פרשני:בבלי:ברכות יח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות יח א

חברותא

ואין מברכין עליו, אין צריך שיברכו לו אחרים ברכת הלחם  1 .

 1.  כך פירש רש"י, והר"ש [דמאי א ד] תמה, אם שאונן פטור מברכה, למה הוצרכה הברייתא להוסיף ש"אין מברכין עליו" [ואמנם רבינו יונה כתב "אין צריך, דבלאו הכי פטור"]. ולכן ביאר ש"אינו מברך לפטור אחרים, ואינם פוטרים אותו", אבל הוא עצמו חייב לברך. ומסתבר שטעמו שחייב בברכה משום שאסור שיהנה מעוה"ז בלי ברכה, [ורש"י סבר שהאיסור נובע מחיוב הברכה], אלא שאינו מצטרף לקביעות סעודה, ולכן אינו פוטר לא בברכה ראשונה ולא בזימון, וראה חזו"א דמאי [ד טז]. אך בשבלי הלקט [שמחות ו] כתב בשם רש"י שאינו צריך לברך כי אין דעתו מיושבת עליו, וגם לועג לר"ש, ויתכן שלכך הוצרכו לומר שגם אינו חייב לצאת בברכת אחרים, אף שאין בה טעמים אלו. ובירושלמי מפרש שאם ברכו לפניו ברכת המוציא לא יענה אמן.
ואין מזמנין עליו, אין מצטרף עם עוד שנים לזימון.
ופטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין, ומכל המצוות האמורות בתורה.
ובשבת, שאסור לקבור בה, ואינו טרוד במצוה - מיסב, ואוכל בשר, ושותה יין,  2  ומברך, ומזמן, ומברכין עליו, ומזמנין עליו, וחייב בכל המצוות האמורות בתורה.  3 

 2.  כתב רבינו יונה שהתנא לא נקט "חייב לאכול", כי אכילת בשר ויין בשבת אינה מצוה אלא רשות. וראה משנה ברורה [תקכט יא] שנקט שבשבת יש חיוב שתיית יין בתוך הסעודה.   3.  דעת הש"ך [יו"ד שמא ג] שגם בשבת אסור לאכול בתוך ד' אמות של המת, משום לועג לרש וכן נקט החזו"א [שם ב]. אך הפתחי תשובה הוכיח שדעת הט"ז שכל האיסור לאכול בפני המת הוא רק כשחייב בקבורתו, אך בשבת שאינו יכול לעסוק בקבורתו, מותר.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב בשבת באלו האמורים - נתחייב בכולן. ואמר רבי יוחנן: מאי בינייהו? במה נחלקו תנא קמא ורבי שמעון בן גמליאל?
תשמיש המטה איכא בינייהו - לרבי שמעון בן גמליאל אבל חייב במצות עונה בשבת. ולתנא קמא פטור  4  משום שנוהג אבלות בצנעה.

 4.  הראשונים נחלקו אם חלים על אונן איסורי אבלות או לא, ובנדון זה תלוי דינו בתשמיש המטה, אם הוא איסור או פטור. רבינו יונה הביא דעת הר"י מיגש שדיני אבלות חלים רק אחר הקבורה, ונמצא שאונן רק פטור ככל מצוות התורה, ודעת ת"ק כי בשבת אף שחייב בשאר מצוות, פטור מתשמיש. וכ"כ הרמב"ם [אבל א ב] הרמב"ן [בתורת האדם] נקט שאונן אסור גם באיסורי אבלות, כי הם חלים בשעת מיתה, ובכללם איסור תשמיש. רבינו יונה והריטב"א ותוס' [מו"ק כג ב] סברו שדיני אבלות חלים רק אחר קבורה, ואונן אסור בתשמיש מטעם אחר, שלא יקל ראשו ולא יסיח דעתו מחיובו לקבור המת.
ומסיימת הגמרא את קושייתה: קתני מיהת, שאונן פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין, ומכל המצוות האמורות בתורה, ואפילו כשאוכל בבית חברו. ואילו במשנה משמע שפטורו רק כאשר מתו מוטל לפניו.
מתרצת הגמרא: אמר רב פפא: תרגמא, העמד את האמור בברייתא שפטור מכל המצוות, דוקא א"מחזיר פניו ואוכל". והיינו, שרק מי שאין לו בית אחר, פטור מהמצוות משום כבוד המת שעמו בבית, אבל אונן האוכל בבית אחר, חייב בכל המצוות  5 .

