שש שנים

הגדרה

עבד עברי משתחרר מאדונו לאחר שש שנים (הוזכר בקידושין יד:).

מקור וטעם

מקורו מפורש בפסוק "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחופשי חינם" (שמות כא-ב), וכן בפסוק "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים, ובשנה השביעית תשלחנו חופשי מעימך" (דברים טו-יב).

במהותו חקר הפרי משה האם קנוי לעולם וכשמגיע שש שנים הקניין נפקע, או שמתחילה קנוי רק לשש שנים (פרי משה קניינים מח-ב).

וכתב הקונטרסי שיעורים (קידושין טו-ח) שאינו קניין שמקנה את העבד לעצמו, אלא הוא רק יציאה ושחרור, משום שעבד עברי אינו שייך לאדונו ממש כשאר חפצים^[1].

הנכס

הנכסים הנקנים הם:

עבד עברי שמכרוהו בית דין.

מוכר עצמו, לרבי אלעזר גם הוא יוצא בשש, ולחכמים נמכר גם ליותר משש (קידושין יד:). בביאור דעת חכמים נחלקו הראשונים: לרש"י (שם ד"ה ויתר על שש) נמכר ליותר משש דווקא אם התנו כך, אך אם לא התנו מסתמא גם לחכמים יוצא בשש (כך פירש את דברי רש"י הריטב"א שם ד"ה דתניא. והסביר את טעמו בשיעורי ר' שמואל קידושין עמוד צח, שהגזירה שווה שכיר שכיר מלמדת שגם במוכר עצמו שייכת יציאת שש, וגזירת הכתוב "ועבדך שש שנים" ממעטת רק שתנאי יכול להועיל). אך הריטב"א (שם) סובר שאין דין שמסתמא יוצא בשש, אלא הכל רק כפי שהתנו, וכן הוסיף שהוא הדין שיכול להתנות להימכר גם לפחות משש.

פרטי הדין

זמן הקניין - חידש אחד האחרונים שעבד עברי יכול למכור את עצמו לשש שנים מפוזרות, כמו שעבד בורח (או שחלה רוב שש שנים) משלים את שש השנים אע"פ שאינן רצופות אלא מפוזרות. אך הקניין פירות (מסכת עבדים נ, והביא גם את הדעה הנ"ל) חלק עליו וכתב שדין בורח הוא גזירת הכתוב, ואין ללמוד ממנו למוכר עצמו לשנים מפוזרות.

ראה גם

(לגבי יציאת עבד עברי ביובל ע"ע [[יובל בעבד_עברי|יובל]])

הערות שוליים