פרשני:בבלי:שבת קנד א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
רב זביד מתני להא שמעתא הכי: אמר רמי בר חמא: המחמר אחר בהמה בשבת, בשוגג אינו חייב חטאת. אבל במזיד חייב סקילה, ככל מלאכות שבת.
מתיב רבא: והתניא: המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת, חייבין על זדונו סקילה.
משמע, הא דבר שאין חייבין על שגגתו חטאת, אין חייבין על זדונו סקילה. אם כן, "מחמר" דאין בשגגתו חטאת, אף הוא לא יתחייב על זדונו סקילה. וקשיא לרמי בר חמא.
ומשנינן: לאו דיוקא הוא. כי מי קתני להדיא "הא אין חייבין על שגגתו חטאת, אין חייבין על זדונו סקילה?
ודלמא הכי קאמר: כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת, לעולם חייבין על זדונו סקילה. אבל אכתי מצינו לומר דיש דבר שאף שאין חייבין על שגגתו חטאת, בכל זאת חייבין על זדונו סקילה. ומאי ניהו? - מחמר. ויש מהן שאין בזדונו כרת, וכגון תחומין לרבי עקיבא, והבערה לרבי יוסי.
רבא, אחוה דרב מרי בר רחל, הוה מתני לה להא שמעתתא, משמיה דרבי יוחנן, לפטור מחמר לגמרי.
(ובספרים שלפנינו גריס: ואמרי לה: רבא, אבוה דרב מרי בר רחל היה.
וקאמר: ללישנא בתרא, דאמר דאבוה דרב מרי בר רחל הוא, קשיא מהא דאיתא ביבמות דרב (א) אכשריה לרב מרי בר רחל, ומנייה בפורסיה דבבל (מינהו להיות שוטר בבבל) 1 . ואף שהיה אביו גר, וקיימא לן "כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך", כיון דאמו מישראל "מקרב אחיך" קרינן ביה. אלמא, אביו גר היה. ואיך אמרת דבנו של רבא היה.
1. וקשה, הרי רב מרי בנו של איסור גיורא הוה. ואיך יתכן שאיסור חי זמן רב כל כך מימי רב עד ימי רבא? שהרי בימי רב, היה כבר רב מרי בנו גדול בתורה ונתמנה על ידו. ועדיין היה איסור חי בימי רבא (כדאיתא בבבא בתרא קמט א, דאיסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא). והרי ביום שנולד רבא מת רב יהודה שהיה תלמידו של רב. לכך נראה כגירסת ר"ח, דרב אשי אכשריה לרב מרי בת רחל.
ומשנינן: דלמא תרי מרי בר רחל הוו.
ורש"י ותוספות לא גרסו לה).
דאמר רבי יוחנן: המחמר אחר בהמתו בשבת, פטור מכלום. בשוגג לא מחייב חטאת, משום דהוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה. מה התם בעינן דעביד מעשה בגופיה, הכי נמי בכל חייבי חטאות. ומחמר לא עביד מעשה בגופיה, אלא על ידי בהמתו 2 .
2. וצריך עיון, הא שיטת רבי יוחנן בסנהדרין, (נד א) דלרבי עקיבא לא בעינן בעבודה זרה מעשה כלל. ואף לחכמים סגי במעשה זוטא כמו השתחואה. וכן דיבור חשיב מעשה. כמו שמצינו בכלאים, דהנהיגה בקול חייב. ואם כן, אף מחמר שמנהיג את הבהמה בקול, נמי ליחשב מעשה. שו"ת רבי עקיבא איגר, חלק ג סימן טז.
ובמזיד נמי לא מיחייב סקילה. דהא תנן: המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת, חייבים על זדונו סקילה. משמע, הא דבר שאין חייבין על שגגתו חטאת, אין חייבין על זדונו סקילה. וכיון דליתא חטאת במחמר, אף סקילה ליתא ביה.
ובמלקות דלאו, נמי לא מיחייב ככל לאוין שבתורה. משום דהוה ליה לאו דמחמר, לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. ואף שבמחמר עצמו ליכא מיתת בית דין, מכל מקום לאו ד"לא תעשה כל מלאכה", דמיניה ילפינן מחמר, בא להזהיר אף על שאר מלאכות שבת, שהן במיתה 3 .
3. עוד כתבו תוספות (בדרך הב'), דסתם "מלאכה" דכתיב בשבת, היינו במיתה. כדכתיב "כל העושה בו מלאכה יומת". הלכך עיקר קרא "דלא תעשה מלאכה", למלאכה שאית בה חיוב מיתה אתא. לפיכך, אין לוקין עליו. אבל בעלמא, היכא דכולל הלאו גם חיוב מיתה וגם אזהרת לאו, לוקין עליו. ולדברי המגיד משנה בדעת הרמב"ם (יעויין בהערה 4), חשיב מחמר כניתן לאזהרת מיתה דוקא משום שמצינו מיתה אף במעשה המשותף לאדם ובהמה, וכגון בחרישה.
וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, אין לוקין עליו. דעיקר אזהרתו באה לחייב מיתה, ולא מלקות 4 .
4. וכתב הרמב"ם בפרק כ הלכה א: אסור להוציא משא על הבהמה בשבת. שנאמר "למען ינוח שורך וחמורך". ואם הוציא על הבהמה, אף על פי שהוא מצווה על שביתתה, אינו לוקה. לפי שאיסורו בא מכלל עשה. ובהלכה ב' כתב: והלא לאו מפורש בתורה, שנאמר "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך". שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה. ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין לוקין עליו. והבין הרמב"ן (כאן ובהשגותיו על ספר המצוות) בדעתו, דאין איסור מיוחד במחמר. אלא אסור מדין שביתת בהמתו, שאינה אלא איסור עשה. והא דילפינן איסור לאו מ"אתה ובהמתך", אינו אלא כשחורש עם בהמתו. והקשה עליו, הא חורש בבהמתו חייב משום מלאכת עצמו. וחייב חטאת וסקילה. דהא מצינו דביום טוב כהאי גוונא לוקה משום חרישה. וכדתנן "יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום חמישה לאוין". ולאו משום מחמר הוא. אלא חשיב כעביד בידים במה שכובש את הבהמה תחת ידו. ואין הבהמה אלא ככלי ביד האדם. ולאו דמחמר נאמר היכא שהבהמה הולכת מעצמה, אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר. אבל המגיד משנה שם פירש אף בדעת הרמב"ם, דאיכא לאו במחמר. ולא בא אלא לפרש אמאי חשיב כלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. דלא סבירא ליה כפירוש רש"י בזה. אלא מאחר ובחורש יחד עם בהמתו חייב מיתה (דאף בזה אית ליה כהרמב"ן), אף בשאר מלאכות שעושה עם בהמתו אינו לוקה.