 5.  לכאורה תמוה, שהרי אונן פטור מק"ש משום טרדתו במצוות קבורה, ומהו החילוק אם נמצא עמו בבית או לא. וביאר החזו"א [שם ב] שעצם הטרדא במצוות קבורה אינה פוטרת, במקום שאינה מעכבת את שעת הקבורה, ורק כשנמצא עמו ונראה כמסיח דעתו ממנו בק"ש, הפגיעה בכבוד המת גורמת טרדה גדולה שיש בה כדי לפוטרו ממצוה דאורייתא של ק"ש. והוסיף [שם ה] שרב פפא חייב את האונן שאין לו בית להחזיר פניו אפילו חוץ לד' אמות, כיון שבכל בית המת נחשב לועג לרש בהסחת דעת מחיוב קבורתו, וראה בסמוך.
רב אשי אמר: במשנה שנינו "מוטל לפניו" כיון שמוטל עליו לקברו - כמוטל לפניו דמי. ומה ששנינו בברייתא "פטור", נסוב גם על אונן האוכל בבית אחר.
וראיה שנחשב כ"מוטל לפניו": שנאמר [בראשית כב ג] "ויקם אברהם מעל פני מתו". ואחר כך בדברו עם בני חת אמר "ואקברה מתי מלפני", אף שלא היה המת מוטל לפניו, כיון שכל זמן שמוטל עליו לקברו - כמוטל לפניו דמי.
ומקשה הגמרא לרב פפא שהעמיד את המשנה דוקא באופן שמתו עמו בבית: הרי מלשון המשנה "מתו", משמע שדוקא מי שהוא קרובו של מת הוא דפטור, אבל משמרו, אדם אחר שאינו קרובו אלא רק משמרו, לא, שאינו פטור אלא קרוב הנמצא עמו בבית וממילא משמרו  6 .

 6.  כך ביאר הצל"ח, ונקט שהקושיא רק לרב פפא, כי לרב אשי שביאר את המשנה ב"מוטל עליו לקברו" הרי פטור "מתו" נצרך לפטור קרוב שלא בפניו, ופטורו משום שתקנו שלא יסיח דעתו מפני כבוד המת. ואילו "משמרו" פטור משום עוסק במצוה, ופוטר גם אחר שנמצא לפניו, וכן נקט גם הגר"א.
ואילו בברייתא שנינו להפך: והתניא: המשמר את המת מפני עכברים  7 , אף על פי שאינו מתו - פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל המצוות האמורות בתורה?!

 7.  כך משמע בסמוך, והמאירי כתב שצריך שמירה מחיות ומגנבים. ובתרומת הדשן [הביאו הרמ"א יו"ד שעג] נקט שיושבים אצלו כדי שלא יהא מוטל בבזיון, ולטעמו לכאורה השמירה אינה "צורך המת" אלא "כבוד המת".
ומתרצת הגמרא: הברייתא עוסקת במי שאינו אונן על המת אלא רק משמרו - אף על פי שאינו מתו, ולכן אינו נפטר אלא אם נמצא עמו באותו החדר. ואילו המשנה עוסקת בפטור אונן על מתו - אף על פי שאינו משמרו. ולפיכך אף שהוא באותו חדר, פטור רק מחמת קרבתו למת, כיון שאינו משמרו.
ומדייקת הגמרא מתירוץ זה: משמע שדוקא מתו ודוקא משמרו, אין - הוא פטור מקריאת שמע, אבל מהלך בבית הקברות, לא - אינו פטור.
ומקשה על כך מברייתא: והתניא: לא יהלך אדם בבית הקברות  8  ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו  9  וקורא  10  . ואם עושה כן עובר משום [משלי יז ה] "לועג לרש חרף עושהו" שלועג בכך למת שאינו יכול לקיים מצוות  11 , ומשמע שגם ההולך בבית הקברות פטור מן המצוות, אף שאינו משמר את המת.

