פרשני:בבלי:עירובין כח א
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אכל פוטיתא (שרץ המים קטן, ואף שאין בו כזית, בריה שלימה הוא, וחייבין עליו) - לוקה ארבע: שנים משום הלאוים של שרץ המים, ושנים משום הלאוים של כל השרצים.
אכל נמלה - שהיא שרץ הארץ - לוקה חמש: שלש משום הלאוים של שרץ הארץ, ושנים משום לאוי דכל השרצים.
אכל צירעה - שהיא שרץ העוף וגם שורצת על הארץ (רש"י פסחים כד ב) - לוקה שש: אחד משום לאו דשרץ העוף, שנים משום הלאוים של כל השרצים, ושלש משום הלאוים של שרץ הארץ.
והשתא תיקשי: ואם איתא כמו דסבר אביי שדגים גידולי קרקע נינהו, אם כן אכל פוטיתא - נמי לילקי משום (השרץ השורץ על הארץ) (שרץ הארץ - כן נראה מרש"י), ולילקי שבע, שהרי נוספו בה שלש מלקיות משום שרץ הארץ?!
אלא אמר רבינא: עופות הוא דאיכא בינייהו דהנך תרי ברייתות!
למאן דאמר פרי מפרי וגידולי קרקע, הני - עופות - נמי פרי מפרי וגידולי קרקע נינהו, וניקחין הן בכסף מעשר.
אבל למאן דאמר ולד ולדות הארץ, אין עופות בכלל, כי הני עופות מן הרקק (בוץ, שיש בו מים ויבשה) נבראו, ולא מן הארץ לבדה.
והשתא מפרשינן במאי פליגי תנאי דתרי הברייתות:
מאן דמרבי עופות - מאי טעמיה?
ומאן דממעיט עופות - מאי טעמיה?
קיימא לן, למאן דדריש כל התורה בכללי ופרטי:
א. אם נכתב "כלל ופרט" - אין בכלל אלא מה שבפרט, כמות שהוא.
ג. אם נכתב "פרט וכלל" - נעשה הכלל מוסף על הפרט, ונכלל בו הכל.
ב. ואם נכתב "כלל ופרט וכלל" - הרי זה כאילו הורכבו יחד שתי המידות הקודמות (הסותרות בדיניהם.!).
ולכן אמרינן: אי אתה דן ללמוד מהכלל אלא כעין הפרט.
והיינו, מצד אחד מרחיבים את הפרט, אך מצד שני מגבילים את הכלל.
אלא, שנחלקו הני תנאי, כאשר יש כלל ופרט וכלל, לאיזה צד יש לייחס יותר משקל: האם לכלל הראשון ולפרט שלאחריו, והיינו, שבעיקר יש להתייחס למדה של כלל ופרט (אך תוך התחשבות גם בכלל שאחריו).
או שמא יש לייחס יותר משקל לכלל האחרון, ונמצא שבעיקר יש להתייחס למידה של פרט וכלל (תוך התחשבות גם בכלל הראשון): ומבארת הגמרא: מאן דמרבי עופות, קסבר: כללא בתרא (הכלל האחרון שאחר הפרט) הוא דוקא, העיקר, ודנים בעיקר לפי המידה של "פרט וכלל".
ואם כן, נעשה כלל מוסף על הפרט, ואיתרבו להו כל מילי.
ומכל מקום, כיון שנכתב גם כלל בתחילה, אהני הועיל כללא קמא למעוטי רק כל דבר דלא דמי ליה, שאינו דומה לפרט בכך שהוא שונה ממנו משני צדדין (מתוך שלשה פרטים המאפיינים את הפרט. והן: פרי מפרי, גידולי קרקע, וולד ולדות הארץ).
ולפיכך לא נתמעטו אלא דגים, שאינן גידולי קרקע, וגם אינן ולד ולדות הארץ.
אבל עופות, הדומין לפרט משני צדדין, שהם פרי מפרי וגידולי קרקע, אף שבצד שלישי - ולד ולדות הארץ - לא דמו לפרט, לא נתמעטו.
ומאן דממעט עופות, קסבר: כללא קמא דוקא, וחשבינן ליה כ"כלל ופרט".
ולפי מידה זאת: אין בכלל אלא מה שבפרט.
ולפיכך, הני, הכתובים בפסוק, אין.
אבל מידי אחרינא - ואף הדומין לפרט - לא.
ומכל מקום אהני נמי כללא בתרא במקצת, לרבויי כל דדמי ליה - לפרט - משלשה צדדין. דהיינו, בכך שהן גם פרי מפרי, וגם גידולי קרקע, וגם ולד ולדות הארץ.
ולפיכך נתמעטו גם העופות, לפי שאין בהם דמיון אל הפרט אלא בשני צדדים, שהרי אינן ולד ולדות הארץ, לפי שמן הרקק נבראו.
אמר רב יהודה משמיה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: מערבין עירובי תחומין בפעפועין (ירקות שיש בהן מליחות, ר"ח) ובחלגלוגות (ראה מגילה דף יח א) ובגודגדניות (עשב שאוכלין הגמלים, ולא יאכל אדם אותן אלא על ידי הדחק. מהרש"ל בשם הערוך) 6 .
6. וכל אלו אוכלין אותן כמות שהן, ופעמים שאדם סומך עליהן לסעודה, ריטב"א.
אבל לא מערבין בחזיז (שחת של תבואה, שלא הגיעה לשליש בישולה, וגוזזים אותה ואוכלים אותה כשהיא ירק).
ולא בכפניות, תמרים רעים שלא בישלו כל צרכן, ואין דרך לאוכלן.
ותמהינן עלה: ובגודגניות מי מערבין?!
והתניא: גודגדניות שממעיטין הן את הזרע, רק מרובי בנים יאכלו אותן, אבל חשוכי בנים לא יאכלו אותם.
ואם הוקשו, נתקשו קלחי הגודגדניות לזרע (לאחר זמן מתקשין הקלחין כעץ, כאשר כבר צמחו בהן הזרעונים) - אף מרובי בנים לא יאכלו אותם, היות שקשין הן לכל אדם.
וכיון שאין ראויין לאכילה, הא אין מערבין בהן?!
ומשנינן: תרגמא - יש להעמיד להא דרב - בשלשה תירוצים:
א. אגודגדניות שלא הוקשו לזרע.
ומרובי בנים הם שמערבין בהן, לפי שראוי הוא להם לאכילה.
ב. ואיבעית אימא: לעולם לחשוכי בנים (ובגודגדניות שלא הוקשו לזרע), ואף שאין ראוי הוא להם לאכילה, כיון דהא חזו למרובי בנים.
כי מי לא תנן במשנתנו: מערבין לנזיר ביין, ולישראל בתרומה.
אלמא, אף על גב דלא חזי להאי - חזי להאי, וכולן מערבין בו.
הכא - בגודגדניות - נמי: אף על גב דלא חזי להאי העירוב שלהם לחשוכי בנים, חזי להאי למרובי בנים, ולכן כולן מערבין בו 7 .
7. וכתב הריטב"א: דהא ודאי שאין הדמיון עולה יפה, דהתם (ביין ובתרומה) איהו גופיה חזי אלא דאריא דאיסורא רביע עליה. מה שאין כן בגודגדינות שהם עצמם קשין לגוף. אלא דתלמודא סבירא ליה, דליכא לפלוגי דינא מהאי טעמא.
ג. ואיבעית אימא: כי קאמר רב שמערבין בגודגדניות: בהנדקוקי מדאי (גודגדניות שבמדי), שיפות הן לכל.
תו תמהינן על רב: וכי בחזיז לא מערבין?!
והאמר רב יהודה אמר רב גופיה: כשות (הומלין (רש"י), וגדל בין הקוצים) וחזיז, מערבין בהן, ומברכין עליהן: בורא פרי האדמה?! ומשנינן: לא קשיא.
הא - דאמר רב שאין מערבין בחזיז - מקמי דאתא (קודם שבא) רב לבבל, וראה שאוכלין שם חזיז.
הא - דאמר רב מערבין בחזיז - לבתר דאתא (אחר שבא) רב לבבל, וראה שאוכלין אותו.
ותמהינן: וכי בבל - שהדרים שם אוכלין אותו - הויא רובא דעלמא, לגרור את שאר האנשים בעולם, שאין אוכלים אותם, למנהגם?!
אדרבה, כיון שמנהגם משונה, אפילו לגבי דידהו אינו מנהג (ריטב"א ד"ה בטלה).
והתניא, שבטלה דעתו של מיעוט אנשים אצל כל אדם:
שהרי שנינו בברייתא: הפול והשעורה והתילתן שזרען לירק שהיה כוונתו בזריעתו לאכול אותם בהיותם ירק, בעודן לחים - וכמו חזיז - ולא בשביל לאכול את הזרעונים שלהם כשיבשילו ויתייבשו (ריטב"א) - בטלה דעתו אצל כל אדם, שאין אוכלין אותן כשהן ירק, אלא רק את הזרעונים כשיבשילו ויתייבשו.
ולפיכך: זרען - חייב במעשר, אף על פי שלא זרע את הפול והשעורה והתילתן לצורך אכילת הזרעונים. וירקן פטור, לפי שאינו אוכל, על אף שזרע בדעה לאוכלו ירק.
השחליים והגרגיר (מין חרדל לבן) - שדרך לאוכלן בין ירק ובין זרע - שזרען לירק, מתעשרין ירק וזרע.
ואם זרען לזרע, מתעשרין זרע וירק, (וביארו התוספות: שכשזרען לירק, הירק עיקר. וכשזרען לזרע, הזרע עיקר. וראה שם שני הבדלים. וראה במהר"ם ורש"ש שביארו דבריהם).
ומאחר שבני בבל האוכלים חזיז הם מיעוט בעולם אין אכילתם חשובה לקבוע את החזיז כדבר מאכל.
ולפיכך, משנינן שינויא אחרינא:
כי קאמר רב שמערבין בחזיז: