פרשני:בבלי:שבת עה א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ומתרצינן: רבה ורבי זירא דאמרי תרווייהו: <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> שכן יריעה שנפל בה דרנא, תולעת עשתה בה נקב קטן - קורעין בה למעלה ולמטה מהנקב כדי שלא יווצרו קמטים מהתפירה, ותופרין אותה.
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב שלשה דברים בשלשה ענינים שונים:
את שלשת המימרות הללו שמע רב זוטרא מרב ביחד, ולכן גם אמר אותם כך, למרות שאין ביניהן כל קשר.
א. המותח חוט של תפירה בשבת, בבגד תפור שנתרפה בו חוט התפירה, ונפרדו במקצת שני חלקי הבגד, מותח את שני קצות החוט כדי להדק את התפירה - חייב חטאת, לפי שזו היא דרך תפירתו של הבגד.
ב. והלומד אפילו דבר אחד מן המגוש, מין, האדוק בעבודה זרה, ואפילו לומד ממנו דבר תורה - חייב מיתה, כי הוא עלול למשוך אותו לעבודה זרה.
ג. והיודע לחשב תקופות ומזלות, שיודע לחשב על פי המזלות את תקופות השנה כגון אם תהיה השנה גשומה או חמה, ואינו חושב (מחשב) - אסור לספר הימנו, לדבר בשבחו, 1 וכדמפרש הטעם לקמן.
1. אולי רצונו לומר שאסור לספר דבר הלכה משמו, לפי שאין זה כבוד התורה כאשר לומדיה רחוקים מחכמת חישוב תקופות, אשר היא תפארתנו לעיני העמים. חידושי רא"מ הורוויץ.
"מגושתא" האמור בכל מקום בש"ס - מי הוא?
פליגי בה רב ושמואל.
חד אמר: חרשי - מכשף.
וחד אמר: גדופי, שהוא מין, האדוק בעבודה זרה, ומגדף תמיד את השם, ומסית אנשים לעבודה זרה.
ואמרינן: תסתיים, יש להוכיח דרב הוא דאמר גדופי!
דאמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה.
דאי סלקא דעתך דמגוש הוא חרשי, מכשף, אמאי אסור ללמוד ממנו כישוף? והכתיב אצל מכשף "לא תלמד לעשות", ודרשינן: דוקא כדי לעשות כישוף אסור ללמוד כישוף, אבל אתה למד להבין ולהורות, שאם יבא נביא שקר ויעשה אות או מופת תדע שהוא מכשף.
אלא ודאי, תסתיים דמגוש הוא גדופי אליבא דרב. הילכך אסור ללמוד ממנו כלום, היות שכל דבריו הם דברי עבודה זרה, וצריך להסתלק ממנו כדי שלא להמשך על ידו לעבודה זרה.
אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר "ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו".
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר "ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".
איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים?
הוי אומר: זה חישוב תקופות ומזלות! שהיא חכמה הניכרת לכל, שניתנת להוכחה שאומר על פי חישוב המזלות, שנה זו תהא גשומה או חמה, והדבר מתממש.
שנינו במשנה: הצד צבי.
תנו רבנן: הצד חלזון, והפוצעו, סוחט את דמו לצורך עשיית צבע של תכלת או ארגמן ממנו - אינו חייב אלא אחת, משום צידה. 2
2. לכאורה היה לו להתחייב על הצידה גם משום נטילת נשמה, כדאמרינן לקמן (קז ב) דהשולה דג מן הים חייב עליו משום נטילת נשמה. אלא חלזון שאני, שדרכו לפרכס, והוא בעצמו מקרב מיתתו. תוס' ד"ה הצד. ועיין מהרש"א בדברי התוס'. ובחידושי רא"מ הורויץ כתב שמוכח מכמה מקומות שהחלזון חי גם מחוץ למים, ועולה להרים.
רבי יהודה אומר: חייב שתים.
שהיה רבי יהודה אומר: פציעה - בכלל דישה היא. שהוצאת הדם מהדג דומה במהותה לפירוק הגרעינים מהתבואה.
אמרו לו חכמים: אין פציעה בכלל דישה!
אמר רבא: מאי טעמא דרבנן? קסברי: אין דישה אלא בגידולי קרקע! 3
3. דעת הרמב"ם שרק חלזון הגדל במים לא הוי גדולי קרקע. אבל בעלי חיים החיים ביבשה וניזונים מגדולי קרקע הוי בכלל גידולי קרקע. ולכן פסק בפ"ח ה"ז שהחובל בבעל חי חייב משום מפרק, שהוא תולדה דדש. שהרי מבואר כאן שפציעה בכלל דישה. מגיד משנה שם. ולדעת הראשונים שחובל הוא משום נטילת נשמה ולא משום מפרק, ביאר בקהלות יעקב סי' ל"ט שיש לחלק בין פציעה לחבלה. שבפציעה הוא לוחץ על הדג מבחוץ ובכך נדחק הדם שבפנים לצאת לחוץ, והוא כעין דישה שדורך על החטים ובכך נדחק הגרעין הפנימי לצאת. אבל החובל אינו מבצע כל פעולה בדם שבפנים כדי לדוחקו לחוץ, אלא הוא פוצע את הגוף, והדם יוצא ומגיע למקום הפצע ויוצא, ואינו דומה לדישה.
והוינן בה: וליחייב נמי משום נטילת נשמה? שהרי הוא גם הורג את החלזון כשמוציא ממנו את הדם.
ומתרצינן: אמר רבי יוחנן: הכא במאי עסקינן, שפצעו לאחר שהוא מת.
רבא אמר: אפילו תימא שפצעו חי, נמי פטור משום נטילת נשמה, משום ש"מתעסק" הוא אצל נטילת נשמה (הביטוי "מתעסק" הוא לשון מושאל, ומשמעותו כאן היא - שאינו מתכוין להורגו, אלא מתעסק בהוצאת דמו, וממילא הוא מת).
ומקשינן: והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון, דאמר דבר שאינו מתכוין מותר, בפסיק רישיה ולא ימות שאסור (שהאומר אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות, כיון שאי אפשר שלא תמות הרי זה נחשב כמתכוין. רש"י סוכה לג ב).
והכא נמי ודאי הוא שהחלזון ימות ואין כאן היתר של "אינו מתכוין"?
(וכאמור, הלשון "מתעסק" שנקטה הגמרא כאן אינו "מתעסק" שבכל מקום, אלא "אינו מתכוון").
ומתרצינן: שאני הכא, באינו מתכוון להורגו, דכמה דאית ביה נשמה בחלזון טפי - ניחא ליה! שעדיף לו שהדג יהיה חי, והוא טורח לשמור עליו שלא ימות בידיו בשעה שמוציא ממנו את דמו, כי היכי דליציל ציבעיה. שדם חלזון החי צלול יותר מדם המת.
הילכך, אפילו אם הדג מת בידו אינו חייב עליו משום נטילת נשמה, דהוי ליה "מתעסק" בהריגתו, שהרי רוצה וטורח שלא ימות. 4 ומה שרבי שמעון מחייב בפסיק רישיה זה דוקא באופן שלא איכפת לו אם תיעשה המלאכה, אלא שאינו מתכוין לה. אבל כאן הרי אינו רוצה שימות הדג. 5 (ועיין ברמב"ן שכתב שכל פסיק רישא שתוצאותיו רעים לו הכל מודים שאינו חייב עליו).
4. ודעת תוס' בד"ה מתעסק, דהכא אין הפטור משום מתעסק. שהרי רבי שמעון סובר מתעסק בחבורה חייב. דהיינו, שעל נטילת נשמה אין פטור של "מתעסק". אלא הפטור הוא משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה. והקשה תוס' הרא"ש, דלפי זה, לא היתה צריכה הגמרא לומר דלא ניחא ליה בנטילת הנשמה, אלא אפילו אם לא איכפת ליה גם הוי מלאכה שאין צריך לגופה, כמבואר לקמן בריש פרק הבונה. (והקשה על רש"י שכתב דרבי שמעון מודה בלא איכפת ליה דחייב). ולכן הסביר, שהגמרא ביקשה לתרץ גם אליבא דרבי יהודה, דסבר במלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב, ומכל מקום הכא פטור, משום מקלקל. והריטב"א מפרש, דהגמרא מתרצת דכיון דלא ניחא ליה במיתת החלזון הוא מתכוין לפוצעו באופן שלא ימות, ולא הוי פסיק רישיה. 5. הקשו תוס' בד"ה כי, דמכל מקום הרי ניחא ליה בנטילת הדם מהדג ויתחייב על זה משום נטילת נשמה, שהדם הוא הנפש, שהרי החובל חייב משום כך. ותירצו, דדם החלזון מיפקד פקיד (כנוס ועומד ואינו נבלע בגוף להיות יציאתו ע"י חבורה, אלא הפתח נעול לפניו ופותחין לו ויוצא. רש"י כתובות ה ב), ואין בו משום נטילת נשמה. ובריטב"א כתב דשאני חלזון, שאינו בעל איברים אלא גוף אטום כחלזונות שבאשפתות, ואין בו נטילת נשמה אלא כשנוטל כל נשמתו לגמרי.
שנינו במשנה: והשוחטו.
והוינן בה: שוחט - משום מאי חייב? היכן היה במשכן מלאכת שחיטה? שהרי לא היו צריכים דוקא לשחוט את האילים המאדמים והתחשים כדי להשתמש בעור שלהם, אלא היו יכולים לחנוק אותם. 6
6. אע"ג דמסתמא לא חנקו אותם, שהרי יש בזה משום בל תשחית, שלא יוכלו לאכול הבשר. מכל מקום, לצורך המשכן היה אפשר גם בחניקה, ורק משום איסור בל תשחית היה צריך לשחוט, א"כ לא נחשבת השחיטה כדבר שהיה במשכן. רש"ש.
ומשנינן: רב אמר: משום צובע, שבשר בית השחיטה נצבע בדם השחיטה, 7 וצביעה היא אב מלאכה שהיתה במשכן. (ולקמן יתבארו דברי רב, שהרי צובע נמנה כבר לעיל, בכלל מלאכות הנעשות בצמר).
7. הקשו האחרונים: הא קיימא לן שאין צביעה באוכלין. ובביאור הלכה סוף סי' ש"כ הביא מהאור זרוע דהצביעה היא בעור של בית השחיטה, דלא הוי אוכל. ובנשמת אדם הלכות שבת כלל כ"ד ס"ג כתב בשם החכם צבי דכיון שהבשר שנשחט בשבת אסור באכילה משום מעשה שבת, לא הוי בכלל אוכל, ולכן חייב על צביעתו. ובאגלי טל ביאר כונת החכם צבי, שהדם האסור באכילה אוסר את כל הבשר. ובקהלות יעקב סי' מ' תירץ, דהא דאין צביעה באוכלין היינו כשהצביעה היא לצורך תיקון המאכל והשבחתו. אבל אם למשל אחד יצבע תפוח להראות בזה טיבו של הצבע, יש בו משום צובע אעפ"י שהוא על מאכל. כיון שנעשה לשם צביעה ולא לשם תיקונו של האוכל. והוא הדין בדם השחיטה, שאינו מתכוין להשביח את המאכל עצמו ע"י הצבע, אלא עושה זאת כדי שאנשים יראו את הצבע האדום ויקנו מהבשר. הילכך הוי בכלל צובע, על אף שעושה זאת באוכל.
ושמואל אמר: משום נטילת נשמה, כלומר שמלאכת שוחט האמורה במשנה, אינה "שחיטה" בדוקא, אלא נטילת הנשמה שבה. וזו אכן היתה במשכן, שהרי נטלו את נשמת התחשים והאילים המאדמים. 8
8. הקשה הריטב"א היכן היתה נטילת נשמה במשכן? והרי ביחס לחלזון אמרנו לעיל שאין חייבין עליו משום נטילת נשמה. ואת התחשים והאילים המאדמים לא היו שוחטין אלא רק לצורך העור שלהם, והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דפטור עליה לרבי שמעון? ותירץ, דכיון שאי אפשר לפשוט העור אלא רק לאחר נטילת נשמה, הוי נטילת הנשמה מלאכה הצריכה לגופה, שהוא שוחט לצורך העור. וכמו הקוצר והטוחן שעושה זאת לצורך התבואה והאכילה.