פרשני:בבלי:ברכות יב ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
רב ששת, כי כרע - כרע כחיזרא, כמו שבט שביד האדם, שחובטו כלפי מטה בבת אחת, כך היתה כריעתו בבת אחת. 30 וכי קא זקיף - זקיף כחיויא, כנחש, שהוא זוקף עצמו מגביה הראש תחילה, ונזקף מעט מעט. כמו כן כשהיה כורע בתפלה, היה זוקף ראשו תחילה ואחר כך גופו, שלא תראה כריעתו עליו כמשאוי. 31
30. כך פירש רש"י, והרא"ש הביא בשם רב האי גאון שלא יכרע מאמצע מתניו וראשו ישאר זקוף, אלא יכוף ראשו כאגמון ויכרע (וראה תוס' (ד"ה כרע ובהגהות הב"ח שם) ובשו"ע (קיג ד-ו) הביא שני הפירושים להלכה. 31. כך פירש רש"י. והגר"א (אמרי נועם, כתר ראש לו) ביאר, שיזקוף רק גופו, אך ראשו ישאר תמיד כפוף למטה, כנחש, ולא יגביהנו.
ועוד אמר רבה בר חנינא סבא משמיה דרב: כל השנה כולה אדם מתפלל ואומר בחתימת ברכת "אתה קדוש" שבשמונה עשרה - האל הקדוש. וכן בחתימת הברכה "השיבה שופטנו כבראשונה" אומר כל השנה "מלך אוהב צדקה ומשפט". 32 חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים, שמתפלל בהם "המלך הקדוש", וכן אומר בהם "המלך המשפט". 33 לפי שבימים הללו הקב"ה מראה מלכותו לשפוט את העולם. 34 ורבי אלעזר אמר: אפילו אמר האל הקדוש - יצא, שנאמר (ישעיה ה טז) "ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה".
32. בבאר היטב (קיח א) נקט שאם אמר בכל השנה המלך הקדוש או המלך המשפט, אינו חוזר, אך לטעם הט"ז בסמוך (הערה 34) ב"המלך המשפט" חוזר. 33. רש"י פירש "כמו מלך המשפט", וביאר הראש יוסף שהוקשה לו הרי לא שייך לומר שני ה' הידיעה (מה שאין כן בהאל הקדוש, שהקדוש אינו ה' הידיעה). והעלה מכך שהאומר "מלך המשפט" יצא, וכ"כ הדרישה. אך הכל בו (תפלה יא) הביא בשם הראב"ד שלא יצא, כי משמעות "המלך המשפט" היא, שהוא עצמו המשפט, והיינו, שהוא וחכמתו אחד, כי אינו מקבל חכמה מאחר. וכ"כ הכסף משנה (תפלה ב יח) בשם רבינו מנוח, וראה הערה הבאה. 34. הכסף משנה (שם) ביאר, ש"מלך אוהב צדקה ומשפט" משמעותו שרוצה שברואיו יתנהגו כך, אך "מלך המשפט" משמעותו שהוא עצמו שופט בצדקה. וראה ט"ז (קיח ב) שבראש השנה הוא זמן משפט קבוע, ואז הוא עצמו המשפט. ולטעמיהם אם אמר "מלך אוהב משפט", חוזר, וראה הערות 37, 32. אך הרמ"א שם כתב, שאינו חוזר (אלא בתכ"ד), וטעמו, כי העיקר להזכיר מלכות לגבי משפט, ואכן הטור (שם) הביא שמחזור ויטרי גרס כל השנה אומר "האל המשפט". והרשב"א גרס "אוהב משפט", ונמצא שבעשי"ת עיקר התוספת היא בהזכרת המלכות.
וכך ההוכחה מפסוק זה שיוצא גם ב"האל הקדוש": אימתי "ויגבה ה' צבאות במשפט"
- אלו עשרה ימים שמראש השנה עד יום הכפורים, ובכל זאת קאמר הכתוב "האל הקדוש", ולכן בדיעבד, אם לא אמר המלך הקדוש, אין צריך לחזור. 35
35. הרא"ש נקט שרבי אלעזר חולק גם על "המלך המשפט", וסובר שבדיעבד יוצא ב"מלך אוהב צדקה ומשפט". וביאר הצל"ח, שלדעתו ראיית הגמרא מהפסוק היא, שהרי אף שתקנו לשנות הנוסח בעשי"ת, משמע בפסוק שבדיעבד יוצא בנוסח הרגיל.