 8.  הצל"ח תמה, הרי המהלך בבית הקברות אינו "פטור" שהרי חייב לצאת מבית הקברות כדי לקרוא קריאת שמע, ומה הדמיון לאונן ומשמר שפטורים לגמרי. וביאר לפי דרכו שהקושיא רק לרב פפא שהמת לפניו, למה פטורו רק משום עוסק במצוה, והרי כיון שאינו יכול לצאת מביתו יפטר משום "לועג לרש". ובנחלת דוד ביאר שקושית הגמרא היא גם לרב אשי, ונסובה על הסיפא של הברייתא לעיל, שאונן בשבת חייב במצוות, אף שהוא יושב באותו חדר עם המת ולכאורה הוא לועג לרש. וראה מקור ברוך [ח"ב יט].   9.  הרמב"ם [ס"ת י ו] כתב שאסור לאדם האוחז ס"ת להכנס עמו לבית המרחץ ולבית הקברות, וביאר הכסף משנה שלדעתו יש מצוה בעצם החזקת הס"ת, אף שאינו קורא בו, והעיר [בהל' אבל יד יג] ממשמעות לשון סוגיין, שרק הקריאה בו היא מצוה, שהרי רק בה לעוג לרש, וראה נודע ביהודה [תנינא או"ח קט]. אכן, ממה שהביא הרמב"ם דין זה עם כניסה לבית המרחץ, משמע שהאיסור משום כבוד ס"ת, ולא משום לועג לרש, וכן משמע במקורו במס' שמחות [יג] שהוא "דרך בזיון" כי ביה"ק הוא מקום "מזוהם ומעופש", וראה מג"א [מה א, עא ד] שהאיסור בכל ביה"ק, ואינו כקורא בצד המת שרק בד' אמותיו. ואמנם הטור חילק ביניהם וכתב בהל' ס"ת [יו"ד רפב] שעצם האחיזה אסורה, ומאידך כתב בהל' קבורה [שם שסז] שרק הקריאה אסורה, [והלחם משנה שם תמה בזה], והיינו כי מצד כבוד ס"ת גם האחיזה אסורה, אך אין בה משום לועג לרש. וראה תוס' בב"ק [טז ב] שהושיבו ישיבה על קברו של חזקיה חוץ לד' אמות, כי בד' אמותיו אסור משום לועג לרש, והנימוק"י הביא בשם הרמ"ה שהעושה לכבוד המת, מותר. והב"ח [יו"ד שסז] כתב שההיתר רק כשלומד לכבודו, אך אמירת קדיש אסורה, כי הוא דבר שבקדושה, ואינו מעניניו של מת, ומשמע שטעם ההיתר משום שמכבדו ומוכח שאינו ליעג לו, אך לא משום שעושה לטובת המת.   10.  תוס' כתבו שהוא הדין שאסור לקרות בעל פה. והיינו משום לועג לרש, ואיסור זה שייך רק בד' אמות של מת או קבר, [וכן אסור בקיום מצות תפילין או אחיזת ס"ת אם יש בכך מצוה], אך בשאר ביה"ק האיסור רק משום בזיון, וקריאה בע"פ מותרת.   11.  המשנה למלך [אבל יג ט] הביא שמהריט"ץ דן אם יש "לועג לרש" בקבר אשה וקטן [במצוות שהיו פטורין מהן בחייהם]. שהרי אילו בהם אין איסור זה, היה אפשר ליישב שהמשנה נקטה "מתו" לפטור גם אונן ומשמר אשה שמתה, וראה פמ"ג [או"ח סג א"א ב] שבקטן יש לחוש שמא הוא נשמת גדול, אך באשה אין לחוש לגלגול זכר. ולכאורה טעם ההיתר תמוה, כי אין הלעג על מה שלא קיים מצוות אלו בחייו, אלא על מה שמת אינו חייב במצוות כחי, ואין חילוק מה היה בחייו. וראה הערה 19.
ומחלקת הגמרא: התם בבית הקברות, תוך ארבע אמות הוא דאסור לקרוא קריאת שמע או להחזיק ספר תורה, אבל חוץ לארבע אמות חייב. דאמר מר: מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע - שאסור לקרוא בארבע אמותיו שלו משום לועג לרש  12 , וגם בבית אין כל הבית נחשב כארבע אמות, ואם מקיים מצות מחוץ לארבע אמות של המת, אין בו משום לועג לרש. אבל הכא, במתו ומשמרו, אם הוא חוץ לארבע אמות - נמי פטור, משום שהוא עוסק במצוה, ולא משום "לועג לרש"  13 .

 12.  הרמב"ם [ק"ש ג ב] כתב אין קורין לא בביה"ק ואל בצד המת עצמו, ואם הרחיק ד אמות מן הקבר או מהמת מותר, ומי שקרא במקום שאין קורין חוזר וקורא, והשיגו הראב"ד בצד המת לא יחזור. וביאר הכסף משנה שאינו חיב לחזור משום שעבר על "לועג לרש". ומשמע שבביה"ק חוזר משום שקרא במקום "מזוהם ומעופש".   13.  החזו"א [טו ה] ביאר שאונן העוסק במצוה חוץ לד' אמות אינו נחשב "לועג לרש", אך אכילה אסורה לאונן בכל הבית משום שלועג לרש בהסיחו דעתו מחיוב קבורתו, אולם לאחרים מותר לאכול חוץ לד' אמות [שהרי אמרו "אין מברכין עליו"].
גופא: המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו, פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל המצוות האמורות בתורה.
היו שנים משמרים, זה משמר וזה קורא, ואחר כך זה משמר וזה קורא.
בן עזאי אומר: היו באים בספינה, מניחו את המת בזוית זו, ומתפללין שניהם בזוית אחרת.
ודנה הגמרא: מאי בינייהו, במה נחלקו בן עזאי ותנא קמא?
ומבארת: אמר רבינא: חוששין לעכברים איכא בינייהו. מר - תנא קמא, סבר חיישינן לעכברים אפילו בספינה, על כן לא יתפללו שניהם יחד אלא אחד משמר ואחד מתפלל. ומר - בן עזאי, סבר בספינה לא חיישינן לעכברים  14 .

 14.  כתב החכמת אדם [אבלות מצבת משה יד] שודאי לא נחלקו במציאות אם יש עכברים בספינה או לא. אלא כוונתם שצריך לשמרו גם מעכברי רשיעי שהם כוחות הטומאה, ובבית לכו"ע מת צריך שמירה אפילו אם אין עכברים מצויים, ורק בספינה דנו אם דינה כמים שאין המזיקין שולטים שם מפני שמעלין לטהרה, או שבספינה שולטין המזיקין אף שצפה במים ואינה מקבלת טומאה, וראה אגרות משה [יו"ד ח"א רכה].
תנו רבנן: המוליך עצמות מת ממקום למקום, הרי זה לא יתנם בדסקיא, שק של עור, ויתנם על גבי החמור וירכב עליהם. מפני שנוהג בהם מנהג בזיון לשבת על העצמות.
ואם היה מתירא מפני נכרים ומפני ליסטים וצריך לרכוב על סוס מהר, מותר אף לשבת עליהם, כי כיון שעושה כך מפני צורך מוכח, אין זה נחשב בזיון.
וכדרך שאמרו בעצמות, כך אמרו בספר תורה.
ודנה הגמרא: אהייא, לאיזה מהדינים שנאמרו בעצמות המת משווים את דין ספר תורה? - אילימא ארישא, שכמו שאסור לשבת על עצמות המת כך אסור לשבת על ספר תורה - פשיטא?! וכי מי גרע ספר תורה מעצמות!?  15 

 15.  תוס' [ד"ה וירכב] כתבו שמותר להפשיל ס"ת מאחוריו על החמור. אך הרמב"ם [ס"ת י יא] אסר, וכתב שצריך להניחו נגד לבו, וכן כתב רבינו יונה בשם הרי"ף.
מסיקה הגמרא: אלא אסיפא: שאם היה מתיירא מנכרים או ליסטים, רוכב ויושב על ספר תורה, כשם שרוכב ויושב על עצמות המת  16 .

 16.  ביאור זה כדעת תוס', ואילו הרמב"ם לשיטתו נקט שאם מתיירא מותר לו רק להשיל את הס"ת לאחוריו, ואם אינו יכול ישאירנו ויברח, אך לא ירכב עליו בכדי להצילו. ולכאורה תמוה ממה שאמרו להלן [כד א] "נטירותן עדיפי להו מבזיונן", וראה שם הערה 2 שדינם חלוק. [ובדעת הרי"ף בדין זה, נחלקו רבינו יונה והרא"ש, עי"ש].
אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה המת  17  ואינו מלוהו - עובר משום [משלי יז ה] "לועג לרש חרף עושהו"  18 .

 17.  כתב רבינו יונה: "אע"פ שאינם נושאים אותו לקברו, כיון שרואה שנושאין אותו בדרך, ואינו מלווהו וכו"' ומסתבר שדקדק מלשון "הרואה את המת" שהוא חיוב נפרד לכבוד המת, שהרי בהלויית המת חייב אפילו אם אינו רואהו [ראה בית שמואל אב"ע סה ג]. ונפקא מינה לגבי ביטול תורה, שלא הותרה [בכתובות יז א] אלא לצורך הלויה ולא לכבוד המת גרידא, שהרי מצינו שם שיעור למלוין, והיינו דוקא בלויה לקברו ולא בכל עת משאו.   18.  ביאר הריטב"א שאומר למה אגמול לו חסד, והלא אין עוד בידו לשלם לי גמול, ומהרש"א הוסיף שלכן "חרף עושהו" שנמצא כאילו גם הקב"ה אינו יכול לשלם לו. ורבינו יונה [משלי יז ה, שע"ת ג קעה] ביאר שהלועג לרש נחשב ככופר משום שסבור שההצלחות ביד בני אדם וישיגום בחכמתם, ואינו מכיר שכך נגזר משמים.
דנה הגמרא: ואם הלוהו - מה שכרו?
אמר רב אסי: עליו הכתוב אומר "מלוה ה' - חונן דל". ונאמר בהמשך: "ומכבדו - חונן אביון". וביאורו שהחונן את הדל נקרא "מלוה ה'", ואין לך דל מן המת. ולכן מי שמלוה אותו ומכבדו נחשב כ"מלוה ה'".
רבי חייא ורבי יוחנן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות. הוה קשדיא תכלתא, ציצית - דרבי יונתן, היתה נגררת בחוץ.
אמר ליה רבי חייא: דליה, הגביהנו! כדי שלא יאמרו המתים: למחר באין אצלינו, ועכשיו מחרפין אותנו, דהיינו לועגים לנו, שאין אנו יכולין לקיים מצות ציצית  19 .

 19.  תוס' [ד"ה למחר] הקשו הרי נהגו לעטוף את המת בטלית מצויצת, ולמה הלובש ציצית לועג לרש, [ואף שאינו מקיים מצות ציצית, הרי מנהג זה להגן עליו בזכות ציצית]. וביארו שנחשב לועג כיון שגדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה. והרשב"א הוכיח מסוגיין שאין מטילין ציצית בטלית של מת. ולכאורה משמע מדבריהם שהלעג שייך רק במצוה שאינו יכול לקיים, ואף שאינו חייב בשאר מצוות, אין לעג בקיום מצוה ששייך בה.
אמר ליה רבי יונתן: ומי ידעי המתים כולי האי מה שמתרחש בעולם הזה? והא כתיב [קהלת ט ה] "והמתים אינם יודעים מאומה". אמר ליה רבי חייא: אם קרית - לא שנית! לא חזרת על למודך פעם שנית כדי שתתבונן בו. ואם שנית - לא שלשת! ואם שלשת - מתברר כי לא פרשו לך את הדבר לאשורו.
שהרי כבר דרשו את האמור בתחילת הפסוק הנזכר: "כי החיים יודעים שימותו" - אלו הצדיקים, שגם במיתתן נקראו חיים  20 . וביאור "יודעים שימותו" הוא שנותנים אל לבם יום המיתה, ומושכים ידיהם מן העברה. ונמצא שסוף הפסוק "והמתים אינם יודעים מאומה" נסוב על הרשעים בחייהם, שנקראו "מתים" כי עושים עצמם כאילו שאינם יודעים וחוטאים. [אך המתים באמת יודעים את הנעשה אצל החיים  21 ].

 20.  ראה בראשית חכמה [אהבה ו נא] "שטהרו נפשם מזוהמת נחש שהם הקנאה התאוה והכבוד". ועוד להלן שם ש"נפשם דבוקה בנשמת חיים ומחיה קצת אף את הבשר".   21.  ביערות דבש [דרוש טז] כתב שאלו ואלו דברי אלוהים חיים, כי הידיעה תלויה במעלת המת, שהקשורים לעוה"ז מתעניינים ויודעים מה נעשה אצל החיים, ואילו אלו שזככו ונתקו עצמם מעוה"ז, אין נשמתם נמשכת לגעת מהנעשה אצל החיים.
ומצינו שצדיקים במיתתם קרויים חיים שנאמר [שמואל ב כג כ] "ובניהו בן יהוידע בן איש חי, רב פעלים מקבציאל. הוא הכה את שני אריאל מואב" - שבצדקותו כאילו השפיל את כל הדורות במשך השנים שהיו קיימים שני המקדשים, כי לא היה בהם צדיק כמותו. ו"אריאל", הוא כינויו של בית המקדש, ונקרא גם "מואב" - על שמו של דוד המלך שבא מרות המואביה, ובנה את בית המקדש.
וממשיך הכתוב ואומר: "והוא ירד והכה הארי בתוך הבור ביום השלג".

==דרשני המקוצר==