פרשני:בבלי:שבת קטו ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אילימא מחלוקת התנאים בברייתא שנחלקו בה תנא קמא ורבי יוסי, וסובר רב הונא כי רב חסדא הוא בשיטת תנא קמא שמצילין, ורב הונא עצמו סובר כרבי יוסי שאין מצילין.
יש לשאול: מנין לו לרב הונא שמחלוקתם של תנא קמא ורבי יוסי היא למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהם?
ודילמא בהא גופא קמיפלגי תנא קמא ורבי יוסי, אם מותר לקרות בהן, וכך היא מחלוקתם:
מר, תנא קמא סבר: ניתנו לקרות בהן, ורק לכן מצילין אותן.
ומר, רבי יוסי סבר: לא ניתנו לקרות בהן, ולכן אין מצילין אותן.
אבל למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהן לא נחלקו תנא קמא ורבי יוסי, ושניהם סוברים שלדבריו אין מצילים אותם, כדעת רב הונא.
ואם כן, אין לו לרב הונא להסביר שרב חסדא, האומר שמצילין סובר כתנא קמא. והרי פשיטא שאינו כרבי יוסי, ומתנא קמא אין ראיה שסובר כרב חסדא.
אלא, מחלוקת התנאים שאמר רב הונא כונתו לרבי יוסי, האומר אין מצילין ובהכרח שסובר כרב הונא, ותנא דגיפטית (בעמוד הקודם), שאומר במפורש שאפילו למאן דאמר לא ניתנו לקרות, מצילין.
תנו רבנן: כתבי הברכות שכתוב בהן נוסחי הברכות, וכן ברכות תפילת שמונה עשרה, והקמיעין 10 שכותבים בהן פסוקי סגולה כנגד מחלות או פחד וכדומה, אף על פי שיש בהן אותיות של שם, וכתוב בהן מעניינות, מפרשיות הרבה שבתורה - אין מצילין אותן מפני הדליקה בשבת.
10. הטור ושו"ע (שלד יד) הביאו שתי דיעות אם מצילין קמיעין בזמן הזה. ומבואר בבית יוסף שנחלקו אם משום "עת לעשות לה"' התירו לכתוב רק ספר ללימוד או לצורך תפילה אבל קמיע אסור, או שהתירו הכל, ובשו"ע יו"ד (קעט יב) פסק שאסור לכתוב פסוק בקמיע. והאחרונים פסקו שאין מצילין קמיע בזמן הזה. והקשה התהלה לדוד (שלד, כג) שמשמע שבחול ודאי מצילין קמיע, וכן בשו"ע הגר"ז פסק שממים ושאר הפסד מצילין, והרי כיון שאסור לכתוב, לכאורה דינם כמו תרגום, שההלכה כרבי לעיל (קטו א) שמניחן במקום התורפה שיאבדו? וראה לעיל שהר"ח פירש שם שהכונה היא לגניזה. אבל ברמב"ם (כג, כו) לא משמע כך. וראה להלן מה הדין כשיש בהם שם.
אלא, אם פרצה דליקה בשבת, הרי הם נשרפים במקומן, הן ואזכרותיהן 11 .
11. כך הגירסא בגמרא שלנו -ובסוגריים. אבל הרי"ף הרמב"ם והרא"ש לא גרסו כך. והפרי מגדים, הובא במשנה ברורה (שלד מב) פסק שאין מצילין קמיעין בזמן הזה אבל אם יש בהם שם מצילין, וזה לא כמו הגירסא שלנו בגמרא. אבל עדיין קשה לשון הברייתא "אף על פי שיש בהן אותיות של שם". וכן העתיק הרמב"ם (כג, כז), ודחק התהלה לדוד (שלד כג) שאותיות של שם הכונה היא לראשי תיבות. ובאמת דין הצלה בספר שאסור לכותבו ויש בו שם, תלוי בגירסא בגמרא להלן על מגלת אסתר, שהתוספות סוברים שאם נכתבה שלא כדין אין מצילין מפני שאין בה שם, וספרים שיש בהם שם מצילין, וכן פסק השו"ע (שלד, יג) בשם המרדכי, ולפי זה הוא הדין קמיע שאסור לכותבו, אם יש בו שם מצילין אותו. אבל הרמב"ן והרשב"א לא גרסו בברייתא את החילוק הנ"ל, ראה להלן.