דנה הגמרא: מאי הוה עלה? איך נפסקה ההלכה?
אמר רב יוסף: מי שאומר בעשרת ימי תשובה האל הקדוש, וכן מלך אוהב צדקה ומשפט - יצא בדיעבד. 36
36. כך ביאר הרשב"א, אך לדעת בעל המאור (בסמוך) רב יוסף סובר שאין שינוי נוסח לעשי"ת אפילו לכתחילה, וגם רבה לא נחלק אלא לכתחילה, וכן הוכיח הצל"ח, שאילו היה הנידון בדיעבד, היה ראוי לומר "רב יוסף אמר יצא, רבה אמר לא יצא". וראה הערה הבאה.
רבה אמר: חייב לומר המלך הקדוש, והמלך המשפט, ואם טעה חוזר. 37
37. הרי"ף ותוס' (ד"ה והלכתא) כתבו שאם טעה ואמר "האל הקדוש" או "האל המשפט" חוזר לראש התפילה ואומר המלך הקדוש. וכך ביאר הרשב"א, שרב יוסף ורבה נחלקו אם יוצא בדיעבד או לא. וכתב רבינו יונה, שדוקא אם אמר "האל המשפט" חוזר. וביאר הב"ח, שהרי"ף גרס שרבה ורב יוסף נחלקו ב"האל המשפט". אך הרשב"א גרס בדברי רב יוסף "מלך אוהב צדקה ומשפט", ונקט שרבה סובר כי הוא גרוע מ"האל המשפט", מפני הטעמים שבהערה 34. ודעת בעל המאור והראב"ד (תפלה י יג) שרבה לא נחלק אלא לכתחילה, אך בדיעבד גם אם אמר "האל" יצא, וכדברי רבי אלעזר. ובהגהות מיימוניות (תפלה י אות נ) הביא שיטה שלא נחלקו אלא בהמלך המשפט, אך בהמלך הקדוש לכולי עלמא לא יחזור.
ומסקנת הגמרא: והלכתא כרבה.
ואמר רבה בר חנינא סבא משמיה דרב: כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש - נקרא חוטא. והראיה, שנאמר (שמואל א יב כג) "גם אנכי חלילה לי מחטא לה', מחדול להתפלל בעדכם".
אמר רבא: אם תלמיד חכם הוא זה וצריך לרחמים, צריך חברו שיחלה עצמו עליו בתפלה למענו. 38
38. בשו"ת חתם סופר (או"ח קסו) ביאר, שיראה את עצמו כאילו גם הוא חולה, וכאילו מתפלל על עצמו. ובספר ראש אמנה, הביא את דברי מרן הגרא"מ שך אודות שרה אמנו, שטענה כלפי אברהם אבינו "חמסי עליך", שהיה לך להתפלל שהבן אשר יוולד לך יהיה ממני ולא מהגר שפחתי! ומכאן מוכח, שאדם היכול להתפלל עבור חבירו ואינו עושה זאת, הרי הוא חוטא ב"חמס", כי מניעת הטובה מחברו על ידי המנעות מתפילה עבורו, היא מעשה חמס, כאילו נוטל מחבירו את הטובה היכולה להגיע לו. ומכאן, שבשעה שמתוודים ואומרים בנוסח הווידוי "חמסנו", אל לנו לחשוב כי החטא הזה הוא רק נוסח כללי שאינו נוגע אלינו, אלא כל אחד ואחד צריך להתוודות ולחזור בתשובה על החטא הזה שנכשלים בו כה רבות, שהרי כל כך הרבה תפילות יכולנו להתפלל עבור אחרים הזקוקים לישועה, ולא התפללנו, ויש לנו להתוודות על כך ולומר "חמסנו" !
