פרשני:בבלי:שבת סב ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
והוינן בה: ומאי רבי מאיר? היכן מצינו ברייתא שהובאו בה דברי רבי מאיר בלא דברי רבנן ונחלק רבי אליעזר בה?
דתניא: לא תצא אשה במפתח שבידה, 8 ואם יצאת חייבת חטאת, לפי שמשא הוא, דברי רבי מאיר.
8. אם היא נושאת את המפתח בידה אין שום חידוש שהוא נחשב משא, אלא מדובר שהיא תוחבת אותו באצבעה ואסור אף שהוא דרך לבישה והוא גם לנוי, כך מפרש בביאור הגר"א (שא, יא). וזהו הדין המבואר שם בשו"ע ורמ"א (מירושלמי) שדבר העשוי לשימוש אף אם יעשה אותו (גם לנוי) מכסף (כגון משקפיים) אסור לצאת בו, ולכן אסרה הבריתא לצאת במפתח אפילו הוא קשור היטב ואינו יכול לשולפו (רמ"א), ואפילו בזמנינו שמקילים ביציאה עם תכשיט כמבואר בשו"ע (שג, יח) - מפתח שהוא עשוי לשימוש אסור. וראה בביאור הלכה שם שהאריך להוכיח ששעון דינו כמפתח ואסור לצאת בו אפילו כשהוא גם תכשיט.
רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון.
והוינן בה בדברי הברייתא: כובלת - מאן דכר שמה? היכן נזכרה כובלת בדברי רבי מאיר, שחלק בה עליו רבי אליעזר?
אלא, חסורי מחסרא הברייתא והכי קתני בה: וכן בכובלת וכן בצלוחית של פלייטון לא תצא. ואם יצאה חייבת חטאת, דברי רבי מאיר.
ועל דברי רבי מאיר אלו נאמר: רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון.
במה דברים אמורים שרבי אליעזר פוטר בהם כשיש בהם בושם, אבל אין בהם בושם חייבת, שבלא בושם אינם תכשיט.
אמר רב אדא בר אהבה: זאת אומרת, מדברי רבי אליעזר שמחייב על הכלי כשאין בו בושם, נלמד, שהמוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי חייב ולא נחשב שהכלי טפל לאוכל, והוא חולק על סתם משנה להלן (צג, ב) שפוטרת באופן כזה.
דהא אין בה בושם, אך עדיין ריח הבושם שהיה בה מקודם נמצא בה, וריח הבושם שבכלי נחשב כמוציא "פחות מכשיעור" בתוך כלי דמי. ובברייתא קתני בדברי רבי אליעזר חייבת, ואין פוטרים אותה משום ריח הבושם שנמצא בכלי, לפי שאין בו שיעור של בושם (שהבושם עצמו שיעורו הוא בכל שהוא, אבל בתנאי שיהיה בו ממש, ואילו בריח אין ממש, אלא הוא נחשב כפחות משיעור הוצאה).
ודחינן: רב אשי אמר: מדברי רבי אליעזר אין ראיה לכל מוציא אוכלים בכלי פחות מכשיעור. שאפשר לדחות שבעלמא אימא לך שסובר רבי אליעזר פטור על הוצאת הכלי, משום שהכלי טפל לאוכלים פחות מכשיעור, שהרי כל הוצאתו היא בשביל האוכלים.
ושאני הכא שלא בטל הכלי משום שריח הבושם גרע מפחות מכשיעור, לפי דליתיה לממשא של הבושם כלל, ורק ריח יש בו, ולכן הוא נחשב כמוציא כלי ריק.
ומשום שהמשנה מדברת על מיני בשמים, מביאה הגמרא פסוק בענין זה ומפרשת אותו.
בתוכחת הנביאים (בעמוס פרק ו') על ישראל שאינם נותנים לב לדברי הנביאים על הפורענות ועסוקים בתענוגים, נאמר: "וראשית שמנים ימשחו" -
אמר רב יהודה אמר שמואל: "ראשית שמנים" - המובחר שבשמנים זה שמן פלייטון.
מתיב רב יוסף: ששנינו בברייתא: אף על פלייטון שלא למשוח בו גזר רבי יהודה בן בבא אחרי החורבן, (שגזרו על כמה דברים משום צער החורבן) ולא הודו לו.
ואי אמרת פלייטון יש בו משום תענוג (שהרי זו תוכחת הנביא על עיסוקם בתענוגים) אם כן אמאי לא הודו לו חכמים?
אמר ליה אביי: ולטעמיך שכל תענוג האמור בדברי הנביא יש לאוסרו מחמת החורבן. אם כן קשה הא דכתיב שם: "השותים במזרקי יין" ונחלקו בפירוש הכתוב רבי אמי ורבי אסי.
חד אמר: שהכונה היא קנישקנין, כלי זכוכית ארוך ולו שני פיות ויין נזרק מזה לזה.
וחד אמר: שמזרקין כוסותיהן זה לזה.
האם הכא נמי דאסיר מחמת החורבן?
והא רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא ושתה ריש גלותא בקנישקנין, ולא אמר ליה רבה בר רב הונא ולא מידי.
אלא הכלל הוא: כל מידי דאית ביה תענוג ואית ביה גם שמחה - גזרו רבנן אחר החורבן שלא לעשותו. אבל מידי דאית ביה תענוג ולית ביה שמחה כמו סיכה בשמן מבושם לא גזרו רבנן, ומשום כך לא הודו לרבי יהודא בן בבא שגזר שלא למשוח בשמן פלייטון.
עוד כתיב בנבואה ההיא: "השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם".
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מלמד הכתוב שהיו משתינין מים בפני מטותיהן ערומים, וזהו שאמר הכתוב "וסרוחים".
מגדף בה רבי אבהו: אי הכי הדבר תמוה, היינו דכתיב בהמשך הכתוב ההוא "לכן עתה יגלו בראש גולים". וקשה: וכי משום דמשתינין מים בפני מטותיהן ערומים יגלו בראש גולים?
אלא אמר רבי אבהו: פירוש הכתוב הוא: אלו בני אדם שהיו אוכלים ושותים זה עם זה, ודובקין מטותיהן זו בזו, ומחליפין נשותיהן זה עם זה, ומסריחין ערסותם בשכבת זרע שאינו שלהן. ולכן: "יגלו בראש גולים".
אמר רבי אבהו, ואמרי לה, במתניתא תנא: שלושה דברים מביאין את האדם לידי עניות 9 .
9. רש"י מפרש שדברים אלו גורמים לעניות, משום שהגמרא בפסחים (קיא, ב) אומרת שהשר (המלאך) הממונה על עניות שמו נבל. והפירוש הוא שהוא אוהב מקום מאוס ולכן דברים מאוסים גורמים לעניות. והמאירי כתב: שאין דברים אלו יוצאים אלא מבני אדם הנרדמים בתרדמת עצלה, והעצלות (עד כדי מיאוס) גורמת לעניות.
ואלו הן: המשתין מים בפני מטתו כשהוא ערום, ולאו דוקא כשהוא ערום אלא נקט התנא דבר שמצוי יותר 10 , שכשהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין, כי טורח הוא ללבוש בגדיו ולצאת. והדבר מאוס שמשתין את המים על הארץ ליד מטתו ולא בכלי.
10. רש"י. וכתב המהרש"א שכל שכן מי שעושה דבר מאוס (זה) לפני מקום שצריך נקיות כגון לפני שולחנו. ונקטו בגמרא דבר מצוי יותר, וכן יש בו תוספת חידוש שאפילו כשיש לו טורח גדול לצאת אם עושה כן גורם לעניות.
ומזלזל בנטילת ידים שלפני סעודת פת 11 .
11. כך מבואר בשו"ע (קנח, ט). ורש"י בסוטה (ד, ב) מפרש מזלזל שאוכל "תמיד" בלי נטילת ידיים. וראה באר היטב (קנח, טז). והשפת אמת כתב שלכאורה נראה שזה המשך לגמרא לעיל על דבר מאוס, והיינו שמזלזל בנטילת ידים כשיוצא מבית הכסא. ובסוטה (שם) אמרו שהמזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, והקשו התוספות הרי כאן אמרו שנענש רק בעניות, ראה מה שתירצו שם.
ושאשתו מקללתו בפניו.
ומבארת הגמרא את שלושה דברים אלו המביאין לידי עניות במה מדובר: המשתין מים בפני מטתו ערום.
אמר רבא: לא אמרן שבא לידי עניות אלא דמהדר אפיה לפורייה - כשפניו בזמן הטלת מי רגלים הם לכיוון מיטתו, וזהו דבר מיאוס, ונענש על כך.
אבל אם פניו בזמן הטלת מי רגלים פונים לבראי לכיוון חוץ לית לן בה, שאז אינו דבר מאוס כל כך.
ומהדר אפיה לפורייה שאמרנו שהוא דבר מאוס נמי לא אמרן אלא כשמטיל מי רגליו לארעא - לקרקע שעל יד מיטתו.
אבל במנא בכלי לית לן בה אינו דבר מאוס כל כך.
ומזלזל בנטילת ידים.
אמר רבא: לא אמרן שבא לידי עניות אלא דלא משא שאינו נוטל ידיה כלל.
אבל משא ולא משא, שנוטל ידיו ברביעית מצומצת לשתי ידיו - לית לן בה, ולא יענש על כך בעניות.
ודחינן את דברי רבא: ולאו מלתא היא.