מכאן אמרו: כותבי ברכות - כשורפי תורה! שהרי אם תפרוץ דליקה בשבת לא יוכלו להצילם, ולכן אין לכותבם 12 .
12. האחיעזר (הנ"ל) למד מכאן שעל אף שמבואר בגמרא (קכ ב) שהלאו למחוק שם הוא רק בעשיה ולא בגרמא, בכל זאת אסרו חכמים לגרום איבוד כתבי הקדש אפילו אם ישרף מעצמו, ואסרו לכתוב שמא ישרף. וראה אגרות משה (או"ח ח"ד, לט) שאוסר להביא תפילין ואפילו ספרי קדש לחולה בבית חולים, אם יודעים שאחר כך יאבדום אפילו על ידי גויים כדי שלא להדביק אחרים במחלה, משום האיסור דרבנן "לגרום" איבוד כתבי הקדש, וההבאה לבית החולים בודאי יותר גורם מכותבי ברכות, שחששו "שמא" ישרפו בשבת.
מעשה באחד שהיה כותב ברכות בעיר צידן. באו והודיעו את רבי ישמעאל. והלך רבי ישמעאל לבודקו אם אכן אמת הדבר.
כשהיה עולה רבי ישמעאל אליו בסולם - הרגיש בו. נטל אותו אדם טומוס, קובץ כתבים של ברכות, ושקען בספל של מים,, כדי שלא יבחין בהם רבי ישמעאל.
ובלשון הזה אמר לו רבי ישמעאל: גדול העונש שמגיע לך על המעשה האחרון, ששיקעת את הברכות במים, מן העונש על המעשה הראשון, על שכתבת אותן 13 .
13. התשב"ץ (ח"א סימן ב) ביאר, שלא היו בברכות שמות הקדש, שאם כן בודאי שחמור יותר מחיקת שם שהוא לאו מהתורה, מאשר כתיבת ברכות שהוא איסור דרבנן, ומה חידש רבי ישמעאל? אלא מדובר שכתב ברכות בלי שמות ואיסור המחיקה הוא רק מדרבנן כמבואר ברמב"ם (יסוה"ת ו, ח), ובכל זאת חמור איסור המחיקה יותר מהאיסור לכתוב שמא ישרף. אולם האחיעזר (ח"ב מח) הקשה, שבגמרא להלן (קכ ב) מבואר שאם כתוב שם על יד אדם מותר לרחוץ במים שהוא רק "גורם" מחיקה, ואם כן כששקען בספל מים אינו מוחק אלא גורם, ולמה עונשו חמור יותר מכותב שאסרו חכמים לכתוב שמא ימחק? והוסיף, שדחוק לחלק שמכוון למחוק חמור יותר. וכתב, שמא חמור יותר כתב על נייר שהכנסתו למים נחשב מוחק בידיים, וכן הוא לשון הר"ן. ותירץ, שכונת רבי ישמעאל היא לפי דעת אותו כותב שמותר לכתוב ברכות, אם כן כשנתנן במים בודאי עבר איסור מחיקה מדרבנן, שאסרו למחוק בגרמא (ואפשר שחמור יותר משום שביטל את החיוב לגנוז, ובכתב שם על ידו לא שייך גניזה ולכן גרמא של מחיקה מותרת).
בעא מיניה ריש גלותא מרבה בר רב הונא:
כתבי הקודש שלא נכתבו בדיו כהלכה, אלא היו כתובין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום, שאינם כשרים לכתיבת כתבי הקודש, אבל היו כתובים בלשון הקדש - האם מצילין אותן מפני הדליקה, או אין מצילין?
ובעיה זאת יש להסתפק בה לפי כולם:
תיבעי, יש להסתפק בה למאן דאמר מצילין כתבי הקודש הכתובים בכל לשון. וכן תיבעי, יש להסתפק בה גם למאן דאמר אין מצילין. תיבעי למאן דאמר אין מצילין: כי שמא הני מילי שאין מצילין הוא דוקא היכא דכתיבי תרגום ובכל לשון.
אבל הכא, דכתיבי בלשון הקדש - מצילין.
או דילמא, אפילו למאן דאמר מצילין תרגום וכל לשון, הני מילי - היכא דכתיבי בדיו, דכתב הדיו מיקיים, מחזיק מעמד זמן ממושך. אבל הכא, כתב שנכתב בסם ובסיקרא, כיון דלא מיקיים זמן ממושך כמו דיו, שמא לא מצילים אותם?
אמר ליה רבה בר רב הונא: אין מצילין.
אמר ליה ריש גלותא: והא רב המנונא תנא, שנה ברייתא, האומרת שמצילין כתבים שכאלו!? אמר ליה: אי תניא - תניא.
מאי, היכן תניא דין זה?
אמר רב אשי, כדתניא: אין הבדל בין דיני כתיבת ספרים לכתיבת מגילה, אלא הבדל זה בלבד: שהספרים נכתבים בכל לשון, ואילו מגילה אינה כשרה לקריאה עד שתהא כתובה אשורית, 14 על הספר, ובדיו.
14. מבואר בגמרא שכתיבת ספרים כדינה היא דוקא באשורית. והקשה המגן אברהם (שלד יז) למה בזמן הזה מותר לכתוב בכתב אחר? ואפילו שקשה לכתוב רק על קלף ובדיו ולכן נחשב "עת לעשות לה"' להדפיס ספרים, אבל לשנות את הכתב למה התירו? והביא תשובת הרמ"א (לד) שכתב, שאם לא כותבים כדיני ספר תורה בזמן הזה, עדיף לשנות את הכתב, ואז קדושתו פחותה. וביאר, שלכן המציאו הראשונים כתב "משיטה" (הנקרא כתב רש"י) כדי לכתוב תורה שבעל פה, משום שאין זה נחשב לכתב של תורה, וקדושתו פחותה. והבית יוסף (יו"ד רפג) כתב, שאין ראוי לכתוב דברי חול בכתב אשורי מפני קדושתו, ולכן המציאו כתב אחר לדברי חול, וגם לדבריו מבואר שכתב אשורי יש לו קדושה ולכן עדיף לכתוב בכתב אחר תורה שבעל פה, או בזמן הזה כשכותבים ספרים שלא כדינם.
ומוכח שרק מגילה חייבת להכתב דוקא בדיו, אבל שאר הספרים נכתבים גם בסם ובסקרא, ואם כן הם קדושים לגמרי, ולכן מצילים אותן מן הדליקה 15 .
15. רש"י. אבל התוספות הוכיחו מכמה מקומות שכל הספרים צריכים דיו דוקא, ולכן פירשו שהברייתא מדברת על הצלה מדליקה, שספרים מצילין אפילו נכתבו בלשון אחר ולא בדיו והטעם מפני שיש בהם שמות. אבל מגילה שאין בה שם שמים (וכתב המרדכי -מפני שנשתלחה ליכתב בדתי פרס ומדי) מצילין אותה רק אם נכתבה כדינה על הספר ובדיו. וראה לעיל שהם לא גרסו בגמרא לעיל שאין מצילין קמיע מפני השמות. והרמב"ן, רשב"א ור"ן לא גרסו כלל את הברייתא בגמרא.
בעא מיניה רב הונא בר חלוב מרב נחמן:
ספר תורה שנמחקו רוב אותיותיו, או שבלה ושוב אין ניכרות בו רוב האותיות, עד שאין בו בכולו ללקט מתוכו (דהיינו, שלא נותרו בו) אפילו שמונים וחמש אותיות, שמנין האותיות הזה הוא השיעור לספר תורה כדי שיעמוד בקדושתו 16 , כגון סכום האותיות של פרשת "ויהי בנסע הארן", שנחשבת כספר בפני עצמו, וכפי שיתבאר להלן -
16. רש"י. הנודע ביהודה (קמא או"ח ט) דייק מרש"י שנשאר לס"ת אותה קדושה כמו קודם שנמחק, ולכן התיר להניח בארון הקדש ס"ת שנפסל כיון שנשארו בו פ"ה אותיות. וראה תשובה מאהבה (סימן קה) ובאמת נחלקו בזה הפוסקים הט"ז (או"ח קנד ז) הביא מהרש"ל שמתיר להניח בארון הקדש אפילו חומשים וספרים, ודימה אותם לספר תורה שבלה. והיינו, שסובר שבטלה קדושתו ובכל זאת מותר להניחו בארון הקדש. והמגן אברהם (שם) מביא ספר חסידים שאוסר, והוא מתיר משום שלכתחילה מתנה על קדושת הארון שיוכלו להניח בו ספרים פסולים. והמשנה ברורה (שם, לא) פסק בשם כמה אחרונים שאסור להניח בארון הקדש ספרי קדש אבל ספר תורה שבלה ונמחק מותר, וזה כדעת הנודע ביהודה הנ"ל.
האם מצילין אותה מפני הדליקה, או אין מצילין? אמר לו רב נחמן: ותיבעי לך פרשת "ויהי בנסע הארן גופה" אם נכתבה כשלעצמה 17 והיה חסר בה אות אחת, מהו להצילה?
17. כך פירש רש"י. ולעיל משמע ברש"י שהספק הוא דוקא כשנמחק הספר תורה ונשארו פ"ה אותיות. ולכאורה יש לומר, שאם כבר היה קדושת ספר שלם ונשארו פ"ה אותיות נשאר הספר בקדושתו (ונדחה דיוק הנודע ביהודה שהובא לעיל) אבל אם כתב רק פ"ה אותיות אינו קדוש. אבל במשנה במסכת ידיים פרק ג (ה) מפורש שזהו שיעור לקדושת ספר אפילו בתחילת כתיבתו, וכן מבואר ברש"י כאן. והתהלה לדוד (שלד כא) רצה לומר להיפך, שאם התחיל לכתוב ספר תורה כיון שמותר לו לכתוב, אפילו אות אחת כבר נתקדשה, ודוקא אם כתב פרשה בפני עצמה צריך שיעור פ"ה אותיות, ודחה שבמשנה ידיים (הנ"ל) מבואר שגם אם נמחק ספר שלם צריך שיעור פ"ה אותיות. והמשנה מפרשת את שני הצדדים ראה משנה אחרונה שם.
אמר לו רב הונא בר חלוב: היכא דחסר פרשת ויהי בנסע - לא קמיבעיא לי. דכיון דאית ביה הזכרות של שם ה', הרי אף על גב דלית ביה שמונים וחמש אותיות - מצילין אותה מפני ההזכרות שנותרו בה 18 .
18. השפת אמת הקשה, שלכאורה נחלקו רב נחמן ששאל ותיבעי לך וכו' ורב הונא בר חלוב -בספר שאין מצילין אותו ויש בו שמות הקדש האם מותר להצילו מפני האזכרות, ואם כן למה לא נפסוק כרב נחמן שאסור? אבל באמת דין הצלת שמות תלוי בגירסאות בברייתא לעיל על קמיעין, וכן בגירסא בברייתא שמחלקת בין ספרים למגילה, שהתוס' פירשו שהטעם שאין מצילין משום שמגילה אין בה שמות. וראה לעיל שהטור ושו"ע פסקו כתוספות, והפרי מגדים פסק על קמיעין שאם יש בה שם מצילין.
כי קא מיבעיא לי: ספר תורה שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות - ואין בו כלל הזכרות - מאי?
אמר ליה רב נחמן: אין מצילין.
איתיביה לרב נחמן מברייתא ששנינו בה: תרגום שבתורה (מבואר להלן שהוא "יגר שהדותא") שכתבו בלשון המקרא ולא בלשון תרגום.
וכן לשון מקרא שבתורה שכתבו תרגום.
וכן אם כתב בכתב עברית הקדומה, ולא בכתב אשורית שכותבים בה ספרי תורה - מצילין מפני הדליקה.
ואין צריך לומר תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה, שכתבו כדינו בלשון תרגום, שמצילין מן הדליקה.
ומדייקת הגמרא: תרגום שבתורה - מאי ניהו? (בראשית לא) "יגר שהדותא" 19 .
19. בספר קלף ודוכסוסטוס למסכת ספר תורה (פ"א, יא להגר"ח קניבסקי) הקשה, הרי אם כתב מקרא, פירושו שכתב "גלעד" וכך פירש רש"י שם (בראשית לא, מז) ואם כן השתבש כל הפסוק, שכתוב "ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד". ואיך יתפרש הפסוק אם שניהם קראו למקום אותו שם? ותירץ, שכתב: ויקרא לו לבן גלעד בלשון ארמי, ויעקב וגו' (אבל לכאורה אין זה תרגום הפסוק ממש אלא סיפור התוכן במילים אחרות?).
והבינה הגמרא שמדובר שכתב רק את שתי המילים "יגר שהדותא", ובכל זאת מצילין מהדליקה, ואף על גב דלית בה שמונים וחמש אותיות! ומפורש בברייתא שמצילין פחות משמונים וחמש אותיות?
ומשנינן: כי תניא ההיא - שיש בה אותיות נוספות, ושתי המילים הללו ראויים להשלים למנין שמונים וחמש אותיות.
איבעיא להו: הני שמונים וחמש אותיות - האם הן צריכות להיות מכונסות במקום אחד או יכולות להיות מפוזרות? 20
20. השפת אמת הקשה, הרי אי אפשר לקרא אותיות מפוזרות והרי ההלכה כרב הונא שספר שלא ניתן לקרות בו אין מצילין, ואיך נפסק שמפוזרות מצילין? (ורב הונא עצמו מתיר להלן להציל בתיבות מפוזרות והרי זה לא ניתן לקריאה ?). ותירץ, שאחרי שהיה ספר שלם שניתן לקרות בו אפילו אם נמחק נשאר בקדושתו, ומצילין אפילו שאי אפשר כעת לקרא בו (והיינו, שניתן לקרות בו אינו סיבה להצלה כדי ללמוד בו אלא זה מגדיר את קדושת הספר וכשנמחק נשאר בקדושתו, ודוקא כ"שאסור" לקרות בו נחשב חיסרון בקדושת הספר, ולא כשאי אפשר לקרא בו).
רב הונא אמר: דוקא מכונסות.
רב חסדא אמר: אפילו מפוזרות.
מיתיבי לרב הונא מברייתא ששנינו בה: ספר תורה שבלה, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסע הארן - מצילין, ואם לאו - אין מצילין.
והלשון "ללקט" מלמדת שהמדובר הוא באותיות מפוזרות.
תיובתא דרב הונא!
תרגמה תירצה רב חסדא, אליבא, לשיטתו דרב הונא, שכוונת הברייתא היא בליקוט תיבות שלימות, ואפילו כשהתיבות מפוזרות. ואילו מחלוקתם של רב הונא ורב חסדא היא רק בליקוט אותיות מפוזרות.
תנו רבנן: (במדבר י) "ויהי בנסע הארן ויאמר משה". פרשה זו, עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות כמין אות נו"ן הפוכה, אחת מלמעלה, מלפניה, ואחת למטה, מאחריה, כדי להפרידה מהפרשיות שלפניה ואחריה 21 .
21. המהרש"ל בתשובה ע"ג דן מה הם הסימניות, ומנהג העולם הוא שכותב שני נונין הפוכים לפני ואחרי הפרשה, והמהרש"ל מביא מנהג שהפכו את הנון של "בנסוע" ושל "מתאוננים" בפרשה שלאחריה, וכתב שבדק ומצא שנים עשר מנהגים שונים בספרי תורה בצורת הסמניות. ודעת המהרש"ל לעשות רק הפסק פרשה לפניה ולאחריה וזהו הסימניות וסובר שאם מוסיף נון הפוכה אפילו בין הפרשיות פוסל את הספר תורה, והמנהג לשנות את הנונין בפרשה עצמה כתב שהוא על פי הזהר, והורה איך לתקן את ספרי התורה שכתבו באופן אחר. והנודע ביהודה (קמא, יו"ד עד) חולק, שאין הוספת נון הפוכה פוסלת, ודוקא הוספת אות המשנה את הקריאה פוסלת, ובודאי עדיף להוסיף בין הפרשיות ולא לשנות נון בתוך הפרשה. והוכיח כן מרבי שמעון בן גמליאל, שפירש את הסימניות ללמד שפרשה זו אינה במקומה. ולדבריו, בודאי שהסימן הוא בין הפרשיות, וגם רבי לא חולק על צורת הסימן אלא על הטעם. וכך אנו נוהגים, וראה להלן ביאור הסימן בנון הפוכה.