פרשני:בבלי:שבת מט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת מט ב

חברותא

אמר להו רבי חנינא בר חמא: כך אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  אבא, רבי יוסי, שלחא (אומן לעבד עורות) הוה.
ואמר לנו (ביום חול. רש"י. ורבינו חננאל פירש דבשבת הוי): הביאו שלחין ונשב עליהן!
אלמא, אף אומן לא קפיד בעורות, ואף לגביו הם עומדים לישיבה. הילכך לאו מוקצין הם, ומותרים בטלטול.
מיתיבי: נסרים של בעל הבית - מטלטלין אותן בשבת, לפי שראויין הם להשתמש בהן.
אבל נסרים של אומן - אין מטלטלין אותן, משום שהם מוקצים למלאכתן.
ואם חישב בין השמשות בכניסת השבת לתת עליהם (על הנסרים) פת לאורחים - בין כך ובין כך, בין נסרים של בעל הבית ובין של אומן, מטלטלין אותן.
הרי, בסתמא, נסרים של אומן אסורים בטלטול, משום דמוקצים הם למלאכתן. וקשיא לרבי חנינא בר חמא, דמתיר אף בשלחין של אומן.
ומשנינן: שאני נסרים, דהאומן קפיד עלייהו שמא יתקלקלו. מה שאין כן בעורות, דאין האומן מקפיד עליהם. משום דליכא למיחש בהו לקלקול.
תא שמע: עורות - בין עבודין (מעובדים) בין שאין עבודין, מותר לטלטלם בשבת, שאין הם מוקצה, משום שהם ראויים לישיבה.
ולא אמרו חכמים "עורות עבודין" דוקא, אלא לענין טומאה בלבד. שרק עורות עבודין מקבלים טומאה. אבל עורות שאינם מעובדים אינם מקבלים טומאה.  1 

 1.  ואף דקאמר רבא לקמן (קכג א), "מדלענין טומאה לאו מנא הוא, לענין שבת נמי לאו מנא הוא", מכל מקום, כיון דעל ידי יחוד הוי כלי לטומאה אף באינן עבודין (כדמוכח מזבחים צג ב), חשיב מנא לענין שבת אף בלא יחוד. תוספות. ויעויין בריטב"א שדחה ראייתם מזבחים. משום דהתם מיירי מטומאת שרץ, דלא בעו עיבוד, ואף יחוד לא בעי. והכא מיירי לענין טומאת מדרס שאינו מטמא משום דלא חזי לישיבה. אלא אם כן יחדו לישיבה.
ודייקינן: מאי לאו, הא דתניא מותר לטלטלן בשבת, לא שנא עורות של בעל הבית, ולא שנא עורות של אומן. ואם כן, מסייע לה לרבי חנינא בר חמא.
ודחינן: לא תימא "לא שנא". אלא דוקא בעורות של בעל הבית מותר.
ומהדרינן: אבל עורות של אומן, מאי? אין מטלטלין אותן, ודלא כרבי חנינא בר חמא.
והא ליכא למימר הכי.
כי אי הכי, קשיא הא דתני בסיפא דברייתא, "ולא אמרו עבודין אלא לענין טומאה בלבד".
והרי לדבריך גם בשבת חלוקים עבודין ושאינם עבודין.
ואם כן לפלוג וליתני בדידה, בענין שבת, ולימא הכי:
במה דברים אמורים שבין עורות עבודין ובין שאין עבודין מותרים בטלטול, דוקא בשל בעל הבית. אבל בשל אומן, דוקא שאין עבודין מותרים בטלטול, אבל עבודין לא. דמאחר דקפיד עלייהו, שוב אין הם עומדים לישיבה, ואסורים בטלטול.
ושוב דחינן: לעולם של אומן אסורין בטלטול. והא דלא קמפליג בהכי, היינו משום דכולה ברייתא בבעל הבית קמיירי. ומהדר התנא לפלוגי בעורות של בעל הבית. ובהכי לא אשכחן חילוק אלא לענין טומאה בלבד.
ומסקינן: דבר זה, הוא כפלוגתא דתנאי.
דתניא: עורות של בעל הבית מטלטלין אותן. ושל אומן, אין מטלטלין אותן.
רבי יוסי אומר: אחד זה ואחד זה, בין של בעל הבית ובין של אומן, מטלטלין אותן.
הדור יתבי הנך רבנן, המובאים לעיל, וקמיבעיא להו:
הא דתנן: "ארבעים מלאכות חסר אחת"
- כנגד מי נקבעו דוקא מלאכות אלו לאבות מלאכות דשבת?  2 

 2.  שהרי הרבה מלאכות יש שדומות להדדי, כגון בורר זורה ומרקד. ומשום חילוק מועט שיש ביניהם לא היינו מחלקים אותם לאבות שונים, אי לאו דקים לן דל"ט מלאכות הן כנגד איזה דבר. ומשום הכי קמיבעיא לן "כנגד מי".
אמר להו רבי חנינא בר חמא: כנגד עבודות המשכן. שכל אלו ל"ט מלאכות היה בהן צורך בעבודת המשכן.
(ולהכי נסמכה פרשת שבת לפרשת מלאכת המשכן, בשביל ללומדה ממלאכת המשכן).
אמר להו רבי יונתן בן אלעזר: כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא: המנין של ל"ט מלאכת הוא כנגד מנין הפעמים שנכתבה "מלאכה" או "מלאכתו" או "מלאכת" שבתורה. שהם ארבעים חסר אחת. והכי קאמר קרא "לא תעשה כל מלאכה", דהיינו, לא תעשה מלאכות שמניינן הוא כמנין תיבת "מלאכה" בתורה  3 .

 3.  ששים ואחת פעמים הוזכרה בתורה "מלאכה". טול מהן שלש ד"ויכולו", שאינן ציווי. וארבע "מלאכה" ו"מלאכות" שכתוב בהן עשיות ("ויעש" ו"תעשה"), וי"ג פעמים שכתוב בהם "מלאכת עבודה". וכן קרא ד"לרגל המלאכה אשר לפני". הרי נשתיירו ארבעים. ואחת מהן אינה מן המנין, כמבואר בסמוך. ר"ח.
בעי רב יוסף: הא דכתיב ביוסף "ויבא הביתה לעשות מלאכתו", האם אף כתוב זה ממנינא דל"ט פעמים הוא, או לא? ובסמוך יבואר במאי מספקא ליה.
אמר ליה אביי לרב יוסף: ומאי אית לך לספוקי בכך? וליתי ספר תורה, ולימני אם איכא ל"ט פעמים "מלאכה" בתורה בלאו האי קרא, או לא. וכי מי לא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בעובדא אחרינא: לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה, ומנאום?!
אמר ליה רב יוסף לאביי: כי קא מספקא לי בהאי קרא אי מן המנין הוא, היינו משום דכתיב עוד ענין "מלאכה" אצל מלאכת המשכן, בקרא ד"והמלאכה היתה דים". ואם נמנה שני כתובים אלו, ימצאו ארבעים פעמים "מלאכה" בתורה. ובהכרח דאחד משני כתובים אלו לאו מכלל המנין הוא.
ומספקא לי הי מינייהו הוא מן המנין. מי אמרינן דקרא ד"והמלאכה היתה דים" ממניינא הוא. דמלאכה ממש קאמר. והכי קאמר: והמלאכה שהיו עושין היתה די הצורך, לא פחות ולא יותר מהצורך (כגון רידודי טסים של זהב לציפוי הקרשים. שבדיוק כפי הצורך היו מרדדין).
והא דכתיב ביוסף "ויבא הביתה לעשות מלאכתו", לאו ממנינא הוא. משום דלא ממלאכה ממש מישתעי קרא. אלא נפרש כמאן דאמר: יוסף, לעשות צרכיו נכנס (כלומר, לשכב עם אשת פוטיפר. אלא שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו, ואמר לו: עתידין אחיך ליכתב על אבני אפוד. רצונך שימחה שמך מביניהם?!).
או דלמא, "ויבא הביתה לעשות מלאכתו", ממנינא הוא. ונכנס יוסף למלאכה ממש. והאי קרא ד"והמלאכה היתה דים", לא ממנינא הוא. משום דלאו במלאכה ממש איירי. אלא הכי קאמר: דשלים ליה עבידתא! שכן משמע, דקרא ממלאכת הבאת נדבה איירי. שנשלמה מלאכת ההבאה, ולא היה צורך עוד בנדבה.
ומסקינן: תיקו!
תניא כמאן דאמר דל"ט מלאכות הן כנגד מנין עבודות המשכן.
דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן.
הם (במלאכת המשכן) זרעו סמנים לשם צביעת התכלת ועורות אילים, וכן אתם לא תזרעו בשבת.
הם קצרו סמנים, וכן אתם לא תקצרו.
הם העלו את הקרשים מקרקע של מחנה ישראל שהיא רשות הרבים, לעגלה שהיא רשות היחיד (שהרי גבוהה י' ורחבה ד' על ד'), וכן אתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד.  4 

 4.  ויעויין ברשב"א (לעיל ב ב), שעמד על מה שאין הכנסה נמנית בכלל האבות, אף שהיתה במשכן.
הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע רשות הרבים, וכן אתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים.
הם הוציאו קרשים מעגלה לעגלה, וכן אתם לא תוציאו מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת.
ותמהינן: המוציא מרשות היחיד לרשות היחיד, מאי קא עביד? והא אין בזה איסור דאורייתא.
ומשנינן: אביי ורבא דאמרי תרווייהו, ואיתימא רב אדא בר אהבה: הכי קאמר: אל תוציאו מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים. דומיא דהוצאה מעגלה לעגלה דהוי במשכן. שהרי האויר שבין העגלות הוא רשות הרבים.
שנינו במתניתין: טומנין בגיזי צמר, ואין מטלטלין אותן.
אמר רבא: לא שנו דאסור לטלטלן, אלא כשלא טמן בהם. לפי שעדיין הם מוקצים למלאכתן. אבל אם טמן בהם - שוב אין הם עומדים למלאכתן, ומטלטלין אותן.
איתיביה ההוא מרבנן בר יומיה (שהיה אז יומו הראשון בבית המדרש) לרבא: והא תנן: טומנין בגיזי צמר, ואין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה?

דרשני המקוצר