פרשני:בבלי:שבת עג ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
גמרא:
והוינן בה: מנינא שמנה התנא את שלשים ותשע המלאכות - למה לי?
ומתרצינן: אמר רבי יוחנן: ללמדך, שאם עשאן למלאכות שבת כולן בהעלם אחד - חייב קרבן חטאת על כל אחת ואחת.
כדי שלא נטעה לחשוב כי היות והחטא בעשיית כל מלאכה ומלאכה הוא "חילול שבת" הרי זה כמי שחזר ועשה כמה פעמים את אותו החטא בהעלם אחד, שאינו חייב אלא חטאת אחת. הילכך, שנה לנו התנא במשנה גם את מנין המלאכות, ללמדנו שכל מלאכה מחייבת קרבן בפני עצמו.
ונקט התנא את מנין שלשים ותשע המלאכות ולא אמר בפשטות שהמלאכות חלוקות לקרבנות, ל"סימנא בעלמא", לידע כמה חטאות מתחייב מי שנתעלמו ממנו כל הלכות שבת (רש"י לעיל סט א. ולעיל בדף ו ב הוסיף רש"י שלדעת רבי יוחנן התכוון התנא להשמיענו במנין של שלשים ותשע כי לא יתכן להתחייב יותר מאשר סכום החטאות הזה, משום שיתר המלאכות הן תולדות של האבות הללו, ואינן מחייבות קרבן נוסף).
שנינו במשנה: הזורע והחורש.
והוינן בה: מדוע שנה התנא את מלאכת הזריעה ראשונה?
מכדי, הרי מכרב כרבי ברישא, חרוש חורשים תחילה, ורק אח"כ זורעים. ואם כן, ליתני למלאכת חורש תחילה, והדר ליתני למלאכת זורע?
ומתרצינן: תנא דמתניתין - בארץ ישראל קאי, שאדמתה קשה יותר מאשר בבבל. דזרעי ברישא, שהם זורעים תחילה, והדר כרבי. כי מלבד החרישה הראשונה שלפני הזריעה, הם חורשין שוב לאחר הזריעה. שהיות ואדמתה של ארץ ישראל היא קשה, אי אפשר לכסות את הזרעים ללא חרישה נוספת, המהפכת את הזרעים לתוך האדמה.
ובא התנא להשמיענו, שגם החרישה השניה הזו היא בכלל מלאכת חרישה, ואינה נחשבת למלאכת זריעה. ושנה אותה אחר הזריעה, שכך הוא הדרך בחרישה השניה, שהיא נעשית לאחר הזריעה.
תנא: הזורע, והזומר, חותך ענפי האילן כדי שיצמח האילן ויגדל יותר טוב, והנוטע, והמבריך, שמכופף ראש הענף ומכסה אותו באדמה, והענף מכה שרשים באדמה ומוציא ממנה צמח נוסף, והמרכיב ענף אילן באילן אחר - כולן מלאכה אחת הן. שמהות המלאכות הללו כולן היא להביא לצמיחה.
והוינן בה: מאי קמשמע לן? מאי נפקא מינה אם הן מלאכה אחת או שכל אחת היא מלאכה בפני עצמה?
ומשנינן: הא קמשמע לן: שאם עשאן בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת. וכדתנן בריש פרקין העושה מלאכות הרבה שכולן מעין מלאכה אחת - אינו חייב אלא אחת.
אמר רב אחא אמר רבי חייא בר אשי אמר רבי אמי: זומר - חייב משום נוטע, שתולדת מלאכת נוטע הוא.
והנוטע עצמו, וכן המבריך וכן המרכיב - חייב משום זורע!
כלומר, שהנוטע וכן המבריך והמרכיב, הן עצמן נחשבים "מעין אבות", כמו אב מלאכת זורע. אלא שזורע הוא אב בזרעים, ואילו הם אבות באילנות. 1
1. הקשה הכסף משנה בהלכות שבת פ"ז ה"ב: אם כל אלו אבות הרי יש יותר מל"ט אבות מלאכות. ועוד, שהרי הם לא היו במשכן. ובמגיד משנה שם כתב שכל מלאכה שהיא דומה לאב בדמיון גמור הרי זו אב כמותה, אבל כשאין שם אלא קצת דמיון חשיב תולדה. והוסיף, שההבדל הוא רק בשם, אבל להלכה אין נפקא מינה אם הוא נקרא אב או תולדה. ורבינו חננאל מפרש הגמרא כפשוטה, שהזמירה היא תולדה של נטיעה, ואילו הנטיעה עצמה היא תולדה דזורע. והמבריך והמרכיב הוא תולדה גם של נוטע וגם של זורע. ושמעינן מכאן כי יש תולדה לתולדה. ומתוס' ד"ה משום, משמע שמפרשים דלענין התראה מיירי. שאם התרו בו על מלאכות אלו משום זורע הוא חייב סקילה. וכתבו דאין הכונה שצריך דוקא להתרות על התולדה בשם האב, אלא יכול להתרות גם בשם התולדה עצמה דהיינו "אל תבריך", אלא שאם התרה בשם האב נמי חייב (ולכאורה משמע שהם מפרשים כר"ח, שכולן תולדות של זורע. ועיין מהר"ם, ואגלי טל תחלת מלאכת הזורע).
והוינן בה: וכי המבריך והמרכיב רק משום זורע, אין, הם חייבים, ואילו משום נוטע לא חייבים?! והרי הן דומין יותר לנוטע, והיה צריך לומר שהן אבות כנוטע.
ומתרצינן: אימא: אף משום זורע! שכאמור הן אבות באילן כזורע, שזו היא הזריעה באילנות.
ובא רבי אמי להשמיענו שלא רק אם עשאן עם נוטע, אלא אפילו אם עשאן עם זורע נמי אינו חייב אלא חטאת אחת.
והחידוש הוא שאין המבריך והמרכיב נחשבים כתולדה לתולדה של זורע וחייבים עליהם בפני עצמם, אלא הם מעין אב של זורע.
ולפי הריטב"א והר"ן (בדעת רש"י) חידש רבי אמי חידוש גדול מאד.
שכיון שהזומר הוא תולדה של נוטע, ואילו הנוטע נחשב מעין אב של זורע. שהזורע הוא אב בזרעים, והנוטע הוא אב באילנות. לכן, רק אם יעשה גם את מלאכת הזורע וגם את מלאכת הנוטע וגם את מלאכת הזומר ביחד, רק אז יתחייב רק חטאת אחת. כיון שמלאכת הנוטע, שהיא בין הזורע ובין הזומר, מחברת את שלשתן לכפרה אחת.
אך אם יעשה רק מלאכת זורע בלי שיעשה מלאכת נוטע, ויעשה גם מלאכת זמירה יתחייב שתי חטאות! לפי שאין הקרבן על הזורע יכול לכפר על הזומר, משום שאינו תולדתו.
ונמצא, שריבוי המלאכות (כשעושה את כל שלשתן ואינו עושה רק שתים, זורע וזומר) - ממעט בחטאות
אמר רב כהנא: הזומר וצריך לעצים, שמלבד כונתו להשבחת האילן הוא זקוק לענפי האילן לצורך הסקה - חייב שתים, שתי חטאות. אחת משום קוצר, ואחת משום זומר, שהוא תולדת נוטע. אבל אם אינו צריך את הענפים אינו עובר עליהם משום קוצר. 2
2. כתבו תוס' בד"ה וצריך, שאין הטעם משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא דזהו תנאי בעיקר המלאכה דלא הוי קוצר אלא כשמתכוין לשם העצים הנקצרים. וכן בקורע, לא הוי מלאכה אלא אם עשאה על מנת לתפור. וכן במוחק ע"מ לכתוב. וכתב בספר מגן אבות (במלאכת קורע) שהגדר בזה הוא, שכל מלאכה שעיקרה העדר וסילוק בעינן שיעשנה דוקא לאותו צורך שהיה במשכן. והקשה שם, וכן הקשה הגרע"א בגליון הש"ס, מהא דלקמן קה ב, שמבואר כי הקורע על מתו ובחמתו חייב, ומשום דלא הוי מקלקל אלא מתקן, כיון שיש לו תועלת בקריעתו. ומוכח שגם הקורע בלא על מנת לתפור הוי מלאכה. ועיין ביאור הלכה סימן ש"מ בד"ה ולא נתכוין, ובקהילות יעקב סימן לו, יישוב על זה.
אמר רב יוסף: האי מאן דקטל אספסתא, קצר שחת, והדרך לקצור אותה שלש פעמים בחדש, ובכל קצירה היא צומחת מחדש - חייב שתים. אחת משום קוצר, שהרי הוא קוצר אותה לצורך מאכל הבהמה. ואחת משום נוטע, שעל ידי הקצירה הוא גורם לצמיחה מחודשת.
אמר אביי: האי מאן דקניב סילקא, תולש תרד - חייב שתים.
אחת משום קוצר, ואחת משום זורע, כי הוא חוזר וצומח.
שנינו במשנה: והחורש.
תנא: החורש והחופר והחורץ עושה חריץ בקרקע - כולן מלאכה אחת הן, שענינם הוא ריכוך הקרקע (וכולן "מעין אב" של חורש רמב"ם פ"ז ה"ב), ואינו חייב עליהן אלא אחת.
אמר רב ששת: היתה לו גבשושית, תל קטן של עפר, ונטלה:
אם היה זה בבית - חייב משום בונה שהשוה ויפה את פני הקרקע.
ואילו אם עשה זאת בשדה - חייב משום חורש שהכין בכך את הקרקע לזריעה בכך שריכך את הקרקע.
אמר רבא: היתה לו גומא וטממה, סתמה בעפר:
בבית - חייב משום בונה שתיקן את רצפת ביתו.
בשדה - חייב משום חורש שהעפר שמילא בו את הגומא הוא רך וטוב לזריעה, ועל ידי השואת המקום עם כל השדה הוא ראוי שם לזריעה.
אמר רבי אבא: החופר גומא בבית בשבת, ואינו צריך את עצם הגומא אלא הצורך שלו הוא לעפרה, להשתמש בעפר כדי לכסות בו צואה, פטור עליה.
ואפילו לרבי יהודה, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, והיה מקום לחייבו מצד בונה על אף שאינו עושה זאת לצורך תיקון הבית, כאן הוא פטור.
כי הני מילי שמחייב רבי יהודה אפילו אם אינו עושה לצורך המלאכה, במקום שהוא מתקן במלאכתו.
אבל האי שחופר גומא בבית ואינו צריך את הגומא - מקלקל הוא את הבית, ואין כאן כלל מלאכת בונה. 3
3. כך כתב בחזו"א סי' נא סקט"ז, שאין הכונה שיש כאן פטור של מקלקל, אלא שכיון שהוא מקלקל אין כאן בכלל מלאכת בונה, והרי הוא כמו בשדה שאין שם מלאכת בונה. וכתב עוד, שמכל מקום יש בזה איסור, כיון דצורה זו מלאכה היא כאשר ניחא ליה בה.
ולא בא רבי אבא להשמיע לנו שרבי יהודה פוטר מקלקל, כי סתם משנה היא שכל המקלקלים פטורים. ועוד, לשם מה היה צריך לחדש לנו זאת דוקא בכהאי גונא שעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה.
אלא נראה, שבא רבי אבא להשמיענו כי על אף שעשיית גומא בבית אינה מוגדרת כמעשה קלקול מצד עצמה, שהרי אם צריך לגומא היא נחשבת כתיקון הבית, וחייב עליה משום בונה. בכל זאת כאן, כיון שהוא אינו צריך את התיקון הזה בבית, אלא קילקול הוא לו, מתחשבים בקלקול שכלפיו ופוטרים אותו.
והחידוש הוא אפילו לרבי יהודה, דאמר שמלאכה שאינו צריך את תכליתה חייב עליה. שהרי לפיו היה מקום להחשיב את תיקון שנעשה בבית כמלאכת בניה, למרות שהאדם העושה את הגומא אינו צריך את התיקון הזה. כי שם תיקון הבית יש בו. ובכל זאת הוא נחשב כמקלקל, כיון שהגדרת המעשה כתיקון הבית או כקלקול תלויה בתועלת של בעל הבית, ולא במעשה התיקון כשלעצמו.
ויתכן, שמשום כך נקט רש"י שהמדובר הוא בחופר בבית ולא בשדה, כי בשדה ייחשב הדבר כתיקון של חרישה גם אם הוא עצמו אינו חפץ בתיקון הזה, כיון שכל עשיית גומא בשדה הרי היא מוגדרת כחרישה שהיא הכנה לזריעה, גם אם כלפי בעל השדה היא קלקול.
שנינו במשנה: והקוצר.
תנא: הקוצר תבואה הבוצר ענבים, והגודר תולש תמרים, והמסיק תולש זיתים, והאורה תולש תאנים כולן מלאכה אחת הן (וכולן אבות. רמב"ם פ"ז ה"ד).
אמר רב פפא: האי מאן דשדא פיסא לדיקלא, שזרק רגב אדמה לדקל, והיכה רגב האדמה באשכול התמרים התלוי בדקל, וכתוצאה מהכאתו באשכול התמרים אתר, השיר ממנו, תמרי - הרי הוא חייב שתים חטאות. אחת משום תולש, שהוא תולדה דקוצר, ואחת משום מפרק שהוא תולדה דדש.
כי כמו שבדישה מפרק הדש את גרעיני התבואה מהשבלים, כן זה המכה באשכול התמרים, באמצעות זריקת רגב האדמה, הרי הוא מפרק את התמרים מהאשכול שהם מצויים בתוכו. 4
4. הקשו הראשונים: אם כן כל תולש מן האילן יתחייב גם משום מפרק? ובתוס' מפרשים שיש על התמרים קליפה עליונה וכשהוא מכה בתמרים הוא מפרק את הקליפה מן התמרים, והוי כמו דש שמפרק את גרעיני התבואה מן השבולת. אמנם בשפת אמת דייק מלשון רש"י שכתב "מפרק התמרים מן המכבדות", שדוקא בתמרים שייך דישה, וכמו שפירשו הרמב"ן והר"ן, לפי שהם גדלים בצורת אשכול, וכשהאשכול נתלש מהאילן חייב משום תולש, וכשנחבט בקרקע מכוחו מתפרקין התמרים מהמכבדות וחייב משום דש. ולפי"ז כותכ השפת אמת, גם כשיתלוש ענבים מאשכול ענבים יתחייב משום מפרק. ועיין באגלי טל תחלת מלאכת דש. אך אם עושה זאת בדרך אכילתו מסתבר שדינו כבורר תוך כדי אכילתו שרבים מן הראשונים מתירים זאת לכתחילה משום שחשיב דרך אכילה.
רב אשי אמר: אין דרך תלישה בכך, ואין דרך פריקה בכך! שהדרך הוא לקטוף את התמרים ביד או בכלי ולא על ידי זריקת רגב אדמה עליהם. ומלאכה שנעשתה כלאחר יד, דהיינו על ידי שינוי - פטור עליה.
שנינו במשנה: והמעמר.
אמר רבא: האי מאן דכניף מילחא ממלחתא, שמקבץ את המלח ממשרפות המלח (שנקוים שם מי הים ומתאיידים, ונשאר המלח) - חייב משום מעמר, שזה דומה לאיסוף השבלים בשדה.
אביי אמר: אין עימור אלא בגידולי קרקע, והמלח אינו גידולי קרקע.
שנינו במשנה: והדש.
תנא: הדש, והמנפץ, מפרק את הפשתן מהגבעולים, והמנפט עושה פעולה דומה בצמר גפן - כולן מלאכה אחת הן.
שנינו במשנה: הזורה, הבורר, הטוחן והמרקד.
והוינן בה: היינו זורה, היינו בורר, היינו מרקד, שהרי לכאורה כולן מלאכה אחת הן, שמהות כולן היא - להפריד את הפסולת מהאוכל. ואם כן, מדוע נמנו כשלשה אבות מלאכות נפרדים?