דנה הגמרא: מאי טעמא, מה הראיה לכך? אילימא משום דכתיב (שמואל א כב ח) "ואין חולה מכם עלי וגולה את אזני" שהיה שאול תלמיד חכם, וסבר שדוד שונאו, והתאונן שאין מי שחולה עליו, אף שהוא צריך לרחמים כדי להצילו מדוד - זו אינה ראיה, כי דילמא מלך שאני? ורק מלך, הצריך לרחמים, מצוה להצטער עליו. 39
39. החתם סופר (ח"ו כט) הקשה, הרי תוס' בשבועות (ל ב) נקטו שכבוד ת"ח עדיף מכבוד מלך, וא"כ עדיין יש ללמוד משאול לת"ח שהתבייש. ותירץ שדחיית הגמרא שמא רק על אדם כשאול צריך לחלות, כי היה מלך ות"ח, אך על ת"ח לחוד אין צורך. ועוד ביאר בפשטות, שעל מלך צריך לחלות, כי צערו נוגע לכל ישראל, ואל מפני עדיפותו על אחרים.
ולכן מבארת הגמרא: אלא, המקור שצריך שיחלה עצמו על תלמיד חכם שמצטער, נלמד מהכא: (תהלים לה יג) "ואני, בחלותם, של דואג ואחיתופל (שהיו תלמידי חכמים), לבושי, הריני לובש שק". ומכאן ראיה שצריך להצטער בצערו של חכם.
ועוד אמר רבה בר חנינא סבא משמיה דרב: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו - מוחלין לו על כל עונותיו. 40 והראיה, שנאמר (יחזקאל טז סג) "למען תזכרי ובשת, ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך, בכפרי לך לכל אשר עשית, נאום ה' אלהים".
40. הריטב"א ביאר, שבכל עוון שעשה ומתבייש, מוחלים לו על אותו עוון. אך ה"רי"ף" בעין יעקב נקט כפשוטו שמפני בושתו בעוון אחד, מוחלין לו על כל עוונותיו, שהרי נמחל לשאול עוון השאלה באוב, מפני בושתו על הריגת אנשי נוב. והנה בתוס' להלן (לד ב ד"ה כסוי) משמע שהכוונה לבושה לפני הקב"ה בעצם החטא, ולא מפני שראוהו אחרים, וראה מנחת חינוך (שסד ט) שעל חטא ע"ז חייב להביא שעירה כדי שיתבייש מאחרים, כי לכפרת חטא גדול טעונה בושה גדולה יותר, ומשמע שעצם הבושה מאחרים היא סיבה לכפרה. והטעם שבושה מכפרת הביא השל"ה (יומא, תשובה) בשם האר"י שהעלבונות החירופים והגידופים, מעולים יותר מכל מלקות וסיגופים שבעולם. והגר"ח שמואלביץ (לא ה, לב יא) כתב שכל מטרת היסורים הם לבייש את האדם, כי הם מגלים על פחיתות כוחו, וע"י העונש נוכח בטעותו, והמתבייש בעבירה הגיע מעצמו להכרה זו שהיא מטרת היסורים, ואינו צריך לעונש נוסף.
תמהה הגמרא על הראיה: דילמא צבור שאני? כי מפני מעלת הצבור מוחלין להם.
ולכן מביאה הגמרא מקור אחר: אלא מהכא: כאשר פנה שאול אל שמואל באמצעות בעלת האוב, וענהו שמואל: (שמואל א כח טו) "ויאמר שמואל אל שאול: למה הרגזתני להעלות אותי? ויאמר שאול: צר לי מאד, ופלשתים נלחמים בי, וה' סר מעלי, ולא ענני עוד גם ביד הנביאים, גם בחלומות. ואקראה לך להודיעני מה אעשה".
ומדייקת הגמרא: ואילו "אורים ותומים" לא קאמר, לא הזכיר שאול ששאל גם בהם ולא נענה, משום דקטליה שאול לאנשי נוב, עיר הכהנים. והיה שאול בוש משמואל, שלא יאמר לו אתה גרמת לעצמך שלא נענת באורים ותומים, לפי שהרגת בטעות את כהני נוב, וכיון שנתבייש שאול נמחל לו.
ומבררת הגמרא: ומנין דאחילו ליה מן שמיא?
מבארת הגמרא: שנאמר בתשובתו של שמואל לשאול: "ומחר - אתה ובניך עמי". ואמר רבי יוחנן: אמר לו שמואל לשאול: למחר, הינך יחד עמי - במחיצתי. 41
41. ראה בעיון יעקב שלא נפטר אלא מעונש בעה"ב, אך הומת בחרב במלחמה, כעונש על שלא כלה את עמלק, ודרש באוב (ראה דברי הימים א, י יג).
ורבנן אמרי: מהכא מוכח שמחלו לו:
בסוף ימיו של דוד היה רעב בארץ ג' שנים, ואמר ה' שבא הרעב כעונש על יחסו של שאול לגבעונים, שהמיתם. וכאשר שאל דוד את הגבעונים "מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'", ענו לו הגבעונים: (שמואל ב כא ו) "יותן לנו שבעה אנשים מבניו (של שאול) והוקענום לה' בגבעת שאול, בחיר ה'".
והרי ודאי שהגבעונים לא אמרו את שתי המילים האחרונות "בחיר ה'", שהרי התכוונו לגנות את שאול ולא לכבדו. אלא, מלמד הכתוב כי יצתה בת קול אחר דבריהם של הגבעונים, ואמרה, כי שאול, שהם דרשו להרוג את בניו ככפרה על חטאו, הוא - "בחיר ה'!" ומכאן מוכח שמשמים מחלו לו לשאול. (מפני שהתבייש משמואל).
אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רב יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע. 42 ומפני מה לא קבעוה? משום טורח צבור.
42. בפני יהושע כתב שבהרבה פרשיות הוזכרה יציאת מצרים, אך על פרשת בלק נאמר (מיכה ה יב) "עמי זכר מה יעץ בלק וגו"' ולכן היה צד שחיבים להזכירה כל יום, ורצו לקבעה בק "ש.
דנה הגמרא: מאי טעמא רצו לקבוע אותה בקריאת שמע? אילימא משום דכתיב בה (במדבר כג כב) "אל מוציאם ממצרים", אם כן לימא פרשת ריבית, וכן יתקנו לומר פרשת משקלות, שהן פרשות קצרות דכתיב בהן יציאת מצרים!?
לכן מביאה הגמרא טעם אחר שמחמתו רצו לקבעה בקריאת שמע: אלא, אמר רבי יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא (במדבר כד ט) "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו", והוא דומה ל"בשכבך ובקומך" - שהקב"ה שומרנו בשכבנו ובקומנו, לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא. 43
43. כך פירש רש"י, ובביאורו לחומש כתב על הפס' (במדבר כג כד) "הן עם כלביא יקום - כשהן עומדין משינתם שחרית, הן מתגברים כארי לחטוף מצוות לקרא ק"ש וכו"'. והמהרש"א ביאר, כי כשם שאין מי שיעיר את הלביא, אלא הוא קם מאליו, כך יש לאדם לקום בזריזות כדי שלא יאחר זמן ק"ש.
מקשה הגמרא: ולימא האי פסוקא - ותו לא!? ולא יהיה בכך טורח צבור.
מתרצת הגמרא: גמירי, כי רק כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן, ואילו פרשה דלא פסקה משה רבינו - לא פסקינן. 44
44. ראה במגילה (כב א) ש"כל פסוק שלא פסקיה משה לא פסקינן ליה", וביאר המג"א (ריש רפב) שאם בדעתו להשלים כל הפרשה מותר להפסיק באמצע, כמו שעושין בקריאת התורה, אולם פסוק אסור לפסוק, אף שמתכוון להשלימו. ובמרומי שדה כתב שאסור להתחיל באמצע פרשה, אך בפסוק האיסור רק להפסיק באמצעו.
דנה הגמרא: פרשת ציצית - מפני מה קבעוה לאומרה בקריאת שמע? 45
45. בירושלמי מבואר שקבעו לומר את שלשת הפרשיות כי נרמזים בהם עשרת הדברות, והובא במ"ב (סא ב) וסיים שצריך להתבונן בעת ק"ש שלא יעבור על אחת מהן. וראה בעקדת יצחק שביאר כיצד נרמזות כל מצוות התורה בק"ש.
מבארת הגמרא: אמר רב יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים 46 : יציאת מצרים, עול מצות, ודעת המינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה. שואלת הגמרא: בשלמא הני תלת, מפרשן:
46. (נוסף על יציאת מצרים, ובסך הכל ששה - גר"א)
א. עול מצוות, דכתיב (במדבר טו לט) "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'". 47
47. רש"י (ד"ה עול) הביא את הפסוק "ועשיתם את כל מצוותי", וראה דקדוקי סופרים שלפניו היתה גירסת הילקוט (פר' שלח) שלא הביא את הפסוקים.
ב. ציצית - דכתיב "ועשו להם ציצית".
ג. יציאת מצרים - דכתיב "אשר הוצאתי".
אלא דעת המינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה - מנלן?
מבארת הגמרא, מהא דתניא:
"ולא תתורו אחרי לבבכם" - זו מינות, אותם ההופכים טעמי תורה למדרש טעות. 48 וכן הוא אומר (תהלים יד א) "אמר נבל בלבו - אין אלהים". ואין לך נבל מן ההופך דברי אלוהים חיים.
48. כך פירש רש"י, ובעבודה זרה (כו ב) אמרו ש"מין" הוא יהודי העובד ע"ז, וכאן אי אפשר לפרש כן, שהרי היינו "הרהור ע"ז". והרמב"ם (תשובה ג ז) כתב ש"מין" הוא האומר "אין אלוה", וציין הכסף משנה לע"ז שם, אך בפשטות נראה שמקורו מסוגיין, שעל מינות הובא קרא של "אמר נבל בקרבו אין אלוהים".
"אחרי עיניכם" - זה הרהור עבירה. שנאמר (שופטים יד ג) "ויאמר שמשון אל אביו: אותה קח לי, כי היא ישרה בעיני".
"אתם זונים" - זה הרהור עבודה זרה, וכן הוא אומר (שופטים ח לג) "ויזנו אחרי הבעלים".
מתניתין:
מזכירין יציאת מצרים בלילות. אומרים בקריאת שמע גם פרשת ציצית שמוזכר בה ענין יציאת מצרים 49 , ואף על פי שאין לילה זמן ציצית, שהרי נאמר בה "וראיתם אותו - וזכרתם", בכל זאת מזכירין אותה בלילה מפני יציאת מצרים שבפרשה. 50
49. כך פירש רש"י, והיינו שחיוב אמירת פרשת ציצית תלוי בחיוב הזכרת יציאת מצרים. אך בשאגת אריה (ט) הוכיח מהסוגיא להלן (יד ב, עי"ש) שהנידון במשנה הוא רק על הזכרת יציאת מצרים, ואילו חיוב אמירת פרשת ציצית תלוי במחלוקת האמוראים להלן (שם). 50. במנחת חנוך (כא) העיר שמוני המצוות השמיטו מצוה זו, וביאר הגר"ח שרבי אלעזר בן עזריה הוצרך ל"כל" ללמד שקורין גם בלילה, ולא יכל לדרוש כחכמים שנוהגת גם לימות המשיח, וכבר כתב הרמב"ם שרש ג) שאין מונים מצוה שאינה נוהגת לעתיד. עוד ביאר, שמצות הזכרת יציאת מצרים אינה רק לשם הזכירה, אלא היא חלק מקבלת עול מלכות שמים, שהרי נאמר בה "אני ה' אלוהיכם" (וראה ר"ה לב א) ולפיכך היא נחשבת כחלק ממצות קבלת מלכות שמים שבק"ש.
אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני נראה כבן שבעים שנה, 51 ולא זכיתי להכריע כדעתי 52 שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא כך: שנאמר (דברים טו ג): "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" - "ימי חייך" אלו הימים שצריך להזכיר בהם יציאת מצרים, והתוספת "כל ימי חייך" באה לרבות גם את הלילות. 53
51. רש"י ביאר, שהכוונה ליום שמינוהו לנשיא, והיה בן י"ח שנה, ונעשה לו נס שנהפכו שערות זקנו ללבנות, וכדלהלן (כח א). וביאר התוס' יו"ט שכוונת ראב"ע לומר כי אף שמוכח כי היה מופלג בחכמה וראוי לנשיאות, לא זכה לנצח את חכמים בזה עד שדרשה בן זומא. והרמב"ם בפיה"מ ביאר, שהיה לומד יומם ולילה עד שתש כוחו נראה כזקן, וביאר החתם סופר שכל לומדי תורה הקב"ה עוזרם ואין עמלם ניכר על גופם, אך לרבי אלעזר נעשה נס שהשתנה טבעו משאר הלומדים, כי הוצרך להראות כזקן. וראה ראש יוסף. 52. כך ביאר הרע"ב (וכעין זה מצינו שחולין לא ב), ולביאורו חכמים חולקים, ולכן דרשוהו באופן אחר, ועל כך נסובים דבריהם בתוספתא להלן, וכן נקט האבודרהם, והוסיף הרוקח שאחר דרשת בן זומא נעשו רבים כנגד רבים. אך מדברי רש"י בסוטה (מט א) משמע שהכריעו כבן זומא כי היה בקי בדרשות. אך הרמב"ם בפיה"מ ביאר, שלא זכיתי לדעת היכן מרומז בתורה שצריך להזכירה גם בלילה, וביאר הצל"ח שלדעתו באמת חכמים לא נחלקו אלא על המקור שהביא בן זומא, והם למדו ממנו להוסיף חיוב הזכרה גם בימות המשיח, אך לכולי עלמא נאמרה בלילות. והרי"ד ביאר שרבי אלעזר העיד על עצמו שלא זכה לקיים מצוה זו בלילות, עד ששמעה מבן זומא. אך הרשב"א הביא בשם הראב"ד שקודם היה חיובה מדרבנן. וכבר העיר הפני יהושע באמת הזכירוה כאשר לא היה מקור לכך מקרא. וביאר בבית הלוי (עה"ת בא) שלשיטתו לעיל (ט ב) עיקר הגאולה היתה בלילה, בשעת חפזון דמצרים, ולכן מסברא זמן הזכרתה בלילה, ואין צורך לריבוי. 53. רבינו יונה (א א) כתב שיכול לומר יציאת מצרים של ערבית מבעוד יום, כי לא נאמר בה לילה בפירוש, אלא נלמד מרבוי, וכל שנחשב לילה לענין תפלת ערבית, ראוי גם להזכיר יציאת מצרים. ובשאגת אריה (ח) נקט שלדעתו חיוב הזכרת יציאת מצרים הוא מהתורה, ולכן תמה למה גרע המקור מרבוי, ואיך יכול להזכיר קודם לילה גמור, והרי אינו דומה לערבית שחיובה רק מדרבנן. ובאור שמח (ק"ש א ג) כתב שלדעת רבינו יונה כיון שהריבוי אינו מפורש, חיוב ההזכרה רק מדרבנן, ולכן יוצא מבעוד יום, וכן הסיק בראש יוסף שהריבוי הוא אסמכתא בעלמא. וראה פרי חדש (נח) שבהכרח אינו אלא מדרבנן, כי אילו היה מהתורה, הרי הרי חייב ביום ובלילה, ולמה נחשבת כמצות עשה שהזמן גרמא, ובשאגת אריה (יב) דחה, שהן שתי מצוות נפרדות, ואף ששתיהן מהתורה, כיון שכל אחת נוהגת רק בחלק מהיממה, נמצא שהזמן גרמא.
וחכמים שחולקים על כך, אומרים שכך נדרש הפסוק: "ימי חייך", העולם הזה (עד שיבא המשיח), ואילו התוספת "כל" נאמרה להביא 54 לימות המשיח, שגם אז יהיו חייבים להזכיר את יציאת מצרים. 55
54. הגרי"ז ביאר שלדעת חכמים היא אותה מצוה שנמשכת גם בימות המשיח, ולכן אמרו "להביא", אך לבן זומא היא מצוה נוספת, כמבואר בשאגת אריה (הנ"ל) שביום ובלילה הם שתי מצוות, וראה תוס' רעק"א למשנה. 55. ביאר הגר"א שבן זומא למד ש"כל ימי" משמעותו יממות שלמות, כולל הלילה. ואילו חכמים למדו שמשמעותו "כל הימים" דהיינו לעולם, ואפילו אחר ביאת המשיח, אך רק בימים ולא בלילות.
גמרא:
תניא בתוספתא: אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר (ירמיה כג ז) "הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם".
אמרו לו: לא התכוון הנביא לומר שבימות המשיח תעקר הזכרת יציאת ממקומה, אלא שתהא הגאולה משעבוד מלכויות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו.
כיוצא בדבר אתה אומר בביאור הכתוב (בראשית לה י) "לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך".