פרשני:בבלי:שבת קכח ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
מטלטלין בשר תפוח, מפני שהוא מאכל לחיה.
מטלטלין מים שהיו מגולין בלילה, על אף שאסור לשתותן משום "גילוי", שמא נחש הטיל בהם ארס, מפני שהן ראויין לשתייה לחתול, שאינו ניזוק מארס נחש. (שאפילו את הנחש עצמו הוא אוכל. רש"י).
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל עצמן אסור להשהותן, מפני הסכנה, שמא יבוא אדם לשתותם.
מתניתין:
כופין את הסל לפני האפרוחים בשבת, כדי שיעלו וירדו עליו.
שמותר ליטול כלי בשבת אף לצורך דבר שאינו ניטל.
(ורבי יצחק, דסבירא ליה בפרק כירה (מג א) שאין כלי ניטל בשבת לצורך דבר שאינו ניטל, מתרץ את המשנה כגון שהוא צריך את מקומו של הכלי, ומתוך שיכול ליטלו לצורך מקומו, מוליכו למקום שירצה. רש"י שם).
תרנגולת שברחה מהבית, דוחין אותה בידים, עד שתכנס למקומה.
מדדין עגלים וסייחין, היינו שאוחזים באוזניהם או בצווארם ומסייעין להם ללכת.
ואשה, מדדה את בנה, ומסייעתו ללכת.
אמר רבי יהודה: אימתי התירו לאשה לדדות את בנה - בזמן שהוא, התינוק, נוטל רגל אחת, ומניח רגל אחת.
אבל אם היה גורר את רגליו, אסור לדדותו, מפני שהיא נושאת אותו.
גמרא:
אמר רב יהודה אמר רב: בהמה שנפלה לאמת המים - מביא כרים וכסתות, ומניח תחתיה, ואם עלתה עלתה.
מיתיבי: בהמה שנפלה לאמת המים, עושה לה פרנסה במקומה, שדואג לקיומה בתוך המים, ומביא לה אוכל בשביל שלא תמות.
ומדייקינן: פרנסה, אין, אבל כרים וכסתות, לא.
ואילו רב יהודה אמר רב אמר: כרים וכסתות נמי שרי.
ומתרצינן: לא קשיא.
הא איירי, דאפשר בפרנסה. והא איירי, דאי אפשר בפרנסה.
אפשר בפרנסה, אין, יעשה כך.
ואי לא אפשר, כגון שהמים עמוקים. מביא כרים וכסתות, ומניח תחתיה.
ופרכינן: והיכי שרי? והא קא מבטל כלי מהיכנו, שהרי משהניחם תחתיה אינו יכול לטלטלם, וביטול כלי מתשמישו דומה לסתירת בנין (ועיין לעיל מג א תוד"ה דמבטל, שיסוד האיסור משום דדמי לבונה).
ומבארינן: האי תנא סבר: מבטל כלי מהיכנו איסורו מדרבנן, וצער בעלי חיים הוא איסור דאורייתא. 1
1. שהרי אמרה תורה "עזוב תעזוב עמו", וזהו טעם הכתוב. עיין ב"מ לב ב.
ואתי דאורייתא ודחי דרבנן.
שנינו במשנה: תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס.
ומדייקינן: דוחין אין, אבל מדדין שיאחזנה בגפיה ורגליה נוגעין בארץ ומוליכה, לא.
תנינא להא.
דתנו רבנן: מדדין בהמה חיה ועוף בחצר, אבל לא מדדין את התרנגולת.
והוינן בה: תרנגולת, מאי טעמא לא מדדין אותה?
ומבארינן: אמר אביי: משום דהתרנגולת מקפיא, מגבהת, נפשה, והרי הוא מטלטלה.
אבל אווזים כשאוחזין בגפיהן הרי הן מהלכין ברגליהם.
אבל ברשות הרבים אסור, שמא יגביהם מן הארץ ונמצא נושאן. וקאי אליבא דרבנן דלא סבירא להו "חי נושא את עצמו" בבהמה.
תני חדא: מדדין חיה ועוף בחצר, אבל לא ברשות הרבים.
והאשה מדדה את בנה, ברשות הרבים ואין צריך לומר שמותר בחצר. כיון שבאדם לכולי עלמא "חי נושא את עצמו". ואף אם יגביה את עצמו לא הוי טלטול.
ותניא אידך: אין עוקרין רגלי בהמה וחיה ועוף מן הארץ בחצר, 2 משום איסור מוקצה, אבל דוחין בהן שיכנסו.
2. יש ספרים דגרסי אין עוקרין בהמה חיה ועוף ברשות הרבים, ולפי זה הך ברייתא פליגא בתרתי (אברייתא קמייתא, דבהמה מותר לדדות אפילו ברשות הרבים, וכן שבתרנגולת מותר לדדות בחצר). תוד"ה אין.
הא גופא קשיא:
אמרת, אין עוקרין רגליהם. ומשמע, אבל דדויי מדדינן להם.
והדר אמרת, דוחין, אין, ומשמע אבל מדדין לא.
אמר אביי: סיפא דקתני דוחין אבל לא מדדין - אתאן לתרנגולת. והא דמדייקינן, מרישא שמותר לדדותם, היינו בשאר עופות.
אמר אביי: האי מאן דשחיט תרנגולת, לכבשינהו לכרעיה בארעא, יאחז רגליה צמודות לקרקע בכדי שלא תוכל להתרומם. אי נמי, נידל להו מידל, יגביהם מעל הקרקע, מפני החשש, דדילמא, התרנגולת מנח להו לטופריה, ציפרניה, בארעא, ועל ידי זה, עקר להו לסימנים.
מתניתין:
אין מילדין, מושכין את הוולד ממעי הבהמה, ביום טוב, משום דהוי טרחא יתירא. אבל מסעדין, מסייעין לו לצאת, ביום טוב.
ומילדין את האשה אפילו בשבת, (ואין צריך לומר שמסעדין, וכל שכן ביום טוב). ואף קוראין לה חכמה, למילדת, ממקום למקום, אפילו היא מחוץ לתחום.
ומחללין עליה את השבת.
וקושרין את הטיבור של הוולד שבו קשור במעי אמו, מפני שאם לא יקשרוהו עלולים מעיו לצאת.
רבי יוסי אומר: אף חותכין את הטבור בשבת.
וכל צרכי מילה עושין בשבת. ולהלן בפרק רבי אליעזר דמילה מפרש לה.
גמרא:
והוינן בה: כיצד מסעדין את הבהמה? ומבארינן: רב יהודה אמר: אוחז את הולד כדי שלא יפול לארץ.
רב נחמן אמר: מסעדין היינו שהוא דוחק בבשר הבהמה לפנים כדי שיצא הולד לחוץ.
תניא בתוספתא כוותיה דרב יהודה: כיצד מסעדין? אוחזין את הולד שלא יפול לארץ. ונופח לו בחוטמו מפני שנחיריו סתומים ברירים. ונותן לו דד של אמו לתוך פיו כדי שיינק.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: מרחמין, מאהבין, היינו על בהמה טהורה, שריחקה את וולדה, ביום טוב.
היכי עביד?
אמר אביי: מביא בול, מלא אגרוף, של מלח, ומניח לה בתוך הרחם, כדי שתזכור צערה שהיה לה בלידתה, ומתוך כך: תרחם עליו. ומזלפין מי שליא, מים ששרו בהם את השליא, על גבי הולד, כדי שתריח ריחו ותרחם עליו. ודוקא בהמה טהורה, אבל בהמה טמאה, לא.
והוינן בה: מאי טעמא?
ומבארינן: משום שבהמה טמאה בטבעה לא מרחקא ולדא, ואי מרחקא ולדא, יותר לא מקרבא.
שנינו במשנה: מילדין את האשה בשבת, וקורין לה חכמה ממקום למקום, ומחללין עליה את השבת.
והוינן בה: מכדי תנא ליה במשנה: "מילדין את האשה, וקורין לה חכמה ממקום למקום", הא דתני "ומחללין עליה את השבת", לאתויי מאי?
ומבארינן: לאתויי הא דתנו רבנן: אם היתה היולדת, צריכה לנר, חבירתה מדלקת לה את הנר. ואם היתה היולדת, צריכה לשמן, חבירתה מביאה לה שמן אפילו דרך רשות הרבים, ביד, בכף ידה, ולא בכלי. דכל מה שאפשר לעשות בשינוי, עושים.
ואם אינו ספק מספיק להביא ביד, מפני שצריכה כמות גדולה יותר, חבירתה מביאה לה שמן בשערה, שהיא סכה את שערה בשמן וכשבאה אצלה מקנחתו, ואף זה אין דרך הוצאה בכך.
ואם אינו ספק מספיק שתביא בשערה, מביאה לה שמן בכלי.
אמר מר: הא דתני אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר - פשיטא? שהרי פקוח נפש דוחה שבת.
ומבארינן: לא צריכא לאשמועינן, אלא ביולדת שהיא סומא.
מהו דתימא, כיון דסומא לא חזיא, יהיה אסור להדליק לה, קא משמע לן דשרי, משום איתובי מיתבא דעתה (שדעתה מתיישבת עליה בכך) מפני שהיא סברא: אי איכא מידי שאצטרך לו, חזיא חבירתא ועבדא לי.
שנינו בברייתא: אם היתה צריכא לשמן, חבירתה מביאה לה בשערה, ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי.
ומקשינן: מאי טעמא רק כשאין סיפק בשערה מביאה לה בכלי, ותיפוק ליה משום איסור 3 סחיטה?
3. בתוס' לעיל קיא א וכתובות ו א הוכיחו מכאן ששייך סחיטה בשאר משקין.
ומשנינן: רבה ורב יוסף, דאמרי תרוויהו: אין איסור סחיטה בשער, כיון שאינו בולע.
רב אשי אמר: אפילו תימא יש סחיטה בשער, הביאור בבריתא הוא: שהיא מביאה לה בכלי דרך שערה, שהיא קושרת הכלי בשערותיה.
והטעם דעבדינן הכי: משום דכמה דאפשר לשנויי משנינן.
אמר רב יהודה אמר שמואל: חיה, יולדת, כל זמן שהקבר, הרחם, פתוח, בין אמרה צריכה אני, שיחללו את השבת, בין לא אמרה צריכה אני, (יש גורסין: בין אמרה איני צריכה) מחללין עליה את השבת, מפני שהיא בגדר חולה שיש בו סכנה.