פרשני:בבלי:עירובין סז א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
והא דאמר רבא בנתנו עירובן בפנימית: שכח אחד מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת (על ידי ביטול) וחיצונה אסורה:
ודאי פנימית מותרת על ידי ביטול שביטלו בני חיצונה הרגל שהרגילתם עירובם לפנימית. דאחדא דשא ומשתמשא (תסתלק הפנימית מן העירוב המשותף "ותסגור דלת" בפני החיצונה, ותשתמש).
ואף שביטול זה הוא מבן חצר חיצונה לבן חצר פנימית, ואין ביטול מחצר לחצר, מכל מקום הכא מודה שמואל שמבטלין מחצר לחצר. כיון שאומרת הפנימית לחיצונה: לתקוני שתפתיך ולא לעוותי (כשם דמועיל הך סברא לרבנן אפילו בלא ביטול, וכדאמרן). ואין יכולה החיצונה, הגורמת לבטל העירוב מפני ששכח אחד ממנה, לעוות לפנימית מפני הרגל עירובה.
וחיצונה אסורה מפני שאין יכולה לעמוד בעירובה עם הפנימית, שהרי השוכח שבחיצונה אין יכול לבטל לבני פנימית, שאין ביטול רשות מחצר לחצר. והרי צריך לבטל לכל אחד ואחד.
ולהסתלק מן הפנימית אין יכולה, שהרי אין עירובה אצלה אלא בפנימית (ריטב"א).
אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא:
וכי שכח אחד מן הפנימית ולא עירב (ונתנו עירובן בין בפנימית ובין בחיצונה) אמאי שתיהן אסורות על ידי ביטול?
לבטיל בר פנימית לבני פנימית לבדם, ולא יבטל לכל אחד ואחד מבני החצרות המשותפים, ותיתי חיצונה ותשתרי בהדייהו.
והוקשה לו כן, מפני שלא הוזכר בגמרא מפורש רק שאינו יכול לבטל לפנימית לבדה מפני שאין עירובה אצלה, אבל לא הוזכר בהדיא למה לא ישארו בערובם המשותף. 34
34. וכתב הריטב"א: הוא הדין דבשכח אחד מן החיצונה איכא לאקשויי הכי, כיון דלא סבירא ליה לרב הונא שצריך לבטל לכל אחד ואחד. אלא שחדא מינייהו נקט. וראה מה שכתבו התוספות בזה.
ומשני ליה רבא: כמאן קאמרת למילתיך, כרבי אליעזר, דאמר: אינו צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד.
כי קאמינא אנא - לרבנן, דאמרי: צריך לבטל לכל אחד ואחד, וכפי שנתבאר לעיל, שכל עיקר דברי רבא משום שצריך לבטל לבני שתי החצרות. 35
35. וראה בתוספות רבינו פרץ, שתמה: מה בין רבי אליעזר לרבנן, והרי אף לרבי אליעזר צריך לבטל לכולם, ורק סבירא ליה דאין צריך לומר כן בפירוש, דמסתמא לכך נתכוין, וכמבואר לעיל דף כו ב. וראה שם, שהאריך לבאר הסוגיא.
רב חסדא ורב ששת, כי פגעי בהדי הדדי (כשהיו נפגשים):
רב חסדא מרתען שיפוותיה (שפתיו היו מרטטות) ממתנייתא דרב ששת. כיון שהיו משניות סדורות לו לרב ששת, היה ירא רב חסדא שמא יקשה לו רב ששת ממשנה על משנה ויאמר לרב חסדא לתרצן.
ואילו רב ששת מרתע (מרתת - ערוך) כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא, שהיה חריף ובעל סברא ועמוק בשאלותיו.
בעא מיניה רב חסדא מרב ששת: שני בתים משני צדי רשות הרבים, זה כנגד זה, ובאו נכרים והקיפום מסביב במחיצה, בשבת (ואף שנעשית המחיצה בשבת, קיימא לן דמחיצה היא).
ונמצא, שאותו חלק רשות הרבים שבין שני הבתים, נעשה עתה בשבת כעין חצר שלפני הבתים הפתוחים לה, ואם כן, אוסרים דיירי הבתים זה על זה מלהוציא ל"חצר", לפי שלא עירבו ביניהם. (ראה ציור בעמוד הבא)
מהו שיבטלו אלו לאלו את רשותם ב"חצר" בשבת, כדי שיותר להוציא מבית אחד לשם, וכדמפרש הגמרא לאיבעיא ואזיל.
אליבא דמאן דאמר (שמואל אליבא דאביי, לעיל) שאין ביטול רשות מחצר לחצר הפתוחה זו לזו, כיון שאין אוסרות זו על זו - לא תיבעי לך, דהכא נמי אין יכולים לבטל, כיון שבערב שבת לא היו הדיירים משני הצדדים אוסרים זה את זה.
וקל וחומר הוא:
השתא, בשתי חצרות, דאי בעו לערובי מאתמול מצו מערבי, בכל זאת אמרת שאין ביטול רשות מחצר לחצר, ומשום דבעינן: א. שיהיו אוסרות זו על זו ב. יוכלו לערב זו עם זו.
הכא, דליכא אפילו חדא, שהרי אין אוסרות זו על זו מערב שבת, וגם אי בעו לערובי מאתמול לא מצו מערבי, שהרי לא היתה מחיצה מאתמול - לא כל שכן שאין מבטלין.
כי תיבעי לך, אליבא דמאן דאמר (רבי יוחנן): יש ביטול רשות מחצר לחצר אף על גב שאין אוסרות זו על זו. דאיכא למימר: התם - מחצר לחצר - להכי מבטלין רשות, משום דאף על גב דאין אוסרות זו על זו, חדא מיהא איכא: דאי בעו לערובי מאתמול מצו מערבי. ולפיכך: בטולי נמי מצי מבטל.
אבל הכא, דליכא אפילו חדא, דהא לא מצו מערבי מאתמול - בטולי נמי לא מצי מבטל.
או דילמא לא שנא. כי כשם שלא קפיד רבי יוחנן שיהיו אוסרות זו על זו, לא קפיד נמי שיהו מערבות זו עם זו?
אמר ליה רב ששת: אין מבטלין!
דלכולי עלמא חדא מיהא בעינן, או שיהו אוסרות זו על זו מערב שבת, או שהיו יכולות לערב זו עם זו. אבל הכא, דאין אוסרין וגם אין מערבין, לא!
הדר בעא מיניה רב חסדא מרב ששת:
שני ישראלים שהיו דרים עם נכרי בחצר אחת, ולא שכרו ממנו, ולא עירבו בערב שבת, ואירע שמת נכרי בשבת - מהו שיבטל האחד את רשותו בשבת כלפי השני?
אליבא דמאן דאמר לעיל, שאם בא נכרי בעל הפונדק בשבת לפונדק, ואוסר על הישראלים השוהים בו לטלטל (על אף שעירבו ביניהם בערב שבת, והועיל עירובם כל עוד לא הגיע בעל הפונדק), שוכרין ממנו את רשותו, ואחר כך מבטל האחד לחבירו - לא תיבעי לך כאן, כשמת הנכרי בשבת, שאין עתה צורך לעשות שני דברים, אלא די בכך שהאחד מבטל רשותו לחבירו, שיכולים לעשות זאת.
כי השתא תרתי, שכירות וביטול עבדינן בשבת כדי להתיר את הטילטול - חדא, לבטל בלבד, מיבעיא למימר שמבטלים?!
הרי פשיטא שמבטלים!
אלא כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר במקום שבא בעל הפונדק אין שוכרין ממנו.
האם משום שתרתי הוא, שצריכים גם לשכור ממנו וגם לבטל האחד לשני, ולכן דלא עבדינן.
הא חדא לבטל בלבד עבדינן.
או דילמא - לא שנא, ובין חדא ובין תרתי לא עבדינן.
אמר ליה רב ששת לרב חסדא: אני אומר: מבט לין.
ואילו המנונא אומר: אין מבטלין.
אמר רב יהודה אמר שמואל: נכרי שיש לו פתח (מחצירו - חזון איש פ"ו סקי"ט) למבוי שיש בו ישראלים. ומלבד זה יש לו גם פתח (חלון) בחצירו ארבעה על ארבעה, או יותר, שהוא פתוח לבקעה - הרי אפילו מכניס ומוציא גמלים וקרונות כל היום כולו דרך פתחו הפתוח למבוי - אין הוא אוסר על בני מבוי. (ראה ציור בעמוד הבא)
מאי טעמא? בפיתחא דמיחד ליה (בפתחו המיוחד לו שאינו דרך מבוי) - בההוא ניחא ליה! כיון דאיכא התם אוירא טפי ממבוי, ומסלק עצמו מפתחו למבוי (ריטב"א). 36
36. ונעשה פתחו למבוי, כמי שיש לו שני פתחים ורגיל באחד ואינו רגיל בשני, שאינו אוסר דרך פתחו שאינו רגיל בו (שולחן ערוך ומשנה ברורה).
איבעיא להו: היה פתוח אותו חלון לקרפף, שאינו מקום פתוח כמו בקעה, אלא מוקף הוא במחיצות - מהו? (ראה ציור בעמוד הבא)
מי אמרינן נמי הכא שאינו אוסר דרך פתחו למבוי?
אמר רב נחמן בר אמי משמיה דאולפנא (ששמע מרבו ורבו מרבו):