מיקרופדיה תלמודית:דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו

הגדרה^[1] - דבר שאסרו או תיקנו במנין חכמים, אף כשבטל הטעם, צריך מנין חכמים אחרים להתירו, ואינו ניתר ממילא

גדרו ומקורו

מקורו מהתורה

כל דבר שנאסר במנין - קיבוץ חכמים שנמנו לכך (רש"י ביצה ה א ד"ה הוי) - ונתבטל אחר כך הטעם שמחמתו נאסר, אין אותו האיסור מתבטל על ידי כך מאליו, אלא צריך מנין חכמים אחר להתירו בפירוש, ולמדוהו מן הכתוב, שנאמר: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם (דברים ה כז), והרי לא נצטוו הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה (שמות יט טו) אלא משום קבלת התורה, ואם כן ראוי היה שיותרו ממילא בתשמיש לאחר שלשת הימים, שכבר נתקבלה התורה ובטל טעם האיסור, ולמה הוצרך להתירם בפירוש, אלא מכאן שדבר שנאסר משום איזה טעם אף שבטל הטעם אינו ניתר מאליו, והוא הדין לדבר שבמנין חכמים.

ואם תאמר שלא בא הכתוב להתיר להם התשמיש, שבזה ממילא היו ניתרים, ולא בא אלא לצוותם לשוב לאהליהם מפני שחלה עליהם מצות עונה (ראה ערכו), הרי אנו למדים דין דבר שבמנין ממקור אחר האמור במתן תורה: בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר (שם יג), שהרי אף מבלי שהיה מתיר להם במפורש היו צריכים להיות מותרים לעלות בהר, שכן לא נאסרו לעלות אלא מפני השכינה שהיתה בהר, וכשנסתלקה שכינה משם ממילא מותרים, אלא מכאן שדבר שנאסר מחמת טעם אינו ניתר ממילא עם ביטול הטעם, והוא הדין לדבר שנאסר במנין חכמים (ביצה ה א וב ורש"י ותוספות שם. וראה סנהדרין נט ב שאמרו הלימוד הראשון משובו לכם לאהליכם), ומן התורה הוא שצריך מנין אחר, שהרי נלמד מן הכתוב (פרי מגדים אורח חיים תסח אשל אברהם סק"א).

מקומות שבטל בהם טעם התקנה

מצאנו תקנת חכמים שהיתה במנין ולא בטלה והיא: להעלות לירושלים פירות כרם-רבעי (ראה ערכו) עצמם, מהנמצאים סמוך לירושלים מהלך יום אחד לכל צד, ולא לפדותם מחוץ לירושלים ולהעלות לירושלים דמי הפדיון, כדרך שפודים מעשר-שני (ראה ערכו), כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות (ראה מאירי ביצה ה ב שגם בפירות מעשר שני היתה תקנה זו) לאחר החורבן, שאף שטעם התקנה נתבטל, שכיון שנחרבה ירושלים הרי אין לעטרה לצורך הגוים, מכל מקום נמנה רבן יוחנן בן זכאי והתיר בפירוש לפדותם מחוץ לירושלים, ולא הותר מאליו, לפי שדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו (ביצה שם, וראה שם עוד תקנה כזו בענין ביצה שנולדה ביום טוב).

עוד מצאנו בערב פסח אחר חצות שאסור במלאכה מפני שהוא זמן שחיטת קרבן הפסח (ראה ירושלמי פסחים ד א. וראה ערך ערב פסח), שאף בזמן הזה אסור, ואף שאין היום הקרבת קרבן, כיון שנאסר אז אסור לעולם (תוספות פסחים נ א ד"ה מקום), שדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו (הרא"ם בבאוריו לסמ"ג הלכות חמץ; מגן אברהם תסח סק"א ושו"ע הרב שם; פרי חדש יורה דעה קטז סק"ב), וכן שואלים ודורשים אף בזמן הזה שלשים יום לפני החג בהלכות החג, אף שדין זה לא ניתקן אלא משום הכנת הקרבנות לרגל (ראה תוספות עבודה זרה ה ב ד"ה והתנן), לפי שדבר שבמנין הוא, וצריך מנין אחר להתירו (פרי חדש יו"ד שם).

התנאים למנין האחר

נחלקו הראשונים במעלת המנין האחר המבטל את דברי המנין הראשון:

• יש מהראשונים סוברים שהמנין האחר שיכול להתיר את האיסור שבטל טעמו, צריך להיות גדול מהמנין הראשון שאסר, שכן אותה שאמרו: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין (ראה עדיות א ה, ורמב"ם ממרים ב ב. וראה ערך אין בית דין יכול לבטל כו', ושם בפירוש של בחכמה ובמנין), אף כשבטל טעם האיסור אמרו (רמב"ם ממרים שם; שו"ת הרא"ש ב ח; מגן אברהם תרצ ס"ק כב, וראה מגן אברהם ט סק"ז).

• יש חולקים וסוברים שבית דין האחר יכול לבטל האיסור אפילו שאינו גדול כמו בית דין הראשון (ראב"ד בהשגות ממרים שם; מאירי ביצה ה א ד"ה כל; שיטה מקובצת שם ב ד"ה כי), שאין זה נקרא ביטול דברי בית דין חברו, ולא הצריכו להיות הבית דין השני גדול בחכמה ובמנין מהראשון אלא באופן שלא בטל הטעם שמחמתו אסרו הראשונים (מאירי שם; שמ"ק שם).

• יש שכתב שהמנין האחר צריך שיהיה כמנין חכמים הראשונים (חידושי הר"ן סנהדרין נט ב ד"ה לכל).

• ויש שכתב שצריך שיהיו חשובים כמותם, ואם לא יימצא בדור הבא אחריו גדולים כערכם אינם יכולים להתיר מה שאסרו הראשונים (ים של שלמה ביצה א ט, וראה שם לשונו).

כשתלו תקנתם בדבר פלוני

יש שכתב שאין צריך מנין אחר להתירו אלא כשתיקנו במנין הראשון בסתם, ולא פירשו את הטעם, אבל אם תלו תקנתם בפירוש משום דבר פלוני, אם נתבטל אותו הדבר - נתבטלה התקנה ממילא (רדב"ז בפירושו לרמב"ם ממרים ב ב).

אבל ראשונים כתבו שצריך תמיד שבית דין יבטלו התקנה, ואינה בטלה ממילא, אלא שאין צריך לבית דין גדול בחכמה ובמנין (חידושי הר"ן גיטין לו ב, ור"ן על הרי"ף שם. וראה להלן: בשינוי זמן ומקום).

כשטעם האיסור ידוע לכל

יש שכתבו שדבר שנאסר במנין, וטעם האיסור ידוע לכל, כשנתבטל הטעם אין צורך במנין אחר להתירו, ולכן אף לדעת האוסרים לעשות טלית של פשתן ולהטיל בו ציצית (ראה ערך ציצית), מכל מקום אם אי אפשר לו לעשות אלא טלית של פשתן, מוטב שיעשה אותה עם ציצית של פשתן משתתבטל מצות ציצית (ראה רמ"א בשו"ע או"ח ט ו), שכיון שעיקר הגזרה היתה משום תכלת, שלא יעבור על איסור כלאים (ראה ערך הנ"ל וערך תכלת), הרי עכשיו שאין תכלת בטלה הגזרה ממילא, שכן בטל הטעם הידוע לכל (שו"ת הרא"ש ב ח; מגן אברהם ט סק"ז; מלבי"ם, ארצות החיים הל' ציצית ט, המאיר לארץ ס"ק מא), ועוד שאיסור ציצית בפשתן לא היתה תקנה אלא שאסרו משום גזרה, וכיון שבזמן הזה אין הגזרה שייכת - ממילא מותר (שו"ת הרא"ש שם, לפי הגהת נתיב חיים לבעל קרבן נתנאל במגן אברהם ט^[2]. וראה ערך גזרה וערך תקנה), או שדעת מתקני הגזירה היתה שכשיתבטל טעם הגזירה תתבטל הגזירה עצמה, ותחזור מצות עשיית ציצית למקומה (ארצות החיים שם).

דבר שהותר במנין

לא אמרו דבר שבמנין צריך מנין אחר, אלא דבר שנאסר במנין, אבל אם הדבר היה להיפך שהתירו איזה דבר במנין לטעם ידוע, ובטל הטעם, חזר הדבר לאיסורו ממילא, ואין צריך מנין אחר (שו"ת הרדב"ז ד אלף קסה (צד)).

כשלא ידוע שנגזר הדבר במנין

יש שכתבו שכל הכלל שדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, היינו רק כשידוע לנו שהסנהדרין גזרו דבר זה במנין, אך כשלא ידוע כן, אף שהחזיקו לנהוג כן, אין צריך מנין אחר להתירו (מלבי"ם, ארצות החיים הל' ציצית ט, המאיר לארץ ס"ק מא); ויש שחלק על כך וכתב שאין זה תלוי בזה (שו"ת יביע אומר ג חושן משפט ז, וראה שוכיח כן מרבותינו הראשונים).

