פרשני:בבלי:עירובין יב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין יב ב

חברותא

ומשנינן: הכא במאי עסקינן שלא נפרץ הכותל לגמרי. אלא דאית ליה עדיין גידודי (שאריות מגובה הכותל) שהם גבוהין עשרה, אלא שהים כיסהו, ולפיכך אין איסור אלא למ לאות.
אמר רב יהודה: אין רשות היחיד מדאורייתא, אלא אם כן יש לה ארבע מחיצות, (הכי סלקא דעתין לפרש דברי רבי יהודה). ולפיכך:
מבוי שלא נשתתפו בו (לשון "שלא נשתתפו בו" מפרש לה לקמן), שיש לו שלש מחיצות, אינו רשות היחיד אם לא תיקן המבוי כלל!
ואם הכשירו (תיקן המבוי) בלחי, שמועיל מתורת מחיצה, הזורק לתוכו מרשות הרבים חייב. כי על ידי הלחי נעשה המבוי מוקף ארבע מחיצות, שהיא רשות היחיד מדאורייתא.
(שכך הוא דין רשות היחיד מן התורה: אם יש לה שלש מחיצות גמורות, ועוד מחיצת לחי, הנחשב כ"מחיצה שאינה גמורה", הרי היא רשות היחיד. ריטב"א).
אבל אם הכשירו בקורה, שאינה יכולה לשמש כמחיצה אלא רק מטעם היכר - הזורק מרשות הרבים לתוכו של המבוי - פטור. לפי שאין למבוי הזה אלא שלש מחיצות!
מתקיף לה רב ששת בקושיה כפולה:
קושיה ראשונה:
הא דאמר רב יהודה: מבוי "שלא נשתתפו בו", משמע:
טעמא דלא נשתתפו בו "שתופי מבואות" (שתיקנו חז"ל, כדי להתיר לטלטל מבית שבחצר למבוי המשותף לכמה חצירות, ואפילו היה מוקף ארבע מחיצות גמורות) הוא דלא מהני קורה.
הא אם נשתתפו בו בני המבוי יחד ב"שתופי מבואות" - אפילו הכשירו בקורה, נמי חייב הזורק לתוכו
ועל כך מתקיף לה רב ששת:
וכי ככר זו שבה "משתתפין" בני המבוי עשה אותו לרשות היחיד כשהשתתפו בה, או לרשות הרבים כשלא השתתפו בה?!
קושיה שניה:
ועוד, התניא: חצירות של רבים, שפתוחין בתים הרבה לחצר, אוסרים בני הבתים זה על זה, שאין יכולים להוציא מן הבתים לחצר בלא עירוב ביניהם.  66 

 66.  מפני שהבית רשות מיוחדת לו, והחצר רשות חבירו מושל בה, ונמצא מוציא מרשות לרשות, ורבנן גזור שלא להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד (של חבירו), גזירה דילמא אתי לאפוקי מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל בחצר עצמה מותר לטלטל בה - רש"י.
ומבואות שאינן מפולשין אלא סתומין משלש רוחות:
בין עירבו בחצירות ובין לא עירבו, בין נשתתפו במבואות ובין לא נשתתפו, הזורק לתוכן חייב.
והשתא תיקשי לרב יהודה.
כיון דהך ברייתא מיירי אפילו בלא נשתתפו בו, וסתמא קתני, ולא מחלק בין תיקנו בלחי לבין תיקנו בקורה, דבכל אופן חייב הזורק לתוכו. על כרחך אתה למד אחד מהשניים:
או דבין לחי ובין קורה מהני משום מחיצה.
או דבשלש מחיצות סגי מדאורייתא, ומיירי הברייתא אפילו אם לא תיקנו כלל. (על פי ריטב"א וגאון יעקב).
ולהכי מפרשינן לרב יהודה בגוונא אחרינא:
לעולם סבירא ליה לרב יהודה דבשלש מחיצות סגי ליהוי רשות היחיד מדאורייתא.
ואלא אי איתמר הכי איתמר:
אמר רב יהודה: מבוי שאינו ראוי לשיתוף, שאף לאחר שהתקין בו את הלחי או את הקורה - שנזכרים בהמשך הברייתא - עדיין אינו ראוי ומתוקן להתירו על ידי שיתוף מבואות, כיון שהוא מפולש ואינו ניתר בלחי וקורה בלבד, אלא בעי נמי צורת הפתח באחד מפתחיו המפולשין לרשות הרבים (כדלעיל דף ו:): (ראה ציור 1)
הרי אם הכשירו בלחי באחד מפתחיו (ולא הכשירו גם בצורת הפתח בפתחו השני) - הזורק לתוכו מרשות הרבים חייב.
דלחי הוי משום מחיצה ונמצא שיש למבוי שלש מחיצות!
אבל אם הכשירו בקורה (ולא עשה גם צורת הפתח בפתחו השני) דלא מהני אלא משום היכר - הזורק לתוכו מרשות הרבים - פטור! (ביאור לשון הגמרא, נתבאר על פי גאון יעקב, וראה ריטב"א).
ומפרשינן לה: אלמא, קסבר רב יהודה לחי משום מחיצה, וקורה משום היכר!
וכן אמר רבה: לחי משום מחיצה וקורה משום היכר.
ורבא אמר: אחד זה קורה, ואחד זה לחי משום היכר.
איתיביה רבי יעקב בר אבא לרבא: הזורק למבוי, יש לו לחי - חייב. אין לו לחי - פטור.
אלמא, לחי משום מחיצה?!
ומשנינן: הכי קאמר: אם יש לו למבוי "היתר" לחי, שאינו צריך אלא לחי - כיון שהוא סתום משלש רוחות - הזורק לתוכו, חייב.
ואף על גב דלית ליה לחי, משום ששלש מחיצות הוי רשות היחיד מדאורייתא!
אבל אם אין לו "היתר" לחי, שצריך המבוי לחי ודבר אחר - שהוא מפולש וצריך גם צורת הפתח - הזורק לתוכו, פטור. ואפילו עשה לו לחי.
(שהלחי עצמו לא מעלה ולא מוריד שאינו אלא היכר, והדין תלוי במבוי סתום ומפולש).
איתיביה לרבא דאמר דאף לחי משום היכר:
יתר על כן אמר רבי יהודה: מי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים - עושה לחי מכאן מצידו האחד של אחד הבתים, ולחי מכאן מצידו השני של אותו בית, ונמצאת רשות הרבים מוקפת, ומותר לטלטל מבית לבית (רש"י לעיל דף ו:).
או מניח משני הצדדים קורה מכאן וקורה מכאן, ונושא ונותן באמצע.
אמרו לו חכמים לרבי יהודה: אין מערבין רשות הרבים בכך!
אלמא, לחי משום מחיצה. דהא ליכא אפילו שלש מחיצות בלא הלחי, ובעל כרחך דהלחי מהני משום מחיצה!  67 

 67.  והוא הדין דהוה מצי למיפרך לכולהו אמוראי, דמהכא משמע דקורה נמי משום מחיצה - מהרש"א, וראה גליון הש"ס לרעק"א. וביאר רש"י: שכוונת הגמרא להקשות, שאף חכמים לא נחלקו על רבי יהודה אלא ברשות הרבים, אבל במבוי מפולש מודים, (וראה "עיונים "). והתוספות פירשו: שאף חכמים לא נחלקו, אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא מודים.
ודחינן: אי מהתם ליכא ראיה.
כי התם אזיל רבי יהודה לשיטתו, דקסבר רבי יהודה, כי די שתהיינה לרשות היחיד שתי מחיצות דאורייתא ואין צורך בשלש מחיצות.
אלא שמדרבנן אפשר לטלטל רק לכשיעשה היכר מכאן והיכר מכאן.
אמר רב יהודה אמר רב: מבוי שמידת ארכו היא כרחבו (דרך כניסתו למבוי הוא תחילת "אורך" המבוי, ומה שאינו דרך כניסתו הוא "רוחב" המבוי. משנה ברורה), אינו ניתר בלחי משהו, אלא צריך פס ארבעה טפחים כחצר. (ואם רחבו יתר על ארכו, ראה "עיונים").
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מבוי שארכו כרחבו - אינו ניתר בקורה טפח, אלא צריך פס ארבעה טפחים כחצר.  68 

 68.  רב יהודה אמר חדא, ורב חייא אמר חדא ולא פליגי, רבינו יהונתן.
אמר רבי זירא אהנך מימרות דרב יהודה ורב חייא בר אשי, כדי לסייען: כמה מכוונן שמעתא דסבי (כמה מכוונות ודומות זו לזו שמועות הזקנים, רש"י שברי"ף).
כיון דמבוי זה ארכו כרחבו - הוה ליה כדין חצר.
וחצר אינה ניתרת בלחי וקורה, אלא בפס ארבעה.  69 

 69.  אית דלא גרסי: "אלא בפס ארבעה", דהא רבי זירא סבירא ליה דשיעור רוחב פס הוא במשהו כדלקמן, תוספות.
אמר רבי זירא: אי קשיא לי מידי בשמעתא דרב יהודה, הא קשיא לי:
היכי אמר רב יהודה משום דהוה ליה דין חצר שצריך בה "פס", אינו ניתר בלחי משהו!
והרי, סוף סוף ליהוי האי לחי עצמו כפס משהו, ונשתרי (דסבירא ליה לרבי זירא דשיעור רוחב פס - משהו, כמו לחי)?!
ודחינן לקושיא דרבי זירא: אישתמיטתיה לרבי זירא, הא דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: פסי חצר צריכין שיהא בהן רוחב ארבעה טפחים.
אמר רב נחמן: נקטינן מסורת היא מאבותינו וכן הוא מנהג מרבותינו (רש"י לעיל דף ה.): איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה?
א. כל שארכו יתר על רחבו.
ב. ובתים וחצירות, שתי חצירות, ובית אחד פתוח לכל חצר (כן פירש רש"י כאן, אבל לקמן דף עד. ובשבת קלא. פירש רש"י, שני בתים לכל חצר, וכן דעת רוב הראשונים) פתוחים לתוכו.
ואיזו היא חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה, אלא בפס ארבעה?
כל שהיא מרובעת!
ותמהינן עלה: וכי דוקא מרובעת אין, זקוקה היא לפס ארבעה. ואילו חצר עגולה לא צריכה פס ארבעה!?
וכי משום דעגולה היא מישתריא בלחי משהו?!
ומפרשינן לה: "מרובעת" לאו למעוטי "עגולה" אתי.
אלא הכי קאמר: אי ארכה של חצר הוא יתר על רחבה ואינה "מרובעת", הוה ליה מבוי. ומבוי בלחי וקורה סגיא ליה.
ואי לא הוי ארכה יתר על רחבה - הוה לה חצר.  70 

 70.  ואף שאין מבוי ניתר בלחי וקורה אלא אם כן בתים וחצירות פתוחים לתוכו - כדלעיל. שאני מבוי, שהוא קרוב לרשות הרבים יותר מחצר שהיא פתוחה למבוי והמבוי פתוח לרשות הרבים - תוספות ורמ"א סימן שס"ג סעיף כ"ז, וראה ריטב"א כאן.
וכמה תהא ארכה של חצר יתירה על רחבה, כדי שתצא מדין חצר, ותהיה מותרת כדין מבוי בלחי? סבר שמואל למימר: כיון דחצר היא, לא נפקא מדינה - דבעי פס ארבעה - עד דאיכא בארכה פי שנים ברחבה!
אמר ליה רב: הכי אמר חביבי (דודי) (והיינו רבי חייא, שהיה אחי אביו ואחי אמו של רב):
אפילו אם ארכה יתירה משהו על רחבה - ניתרת בלחי וקורה!
שנינו במשנה: משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות שהוא ניתר או בלחי או בקורה.

דרשני המקוצר