שיתכן שקנסו אף בשוגג משום מזיד (ריצב"א בתוספות בבא בתרא כב ב ד"ה זאת; תוספות גיטין נג א ד"ה שלא[18]).

באונס נפשות ולא באונס ממון

אינו נחשב אנוס אלא כשאנסוהו באונס נפשות (מרדכי בבא קמא ט קצג; תשובות מיימוני לס' נזקין כ; רמ"א בשו"ע חו"מ שפח ב), או באונס מכות ויסורים (בית יוסף ורמ"א בשו"ע שם), ולא כשאנסוהו באונס ממון (מרדכי ותשובות מיימוני, ובית יוסף ורמ"א שם).

על אונס במסור בלי גרמא, כגון שנשא ונתן ביד וכיוצא, ראה ערך מסור.

גרמא בנזקין

הדין

גרמא בנזקין פטור (בבא קמא ס א, וראשונים בכמה מקומות להלן. וראה לעיל: גדריהם; מהותם, שהמחלקים בין גרמי לגרמא בנזקין סוברים שגרמא פטור).

ויש מהראשונים חולקים וסוברים שגרמא בנזקין חייב, כמו גרמי, שאין הבדל ביניהם, ולא אמרו שגרמא בנזקין פטור אלא לפוטרים בגרמי (ראב"ן בבא בתרא כה ב ד"ה זאת. וראה לעיל: גדריהם; החילוקים שביניהם, שכן דעת רש"י לפירוש הרמב"ן והש"ך, וכן דעת הרמב"ם לפי הסמ"ע והש"ך), ולדברי הכל גרמא בנזקין אסור (בבא בתרא כב ב. וראה יד רמ"ה שם כו א שמשמע שאסור מהתורה, ויש חולקים).

וכשבא להעמיד גרמא להזיק לחברו - מעכב עליו (שם ורש"י ד"ה גרמא; רמב"ם שכנים ט ז; טוש"ע חו"מ קנה טז. וראה ערך הרחקת נזקין), וכתבו ראשונים שאף משמתים אותו עד שיסלק את הגרמא - אפילו לרוב הפוסקים שגרמא בנזקין פטור - או עד שיקבל עליו כל עונש שיבוא ממנו (שו"ת הרשב"א א אלף נב; תלמידי הרשב"א בשם הראב"ד, והובא בבית יוסף חו"מ שפו; רמ"א בשו"ע שם ג), וההיזק שיארע אחר השמתא חייב לשלם (סמ"ע שם סק"ט).

הזורה ורוח מסייעתו

הזורה את התבואה, או המנפץ את הפשתן, ורוח מצויה באה והוליכה את המוץ או הנעורת והזיקו לבני אדם - פטור, לפי שהרוח מסייעתו, ואינו אלא גרמא בנזקין (בבא קמא ס א בזורה ורוח מסייעתו, ובבא בתרא כו א במנפץ, וראה שם בתוספות ד"ה מאי שנא; רמב"ם שכנים יא ב; טוש"ע חו"מ קנה לד), שאינו מזיק בעצמו, אלא גורם לאחר לעשות ההיזק, שבניפוצו הוא גורם שהרוח תוליך את הנעורת (רמב"ן בחידושיו לבבא בתרא כב ב ד"ה זאת, ובדינא דגרמי).

ואף לסוברים שגרמא בנזקין חייב, מודים כאן שפטור, לפי שהנעורת הולכת היפך כוונתו, שהרי כוונתו להפילה לארץ, ולא שתלך למרחוק (ש"ך חו"מ תיח סק"ד, לדעת הרמב"ם. וראה ערך אש).

אדם ורוח שליבו יחד האש

האדם והרוח שליבו ביחד את האש, ואין בליבוי האדם בלבד כדי ללבותה, והלכה האש והזיקה, נחלקו אמוראים: רב אשי סובר שפטור, שאינו אלא גרמא בנזקין (בבא קמא ס א), שאינו אלא גורם לאש שהרוח תוליך אותה לגדיש, ואינו חייב על אש אלא כשהוא עצמו מבעיר ואין דבר מסייעו (אור זרוע שם ב קלז. וראה רמב"ן בדינא דגרמי: שאין זה אש שחייבה תורה כו'); ואביי ורבא ורבי זירא סוברים שחייב, אלא אם כן היו תנאים מיוחדים לפטרו (בבא קמא שם, וראה ערך אש באיזה אופנים הם פוטרים).

להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש פוסקים שפטור, משום גרמא בנזקין (ראב"ד בהשגות נזקי ממון יד ז; רא"ש בבא קמא ו יא; טור חו"מ תיח; רמ"א בשו"ע שם ט, בשם יש אומרים).
  • ויש פוסקים שחייב (רמב"ם נזקי ממון שם; המחבר בשו"ע שם), אם מפני שאין זה גרמא אלא גרמי, לפי שהוא הגורם הראשון והנזק בא מכחו, שהרי האש לבוייה על ידו, אף שהרוח השלימה (שלטי גבורים בבא קמא כה ב אות ב, לדעת הרמב"ם), או שבאמת אינו אלא גרמא בנזקין, אלא שסוברים שגם גרמא חייב (ש"ך שם סק"ד והגר"א שם, בדעת הרמב"ם).

הנותן סם המות לפני בהמה

הנותן סם המות לפני בהמת חברו, ואכלה ומתה - פטור (בבא קמא מז ב; רמב"ם נזקי ממון ד ב; טור חו"מ שפו; ש"ך שם ס"ק כג[19]) שאינו אלא גרמא בנזקין, שלא עשה בעצמו מעשה ההיזק שהרי לא האכילה בידיו (תוספות בבא בתרא כב ב ד"ה זאת אומרת; רא"ש בבא קמא ט יג; אור זרוע בבא קמא ב קלז. וראה שם טעם נוסף); ויש שכתב הטעם שכיון שבמתכוין מביאה הבהמה עליה דבר המזיקה, שהרי היה לה שלא תאכל, אין ראוי שזה יתחייב על כך (תוספות בבא קמא שם ד"ה הוה לה).

וכן המכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכלתם בהמתו של בעל הבית והוזקה - פטור (בבא קמא שם; רמב"ם שם ג יד; טוש"ע שם שצג א), שאינו אלא גרמא בנזקין, משום אותם הטעמים (ראה תוספות ושאר ראשונים הנ"ל).

השולח בערה ביד חרש שוטה וקטן

השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן - פטור (משנה בבא קמא נט ב; רמב"ם נזקי ממון יד ה; טוש"ע חו"מ תיח ז[20]), שאינו אלא גרמא בנזקין, שהוא בעצמו לא עשה מעשה ההיזק אלא החרש, וההיזק לא בא מיד, שבשעה שנתן לחרש את האש אינה מזיקה עדיין (חילוק א של ר"י בתוספות בבא בתרא כב ב ד"ה זאת, ובמרדכי בבא קמא ט קיט; רא"ש בבא קמא ט יג; רבנו ירוחם משרים נתיב לא ב).

המבעית את חברו

המבעית את חברו - פטור (קדושין כד ב, ושם נתבאר; רמב"ם חובל ומזיק ב ז; טוש"ע חו"מ תכ לב), אף שחלה מן הפחד (רמב"ם וטוש"ע שם, וראה בבא קמא צא א שחרשו), שהניזק הוא שהבעית את עצמו, שהרי אדם הוא בן דעת, וכשנבעת - מדעתו נבעת (קדושין שם: איהו מבעית אנפשיה, ורש"י שם ד"ה שאני, וראה בבא קמא צא א), ולכן אינו אלא גרמא בנזקין, וההיזק לא בא מיד, שלאחר שהבעיתו הוא מתפחד והולך (חילוק א של ר"י בתוספות בבא בתרא כב ב ד"ה זאת; רא"ש בבא קמא ט יג. וראה ערך חובל שדוקא שלא נגע בגוף הניזק).

הפורץ גדר בפני בהמת חברו

הפורץ גדר בפני בהמת חברו, וברחה ונאבדה - פטור (ברייתא בבבא קמא נה ב, לפירוש רש"י שם ד"ה הפורץ, ותוספות שם ד"ה אילימא; רא"ש שם ו ב; טור חו"מ שצו; רמ"א בשו"ע שם ד, בשם יש אומרים), ואפילו שהיה הגדר בריא (רש"י שם ד"ה אי, ותוספות שם ד"ה אילימא), שאינו אלא גרמא בנזקין (רש"י ותוספות שם; תוספות בבא בתרא כב ב ד"ה זאת, ושאר ראשונים הנ"ל), שהוא לא עשה מעשה ההיזק אלא מאליה יצאה (שם), ואין זה ברי היזיקא (ראה לעיל: גדריהם; החילוקים שביניהם) כי מי יאמר שתצא, ואם תצא מי יאמר שתאבד ולא תמצא (רמב"ן בדינא דגרמי, לדעת רש"י).

ויש סוברים שאם היה הגדר בריא, חייב לשלם דמי הבהמה (רמב"ן שם, בשם יש מפרשים; טור שם, בשם רמ"ה; רמ"א בשו"ע שם ד, בשם יש אומרים), שמזיק גמור הוא (בית יוסף שם, לדעת רמ"ה; ב"ח שם); ויש שסוברים שחיובו בזה משום גרמי (פרישה שם, לדעת רמ"ה), ואם הגדר היה רעוע - פטור, שכיון שעומד כל שעה ליפול, אין לחייבו, שמא לא עשה כלום (שיטה מקובצת בבא קמא שם ד"ה הפורץ).

יצאה הבהמה והזיקה

היה הגדר בריא, ויצאה הבהמה והזיקה - יש סוברים שחייב הפורץ בנזקה (רמב"ם נזקי ממון ד ב; טור חו"מ שצו, בשמו; המחבר בשו"ע שם ד), ואם היה הגדר רעוע - פטור (רמב"ם שם; המחבר בשו"ע שם), שבעל הגדר פשע, וכשגורם עם פשיעת חברו הרי הוא פטור (מאירי בבא קמא נו א ד"ה הפורץ, לדעת הרמב"ם).

ויש סוברים שאף בגדר בריא אם יצאה והזיקה - פטור (ראב"ד בהשגות שם; רמב"ן בדינא דגרמי בשם יש מפרשים; טור שם, בשם הראב"ד; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש אומרים), שאין זה ברי היזיקא, כי מי יאמר שתזיק (רמב"ן שם לדעת יש מפרשים, וראה שכתב שזו הסברא נכונה).

הכופף קמתו של חברו לפני הדליקה

הכופף קמתו של חברו לפני הדליקה, כדי שתגיע האש אליה, אם כפפה במקום שאין הדליקה יכולה להגיע לשם אלא ברוח שאינה מצויה - פטור (ברייתא בבבא קמא נה ב, לפירוש הגמרא שם נו א; רמב"ם נזקי ממון יד יד; טוש"ע חו"מ תיח יא)[21].

ואינו פטור אלא כשהרוח לא היתה נושבת בשעת הכפיפה, אבל אם כבר נשבה בשעת הכפיפה - חייב (מגיד משנה שם; רמ"א בשו"ע שם. וראה ערך אש; הרוח שליבתה).

המכסה קמת חברו מפני הדליקה

וכן מי שראה דליקה שמתקרבת לקמת חברו, והלך וכיסה הקמה בעפר או בתבן, ועברה האש ואכלה אותה, וגרם על ידי זה שיפטר בעל הדליקה מלשלם את הנזק, שעל הטמון הוא פטור (ראה ערך אש: טמון), והפסיד את בעל הקמה, הרי זה פטור מלשלם (בבא קמא נו א, דשוויה טמון באש, ורש"י ד"ה טמון; רמב"ם נזקי ממון יד יד; טוש"ע חו"מ תיח טז), שאינו אלא גרמא בנזקין, שלא עשה כלום (רא"ש שם ט יג), ועוד שיכול לומר לטובה נתכוונתי שלא תבער האש כל כך, ולא תישרף הקמה מהר, ולא נתכוין להזיק (הגהות מרדכי שם ט ריג, בשם הרב אליהו, ומאירי שם נו א).

המשסה כלב באדם

המשסה כלבו של ראובן בשמעון, או ששיסה בו את הנחש - פטור (בבא קמא כג ב; רמב"ם נזקי ממון ב יט; טוש"ע חו"מ שצה א)[22].

הזורק כלי מראש הגג

הזורק כלי מראש הגג, והיו תחתיו כרים וכסתות שמונעים את שבירתו, וקדם אחר וסילקם, ונפל הכלי על הקרקע ונשבר - אמר רבה שניהם פטורים, ואפילו קדם הזורק עצמו וסילקם - פטור (בבא קמא כו ב), ונחלקו הראשונים בפסק הלכה זו:

  • רבים מהראשונים פסקו כמותו (הלכות גדולות שם ב; ר"י בתוספות שם ד"ה קדם; רא"ש שם ב טז), שעל זריקת הכלי אין לחייב את הזורק, הואיל ולא היה סופו להישבר עד שיסולקו הכרים והכסתות, ועל סילוקם אין לחייבו, שאין זה אלא גרמא בנזקין (רש"י בבא קמא שם ד"ה פטור, ושאר ראשונים שבציון הקודם), שאף שברי היזיקא הוא, הרי לא עשה מעשה בגוף הדבר הניזוק, והנזק לא בא מיד, שלא נשבר הכלי עד שהגיע לארץ (רא"ש שם).
  • יש חולקים ופוסקים שחייב על הסילוק, שסילוק הכרים גרמי הוא ולא גרמא (רי"ף בבא קמא יא ב; נמוקי יוסף שם ד"ה מפסקי, בשם רוב המפרשים; רמב"ן בדינא דגרמי), שברי היזיקא הוא (נמוקי יוסף שם), וזה בלבד די לדעתם לחשבו לגרמי (ראה לעיל: גדריהם; החילוקים שביניהם דעת הרמב"ן ועוד בגדר של גרמי), ולא פטר רבה אלא משום שאינו דן דין גרמי, אבל להלכה דנים גרמי (רי"ף ונמוקי יוסף שם).
  • ויש פוסקים ששניהם חייבים, הזורק והמסלק, אם המסלק היה אחר, ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה (רמב"ם חובל ומזיק ז ז,ח), אם מפני שסוברים שהגורם הראשון הוא גרמי ולא גרמא (שלטי גבורים בבא קמא ו), או לפי שסוברים שגם גרמא חייב, ואינם מחלקים בין גרמי לגרמא (ראה ש"ך חו"מ שפו סק"ד ותיח סק"ד, בדעת רש"י והרמב"ם).

הזיק בגרמא ללא שינוי בגוף הדבר

מצאנו בגמרא מספר דוגמאות שוות לנזקים שעשה אדם בגרמא ופטור עליהם, שהרי הם כמו שהיו לפני שהזיק וכדלהלן:

  • הדוחף מטבע של חברו ונתגלגל לים - באופן שלא הגביהו, שאם כן היה חייב משום גזל - אם יכול אמודאי - צוללן - להוציאו מן המים, כגון שהמים צלולים ונראה בהם - פטור לדעת רבה (בבא קמא צח א), שהרי הוא כעומד לפנינו ואינו אבוד (גמרא שם, ורש"י ד"ה פטור), ומשום שצריך להוציא הוצאות לאמודאי ונמצא שגרם לו הפסד, אין לחייבו שאינו אלא גרמא בנזקין (רש"י שם; רא"ש שם ט יג; טור חו"מ שפו, בשם ר"י ורא"ש), וכן פסקו להלכה (ראשונים הנ"ל בציון הקודם; הרמ"א בשו"ע שם ג, בשם יש אומרים, וראה ש"ך שם סק"ז).

היו המים עכורים, באופן שאי אפשר להוציאו משם - חייב (בבא קמא שם) שהוא אבוד, והרי זה מזיק בידים ולא גורם (רש"י שם ד"ה אבל).

  • הפוחת מטבע של חברו - שהעביר צורתו - ולא החסירו ממשקלו, פטור לדעת רבה והפוסקים כמותו, שלא עשה בו כלום (בבא קמא שם, וראשונים הנ"ל), ואם משום שצריך ליתן שכר לצורף לתקן צורתו, אינו אלא גרמא בנזקין (רש"י שם ד"ה חסורי, ורא"ש וטור וש"ך שם), אבל אם החסירו - חייב (גמרא שם), שמזיק ממש הוא ולא גורם (רש"י שם).
  • הצורם - פוגם (רש"י בבא קמא צח א ד"ה הצורם) - אוזן פרתו של חברו, פטור לדעת רבה והפוסקים כמותו, שלא עשה בה כלום, שקיימת כמו שהיתה, ואם משום שאינה ראויה למזבח (ראה ערך בעל מום), לא כל השוורים עומדים למזבח (בבא קמא שם), ואינו אלא גרמא בנזקין (רש"י ד"ה חסורי ורא"ש וש"ך שם).