בשינוי זמן ומקום

נאסר לזמן מסוים ועבר הזמן

דבר שנאסר במנין עד זמן ידוע, ועבר הזמן –

• יש אומרים שאף זה צריך מנין אחר להתירו, שהרי כל עיקר דין זה למדנו משובו לכם לאהליכם (ראה לעיל: גדרו ומקורו; מקורו מהתורה), והרי לא נאסרו לכתחילה אלא לזמן, שכן כתוב: הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים (שמות ט טו), ומכל מקום הוצרך הקדוש ברוך הוא אחר שלשה הימים להתיר להם בפירוש (רש"י סנהדרין נט ב ד"ה לכל; תוספות ביצה ה א ד"ה כל בשם יש רוצים לומר), ולפיכך אותם חרמות שעושים עד הפסח, או עד זמן אחר, צריך מנין להתיר את החרם, אף שעבר הזמן (תוספות שם).

• ויש חולקים וסוברים שבאופן זה אין צריך שום מנין אחר להתירו, והכתוב היו נכונים לשלשת ימים לא בא לצוותם שיהיו פרושים שלשה ימים, שהרי לא נאמר שלשת ימים אלא לשלשת ימים, והכוונה לסוף שלשת ימים, שיהיו נכונים לקבל התורה לאותו זמן, אבל הציווי אל תגשו אל אשה נאמר סתם בלי קצבת זמן, ולכן כשבטל הטעם, עדיין צריך היתר מפורש (תוספות ביצה שם, וסנהדרין ד"ה לכל; חידושי הר"ן סנהדרין שם; מאירי ביצה שם), ואין זה חמור יותר מהנודר או נשבע לזמן ידוע, שאינו צריך היתר כשעבר הזמן (ר"ן שם; מאירי שם. וראה ערך נדרים).

כשידעו האוסרים שהסיבה תתבטל

יש מן הראשונים שכתב שלא אמרו דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אלא אם במנין הראשון לא עלה על דעתם של האוסרים שהטעם יתבטל, כגון באותה תקנה של כרם רבעי (ראה לעיל: גדרו ומקורו; מקומות שבטל בהם טעם התקנה), שלא עלתה על דעתם שירושלים תיחרב, ובודאי היתה דעתם שהתקנה תהיה עומדת לעולם; אבל כשאסרו מצד איזה דבר שיתכן שיהא אותו דבר בטל לאחר זמן, ודאי דעת האוסרים היתה שכשתתבטל הסיבה יבטל המסובב, והרי זה כאילו תיקנו בפירוש עד שתתבטל אותה סיבה (מאירי ביצה ה א).

כשנאסר בדווקא למקום מסוים

דבר התלוי בשינויי מקומות, ויש מקומות שטעם האיסור לא שייך בהם, אין אומרים צריך מנין אחר להתירו, אפילו באותם המקומות שנאסרו בתחילה, ולכן כתבו ראשונים שמים ושאר משקים מגולים, שאסרו חכמים לשתותם מחשש שמא שתה מהם נחש (ראה ערך גלוי), עכשיו שאין נחשים מצויים בינינו - מותר, ואין אומרים כאן דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, שכיון שיש הרבה מקומות שאין נחשים מצויים בהם, בודאי כשאסרום בתחילה לא אסרו אלא במקומות שבהם החשש קיים (תוספות עבודה זרה לה א ד"ה חדא, וראה רא"ש שם ד ז^[3]. וראה ערך הנ"ל).

ויש שכתבו בטעם היתר הגילוי בלי מנין אחר, לפי שכל שטעם האיסור הוא משום חשש, כשבטל החשש - בטל האיסור ממילא (תוספות ביצה ו א ד"ה והאידנא; מגן אברהם תרצ ס"ק כב. וראה פרי חדש יו"ד קטז סק"ב שחולק).

כיוצא בדבר כתבו אחרונים שאין אנו רגילים ליטול מים אחרונים אחר הסעודה, משום שאין מלח סדומית המסמא את העינים מצוי בינינו (ראה תוספות ברכות נג ב ד"ה והייתם. וראה ערך מים אחרונים), ואף שדבר שבמנין הוא, מכל מקום מלח סדומית אינו דבר שיש בכל המקומות אלא בסדום וסביבותיה, וכשגזרו תחילה ודאי לא גזרו אלא במקום שיש החשש (פרי חדש יו"ד קטז א^[4]. וראה ערך הנ"ל שיש אומרים שגם בזמן הזה נוהגים מים אחרונים)^[5].

כשנאסר בדווקא לאנשים מסוימים

וכן באנשים שלא גזרו עליהם מתחילה, מפני שטעם האיסור אין בהם, שוב אפילו באותם האנשים שחל עליהם האיסור, כשנתבטל הטעם בטל האיסור ממילא, ולכן כתבו ראשונים שאם נגע בזמן הזה גוי ביינו של ישראל אינו אסור בהנאה, שעכשיו אין הם מנסכים לעבודה זרה, ואף שגזרת ניסוך היא דבר שבמנין, מכל מקום אין צורך במנין אחר להתירו, שמתחילה לא גזרו אלא על המנסכים לעבודה זרה (תוספות עבודה זרה נז ב ד"ה לאפוקי; רא"ש שם ד ז. וראה שם ושם לגבי איסור שתיה).

ויש סוברים יותר מזה, שאפילו אם בתחילה גזרו סתם, אלא שהיו בתחילת הגזרה אנשים שלא היה בהם טעם האיסור מעולם, אין צורך מנין אחר אלא לאותם שהיה בהם טעם האיסור בתחילה ובטל אחר כך (ר"ן עבודה זרה לא א ד"ה גרסינן תו בשם תוספות).

ויש שכתבו שקולא גדולה היא זו, ודוקא אם לא נאסרו מעיקר התקנה בתחילה, אבל בסתם אין לנו להקל (ר"ן שם).

כשבטל הטעם וחזר שוב

מאחרוני זמנינו יש שדנו בגזירה שטעמה התבטל והותרה, ושוב חזר הטעם, האם חזרה הגזירה למקומה, או שכיון שכבר הותרה - הותרה, וכגון בענין איסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל כיון שדרכה לרעות בשדות אחרים והיזקה מצוי, שבזמן שאין מצויים לישראל שדות בארץ ישראל הדין הוא שמותר (ראה שו"ע חו"מ תט א)^[6], ובזמן הזה שמצויים שדות לישראל בארץ ישראל וחזר טעם האיסור, יש לדון האם חזרה גזירה למקומה:

• יש מי שכתב שכיון שכיום מצויים בידי ישראל שדות - חזרה גזירה למקומה (שו"ת יביע אומר ג חו"מ ז^[7], וכן הביא בשם מהר"ח שבתי בשו"ת דברי יחזקיהו קונט' ב דף סא א).

• יש מי שכתב שמטעם ההיתר של בטלה הגזירה אין לדון כאן כלל, כיון שהגזירה היתה על כל מקום בעולם שיש בו רוב שדות של ישראל, וממילא כיום שזכינו לרוב שדות בארץ ישראל, לא שייך לדון האם חזרה גזירה למקומה, כיון שהגזירה עמדה תמיד בעינה ולא בטלה כלל, וממילא אף בארץ ישראל האיסור כיום במקומו עומד (עמוד הימני כג וראה שם בביאור דברי השו"ע, וראה שם בסוף דבריו שכתב להתיר כיום בארץ ישראל מטעם אחר).

• ויש מי שכתב שכיון שבמשך הזמן נתבטל האיסור, והותר לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, שוב אין הדבר חוזר לאיסורו אלא על ידי מנין חדש, וכל זמן שלא נגזר הדבר במנין חדש הרי זה כגזירה חדשה, ואין אנו עושים מעצמינו גזירות חדשות (שו"ת יביע אומר שם, בשם הרצ"פ פראנק בספר הר צבי הנדפס בסוף הטור חו"מ תט, וכן נטה להתיר בשו"ת ציץ אליעזר ז כד ג. וכן הביא מדבריהם בעמוד הימיני שם).

כשטעם הגזרה לא שכיחה

בשבת אין מטפחים להכות כף אל כף, ולא מספקים להכות כף על ירך, ולא מרקדים, גזירה שמא יתקן כלי שיר (ביצה לו ב; רמב"ם שבת כג ה; שולחן ערוך אורח חיים שלט ג). ויש שכתבו שבזמן הזה הכל מותר, כי אנו בקיאים בעשיית כלי שיר, ואין ליגזור שמא יתקן כלי שיר כי דבר שאינו שכיח הוא (רמ"א שם), ואף על פי שגם אם נתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה, כאן הדבר שונה כיון דלא שכיח (בית יוסף שם) ^[8].

הערות שוליים