מצוות תלמוד תורה

הגדרה

מצווה להגות בתורה.

מקור וטעם

במקורו הר"ן (נדרים ח.) הביא את דרשת הגמרא (קידושין ל.) "ושננתם" - שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם שלא תגמגם, וכן כתב האור שמח (תלמוד תורה א-ב) ש"ושננתם" הוא המקור, אך "לא ימוש" הוא רק דברי קבלה. והרמב"ם (תלמוד תורה א-ג) הביא את הפסוק "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם". והאבן האזל (מלכים ג-ה) הביא שיש יותר משלושים מצוות עשה ולא תעשה על ביטול תורה.

במהות המצווה ייסדו האחרונים שיש שתי מצוות: לימוד תורה, וידיעת התורה (שו"ע הרב תלמוד תורה ג קונטרס אחרון א, אור ישראל כז). ויש מי שדן האם כוונתם שאלו שתי מצוות ממש, או שהם שני פרטים באותה מצווה (שערי תלמוד תורה א-ו).

בדינו נחלקו מפרשים רבים האם יש חובה לכל אדם ללמוד בכל רגע פנוי (רמ"א יו"ד רמו-כה, משנה ברורה קנה-ד, ר' חיים מוולוז'ין המובא בבניין עולם יג-ב ד"ה כתב), או לא (אבן האזל מלכים ג-ה: מותר להתבטל בשביל להתענג ורק למלך אסור, אור שמח תלמוד תורה א-ב (תלוי בכל אדם). והמנחת אשר (שמות כד-ב) חקר האם חייב ללמוד בכל רגע או שישתדל ללמוד כפי יכולתו).

לצד שמצווה ללמוד בכל רגע פנוי, המצווה היא ללמוד את כל התורה כולה, אלא שבשעה שלומד פרק אחד פטור מללמוד את שאר הפרקים משום דלא גרע מעוסק במצווה שפטור מהמצוות (משנת יעבץ או"ח לב-ג ד"ה אכן).

ללמד לאחרים

במניין המצוות נחלקו הראשונים כיצד למנות את המצוות ללמוד וללמד, ושלוש דעות בעניין (גריפ"פ עשין יד בתחילתו):

א) יש רק מצווה אחת - ללמוד בעצמו וללמד לאחרים (רמב"ם).

ב) יש שתי מצוות - ללמוד בעצמו, וללמד לאחרים (רס"ג וסמ"ק).

ג) יש שלוש מצוות - ללמוד בעצמו, ללמד לבנים, וללמד לתלמידים (בה"ג).

בסדר המצוות היראים (כה) והסמ"ק (קה) הקדימו את המצווה ללמוד בעצמו, ורק אח"כ ללמד לאחרים, אך הרמב"ם (תלמוד תורה א-א) הקדים את המצווה ללמד את בנו, אח"כ את תלמידיו, ואח"כ ללמוד בעצמו.

פרטי הדין

אונס, דהיינו אדם שעבר עבירה נגד רצונו - דנו האחרונים האם עבר על האיסור אלא שפטור מעונש, או שלא עבר על האיסור כלל. והקהילות יעקב (שבת יא ד"ה ונראה) חילק שבמצוות שאין להן שיעור, כגון תלמוד תורה (וכן צדקה וגמילות חסד), מי שנאנס לא עבר כלל, שכוונת התורה שיקיים את המצווה רק כשיכול לקיימה (שהרי א"א לומר שהתורה התכוונה שיקיים את המצווה בכל רגע ורגע), ובמצוות שיש להם שיעור, כגון קריאת שמע ושמירת שבת ורוב המצוות, מי שנאנס עבר, שכוונת התורה היתה שיקיים את המצווה בשיעור זה, ורק פטור מעונש^[1].

בית דין יורדים לנכסי האב כדי לשכור מלמד לבנו. ובטעם לזה חקר ר' שמואל (בחידושים בבא בתרא עמוד סז) בין שלושה צדדים:

א) מצוות תלמוד תורה גורמת לדין ממוני.

ב) מדין כופין על המצוות.

ג) מדין נכסי דבר נש אינון ערבין ליה.

דברים המביאים לשכחה, כגון לאכול מכיכר שאכל ממנו חתול או עכבר, נחלקו הפוסקים האם יש בזה איסור, שהרי גורם לשכוח את תלמודו והוא דומה לשוכח מחמת שביטל תורה, או שאין בזה איסור כי הוא רק בגרמא, ולכן אינו כשוכח מחמת בטלה, אלא היא רק עצה לא לעשות את דברים אלו כדי שלא ישכח (יביע אומר ח"ב יו"ד ח, והביא דעות שהוא איסור, ודעת עצמו שאין בזה איסור).

מצוות לאו להנות נתנו. ואעפ"כ, תלמוד תורה היא כן הנאה, שהרי משמחת את הלב, ולכן מי שאסר ספרו על חבירו - אסור לחבירו ללמוד בו, ולא אומרים בזה מצוות לאו להנות ניתנו (ט"ז יו"ד רכא-מג).

שומע כעונה - הסתפק השערי תשובה (מז-ב) האם השומע דברי תורה נחשב כלומד תורה, ונפק"מ האם צריך לברך על השמיעה ברכות התורה.ברכת התורה - חקרו בה בין שלושה צדדים:

א) ברכת השבח - על נתינת התורה (מנחת חינוך תל-א [ה] ד"ה ומביא).

ב) ברכת המצוות - על החיוב ללמוד תורה (דבר אברהם ח"א טז-א וחידושי ר' שמואל פסחים עמוד קמז חקרו האם היא ברכת השבח או ברכת המצוות. ומעין זה חקר ביכורי ארץ ברכות ח"א א-סא האם ברכות התורה הם ברכות המצוות או ברכות ההודאה).

ג) ברכת הנהנין - על שמחת הלב בלימוד (קהילות יעקב ברכות כד (ד"ה ועוד) כתב שהיא גם ברכת הנהנין).

הערות שוליים