דאמר רב חסדא: אנא, משאי מלא חפני מיא נטלתי ידי במלא חפנים מים ויהבו לי שכר משמים מלא חפני טיבותא שזכיתי לעשירות על ידי כך 12 , ואילו הייתי נוטל בצמצום הייתי עני.
12. וכתב השו"ע (קנח, י): אף ששיעורם ברביעית יוסיף ליטול בשפע דאמר רב חסדא וכו' וכתב המשנה ברורה (שם, לח): מכל מקום טוב יותר שלא יעשה בשביל זה דהוא על מנת לקבל פרס אלא יעשה הכל לכבוד השי"ת והשכר ממילא יבא, ומי שזהיר בזה ואינו מתעשר הוא מפני שמעשיו מעכבין.
ושאשתו מקללתו בפניו בא לידי עניות.
אמר רבא שמדובר דוקא כשמקללתו על עסקי תכשיטיה שאינו רוצה לקנות לה.
והני מילי שבא לידי עניות בגלל קללת אשתו הוא דוקא באופן דאית ליה ממון לקנות לה ולא עביד 13 .
13. והסיבה שזה גורם לעניות כתב המאירי שעל ידי שהוא מונע ממנה תכשיטין אף שיש בידו לקנות הוא מזלזל בה "ואף היא מתרשלת בשמירת נכסיו ומביאתו לידי עניות". ועוד (הר"ן גם מביא טעם זה בשם רבנו יהונתן) מפני שהיא תלויה בו (בפרנסתה) והוא תלוי (בפרנסתו) במי שאמר והיה העולם, ובמדה שמדד שלא רחם על מי שתלויים בו כך לא ירחם הבורא עליו.
דרש רבא בריה דרב עלאי: מאי דכתיב בתוכחת ישעיהו:
"ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון" פירוש הפסוק הוא - שהיו מהלכות בקומה זקופה.
"ותלכנה נטויות גרון" - שהיו מהלכות עקב בצד אגודל להאט את הילוכן כדי שירבו להסתכל בהן. ודרך מי שהולך "נטוי גרון" ללכת לאט.
"ומשקרות עינים" - דהוה מלאן כוחלא ממלאות בצבע כחול לעינייהו, ומרמזן אל הבחורים שדרשו "משקרות" משני לשונות - צבע סיקרא, ולשון ראיה והבטה.
"הלוך וטפוף" - שהיו מהלכות אשה ארוכה בצד אשה קצרה כדי שתראה גבוהה מעל ראש חברתה.
"וברגליהן תעכסנה" - אמר רב יצחק דבי רבי אמי: מלמד, שמטילות היו מור ואפרסמון במנעליהן, ומהלכות בשוקי ירושלים. וכיון שמגיעות אצל בחורי ישראל, בועטות בקרקע ומתיזות עליהם בושם שבנעליהן, ומכניסות בהן יצר הרע, כארס בכעוס. שחוזקו כחוזק ארס של נחש כעוס המטיל ארס.
מאי פורענותיהם של בנות ציון הללו? 14
14. כלומר במה העונש הוא מדה כנגד מדה? וכלשון הפסוקים "תחת בושם" וכן הלאה.
כדדריש רבה בר עולא: את הפסוק: "והיה תחת בושם - מק יהיה", מקום שהיו מתבשמות בו - נעשה נמקים נמקים.
"ותחת חגורה נקפה" - מקום שהיו חגורות בצלצול חגורה נאה, נעשה נקפים נקפים חבורות חבורות.
"ותחת מעשה מקשה - קרחה", מקום השער שלהן שהיו מתקשטות בו, נעשה קרחים קרחים.
"ותחת פתיגיל מחגורת שק" - "פתיגיל" נוטריקון "פתח גילה". דהיינו פתחים פתח בית הרחם המביאין לידי גילה - יהיו למחגורת שק.
"כי תחת יופי" - אמר רבא: היינו דאמרי אינשי: חלופי שיפרא ההיפך מיופי הוא כיבא, ליחה של חבורות ופצעים.
"ושפח ה' קדקוד בנות ציון" - אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מלמד שנענשו בנות ציון בכך שפרחה בהן צרעת, ודרשו זאת מדכתיב הכא: "ושפח", וכתיב התם בפרשת מצורע "לשאת ולספחת".
ו"שפח" הוא מלשון "ספחת", שהוא לשון צרעת.
"וה' פתהן יערה" - נחלקו רב ושמואל מהו העונש האמור כאן.
חד אמר: שנשפכו כקיתון דם זיבה.
וחד אמר: שנעשו פתחיהן כיער נתמלאו שער ונמאסות משום כך לתשמיש.
אמר רב יהודה אמר רב: אנשי ירושלים אנשי שחץ היו בשפת דיבורם. שהיה אדם אומר לחברו: במה סעדת היום וכונתו היא לתשמיש?
האם בפת עמילה, בעולה, או בפת שאינה עמילה, בתולה?