יש מהראשונים פוסקים בכל שלושה דברים אלה - דוחף מטבע, ופוחת מטבע, וצורם אוזן - שחייב מדין גרמי, ולא פטר רבה אלא משום שהוא אינו סובר דין גרמי (רי"ף בבא קמא לה א; רמב"ן בדינא דגרמי, בשם ר"ח; רמב"ם חובל ומזיק ז יא; המחבר בשו"ע חו"מ שפו א).

סופר שטעה

סופר שכתב שטר, וכתב מנה במקום מאתים - פטור, שאין זה אלא גרמא (נמוקי יוסף בבא בתרא כא א; רמ"א בשו"ע שפו ג).

גרמא השכיח

כל גרמא בנזקין ששכיח ומצוי יש סוברים שחייב לשלם משום קנס (רמ"א בשו"ע שפו ג, על פי הריצב"א בתוספות בבא בתרא כב ב ד"ה זאת), ולכן ראובן שמכר חפץ לגוי, ובא שמעון ואמר לגוי שאינו שוה כל כך, חייב לשלם לראובן הפסדו (רמ"א בשו"ע שם, בשם מהר"ם מריזבורק), שאף שגרמא בנזקין הוא, שההיזק אינו מגיע לו מיד, וגם אינו עושה ההיזק גופו, מכל מקום כיון שדבר הרגיל הוא, חייב משום קנס (רמ"א בדרכי משה שם), ועוד שאפשר שדומה למסור שחייב (רמ"א בשו"ע שם. וראה ש"ך שם ס"ק כה. וראה לעיל: גרמי בדיבור; מסר ממון ישראל לאנס).

ויש חולקים וסוברים שלא אמרו בכל גרמא השכיח שחייב, ומי יכריע איזה שכיח ואיזה לא שכיח, ומה שהיה נראה לחכמי התלמוד שהוא שכיח ורגיל - קנסו, ואין לך אלא מה שאמרו (ש"ך שם ס"ק כד), ואף בדין המוכר חפץ לגוי מפקפקים ומצדדים לומר שאינו חייב (ש"ך שם ס"ק כה).

אופנים שיתחייב בדיני שמים

יש מהגרמא בנזקין, שאף שפטור בדיני אדם חייב בדיני שמים, והם:

  • השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן (משנה בבא קמא נט ב; רמב"ם נזקי ממון יד ה; טוש"ע חו"מ תיח ז. וראה ערך אש).
  • הנותן סם המות לפני בהמת חברו (ברייתא שם מז ב; רמב"ם שם ד ב).
  • הפורץ גדר בפני בהמת חברו (ברייתא שם נה ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם שנו ד. וראה לעיל: הפורץ גדר בפני בהמת חברו על אופן הפטור בדיני אדם של פורץ גדר).
  • הכופף קמתו של חברו בפני הדליקה (ברייתא שם; רמב"ם שם יד יד; טוש"ע שם תיח יא).
  • המכסה קמתו של חברו בפני האש, ועשאה טמון באש (גמרא שם נו א; רמב"ם שם ד; טוש"ע שם טז).
  • המבעית את חברו (שם נו א; רמב"ם חובל ומזיק ב ז; טוש"ע שם תכ לב).
  • המשסה כלבו של חברו בחברו (רמב"ם נזקי ממון ב יט; טוש"ע שם שצה א).

ויש מהם שפטור עליהם אף בידי שמים, והוא שאין כוונתו כלל להזיק, כי הוא יודע תעלומות לב (מאירי ב"ק נו א).

באופנים הנ"ל האם דוחקים בו לשלם

בכל אלה שאמרו חייב בדיני שמים, יש אומרים שאף שאין לבית דין לכופו לשלם, מכל מקום בדברים בלי כפייה יש לדחקו (ים של שלמה בבא קמא ו ו, בשם תשובה).

ויש אומרים שצריכים רק להודיעו שאין אנו יכולים לחייבך אבל אתה צריך לצאת ידי שמים, כדי שיתן אל לבו ויצא ידי שמים (מהרש"ל בים של שלמה שם. וראה פתחי תשובה כח ה).

כשתפס הניזק

אם תפס הניזק, אפילו באותם מהגרמא בנזקין שחייב לצאת ידי שמים, מוציאים מידו (ים של שלמה בבא קמא ו ו, והביאו בש"ך חו"מ כח סק"ב).

==

הערות שוליים

  1. ו', טור' תסא-תצז.
  2. וראה רמב"ן בדינא דגרמי, וש"ך חושן משפט שפו סק"ד, שאף הרי"ף מחלק בין גרמא לגרמי, ובקצות החושן שם סק"ב שאף הרמב"ם מחלק. וראה ים של שלמה בבא קמא ב לו גם בדעת רש"י כן.
  3. ונראה שבידים רצונו לומר מיד, בניגוד לגרמא שכתב שבא לאחר זמן.
  4. וראה ים של שלמה בבא קמא ב לו שלא יתכן שרש"י לא יחלק בין גרמי לגרמא.
  5. וראה רמב"ן שם מדוע חייב רק משום גרמי, ולא משום ממונו שהזיק.
  6. וראה ר"ן גיטין שם ורמב"ן בדינא דגרמי שבמקצת נוסחאות הרי"ף בגיטין כתוב הלכה כחכמים.
  7. וראה מגיד משנה שם ח א, ובערך נזקין שדין מיטב הוא כשמשלם בקרקע, אבל במטלטלים כל דבר הוא מיטב.
  8. מחלוקת ראשונים היא כמה חייב לשלם לו.
  9. וראה ב"ח חו"מ כה בדעת הרי"ף שיש בכך אף חשש לנעילת דלת, שיתיירא המלוה שלא ימצא מומחים לדונו.
  10. וראה ב"ח שם, וש"ך שם ס"ק כו בביאור החילוק בין טעה בדבר משנה לטעה בשיקול הדעת, וראה חילוקים נוספים בבעל המאור סנהדרין שם, וברמב"ן במלחמות שם שדחאם.
  11. וראה ש"ך שם סק"ה שהאריך לדחות דעה זו, והסכים לדעת הרי"ף ורמב"ם והמאור שבטעה בדבר משנה שאין דינו דין אינו חייב משום גרמי.
  12. וראה ש"ך שם שרצונו לומר שהר"ח והרמב"ם גם כן מודים שחייבים משום גרמי, ואינם פוטרים אלא כשעדיין לא שילם הבעל דין.
  13. וראה פלפולא חריפתא על הרא"ש בבא בתרא שם ג שרצה לומר שאין אלו דברי הרא"ש אלא מי שהוא טעה והגיה כן ברא"ש, אבל באור זרוע מפורש כן בתירוץ א.
  14. וראה תוספות שם א ד"ה סוף, וחידושי הר"ן שם ב ד"ה זרק שמחייבים גם כן, אבל משמע שלא בתורת גרמי אלא בתורת אש כמו אבנו סכינו ומשאו כו', ראה ערך אש.
  15. וראה ש"ך חו"מ סא סק"י: וגרע מגרמא בנזקין.
  16. וראה מחנה אפרים שכירות יח.
  17. וראה עוד בשו"ת הרשב"א ד כ.
  18. וראה באור הגר"א חו"מ כה סק"י, וראה בארוכה בבאר אליהו להגראי"ה קוק על הגר"א שם בספר הגר"א ירושלים תשי"ד.
  19. וראה שם שתמה על השו"ע שהשמיט.
  20. וראה ערך אש מחלוקת אמוראים באיזה אופן מסר לחרש את האש.
  21. בטעם הפטור ישנם כמה טעמים – ראה תוספות בבא בתרא כב ב ד"ה זאת; רא"ש בבא קמא ט יג; רמב"ן בדינא דגרמי; מאירי בבא קמא שם.
  22. בטעם הדבר ישנם כמה ביאורים – ראה רש"י שם ד"ה פטור; תוספות בבא בתרא כב ב ד"ה זאת; רא"ש בבא קמא ט יג; סמ"ע חו"מ שצה סק"א; רמב"ן בדינא דגרמי; מרדכי בבא קמא ב כג.