פרשני:בבלי:עירובין צא א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
וכן קרפיפות רשות לעצמן, שהרי אינן עשויות לדירה.
ואמנם רק מגג לגג, מחצר לחצר ומקרפף לקרפף מותר לטלטל.
אבל מזה לזה - לא. ואפילו הן של איש אחד.
והטעם: מגג לחצר אסור לדעת רבי מאיר, גזירה משום תל ברשות הרבים, וכדחזינן דאסר במתניתין אף מגג גבוה לנמוך, וכל שכן שאסור כשהגג של בעלים אחד והחצר של בעלים אחר.
ומחצר לקרפף נמי אסור לרבי מאיר, כי היכי דאסרי רבנן (כמבואר בברייתא לקמן) משום דהוי שני מיני רשויות, שאין שמן שוה ואין תשמישן שוה. 21
21. שלא מצאנו לרבי מאיר שיחלוק עליהם להקל, אלא בחילוק רשויות דגגין, הואיל ושמן שוה. אבל ברשויות החלוקות בשמן וגם בתשמישתן לא שמעינן ליה לרבי מאיר דמיקל. דדוקא קאמר רבי מאיר במשנה כל "גגות" העיר רשות אחת, כיון דשמם ותשמישתן שוה - רש"י.
ומגג לקרפף, אסור לרבי מאיר משני טעמים:
האחד, כמו מגג לחצר, גזירה משום תל.
והשני, כמו מחצר לקרפף, דהוו שני מיני רשויות.
ב. לדברי חכמים שבמשנה שאסרו הטלטול מגג לגג, הני מילי גגות, שהדיורין חלוקין למטה, וכאילו חלוקין הן גם למעלה.
אבל גגין וחצירות - רשות אחת הן.
כלומר: מותר לטלטל מגג לחצר או מחצר לחצר ואפילו בשינוי בעלים, כיון שאין תדירות לדירה.
קרפיפות - רשות אחרת הן, ומותר לטלטל רק מקרפף לקרפף ואפילו בשינוי בעלים כיון שאינן תדירין לדירה. אך אסור לטלטל מגגין וחצירות לקרפיפות ואפילו של בעלים אחד (ואפילו הקרפיפות פחותין מבית סאתים). שמתוך שהגגין והחצרות תשמיש דירה הן, והקרפף תשמיש אחר לו, וחלוקין הן בשמן, אסור לטלטל מזה לזה.
ואיסור טלטול בשני מיני רשויות שמיע ליה לרב יהודה מרבותיו, ומדויק הוא במשנה. דמהא דפליג רבי שמעון במשנה, ואמר "כולן רשות אחת הן", ומתיר בכל אלו השלש לטלטל מז לזו, שמעינן דלחכמים אסור (וכן מסתייע דבר זה מברייתא לקמן, כמו שביאר רש"י).
ג. לדברי רבי שמעון, דאמר במשנתנו "אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחת הן", לא תימא דלא בא לומר אלא שמותר לטלטל מגג לגג או מחצר לחצר ומקרפף לקרפף. אלא, כולן - רשות אחת הן. ומותר לטלטל אף מזו לזו ואף שאין תשמיש קרפף דומה לתשמיש גג וחצר, ואף שונה ממנו בשמו. 22 תניא כוותיה דרב דאמר - לעיל דף פט א - דלדעת חכמים שאסור לטלטל מגג לגג, אסור לטלטל אף בגג עצמו, כיון דנפרץ במילואו לגג האסור לו, ולא אמרינן גוד אסיק מחיצות הבית למטה להפריד ביניהם, כיון דאינן ניכרות לעומדין על הגג!
22. ושיטת רש"י לעיל דף כג ב ד"ה כדתנן, דאף לרבי שמעון, אם הוציא כלים ששבתו בבית לחצר "אסור להוציאן מחצר לקרפף או לגג, דבית וקרפף שתי רשויות הן, ואפילו דחד גברא", ולא התיר רבי שמעון, אלא מחצר וגג, לקרפף. וראה שם בראשונים שיש שחלקו עליו, ולרבי שמעון ליכא איסורא כלל בחד גברא. ודבר זה בדעת רבי שמעון שמיע ליה לרב יהודה, וברייתא דלקמן מסייע ליה.
ותניא כוותיה דרב יהודה, דלרבי שמעון כולן רשות אחת הן.
תניא כוותיה דרב: כל גגות העיר - רשות אחת הן לטלטל מז לזה, ואסור להעלות ולהוריד מן הגגין לחצר ומן החצר לגגין, גזירה משום תל ברשות הרבים.
וכלים ששבתו בחצר - מותר לטלטלן באותה חצר, ואף על פי שלא עירבו דיירי הבתים שבחצר, והוא הדין שמותר לטלטלן לחצרות אחרות. 23
23. נתבאר על פי רש"י. אבל תוספות בעמוד ב פירשו דקאי רק על חצירות אחרות, ומשום דבאותה חצר אפילו שבתו בבית מותר. וראה שיטות בזה, בביאור הלכה סימן שע"ב ד"ה שמא.
וכלים ששבתו בגגין - מותר לטלטלן בגגין מגג לגג.
ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה טפחים מחבירו, או נמוך עשרה טפחים מחבירו, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: כל אחד ואחד מהגגין רשות לעצמו היא, ואין מטלטלין מגג לגג. ואין מטלטלין בו - אפילו בגג עצמו - אלא בארבע אמות.
והיינו בהדיא כרב!
תניא כוותיה דרב יהודה:
אמר רבי: כשהיינו לומדים תורה אצל רבי שמעון בתקוע, היינו מעלין שמן כדי לסוך בו, ואלונטית (מגבת) כדי להסתפג בה, מגג לגג, ומגג לחצר, ומחצר לחצר, ומחצר לקרפף, ומקרפף לקרפף אחר, ואף שהיו בכל אלו שינוי בעלים, עד שהיינו מגיעים אצל המעיין שהיינו רוחצים בו.
הרי בהדיא שכולן רשות אחת לטלטל מזה לזה, ואפילו בשינוי בעלים.
ומסיימינן לכולה ברייתא: אמר רבי יהודה, להוכיח שכולן רשות אחת הן:
מעשה בשעת הסכנה, והיינו מעלין ספר תורה מחצר לגג, ומגג לחצר, ומחצר לקרפף לקרות בו!
אמרו לו: אין שעת הסכנה ראיה!
שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: אחד גגין ואחד חצירות רשות אחת הן:
אמר רב: הלכה כרבי שמעון שמותר להוציא מחצר לחצר. 24 והוא שלא עירבו דיירי הבתים שבחצר. ואינם רשאים להוציא מביתם לחצר, ולא שכיחי בחצר כלים ששבתו בבית. 25
24. כן פירש רש"י לעיל דף עד א, וצריך ביאור מאן פליג עליה בהא, דאמר "הלכה". 25. כלומר: אפילו רבי שמעון לא מיירי אלא בשלא עירבו - תוספות.
אבל עירבו דיירי הבתים שבחצר, ושכיחי בחצר כלים ששבתו בבית, לא שרי רבי שמעון לטלטל מחצר לחצר אפילו כלים ששבתו בחצר. דגזרינן: דילמא אתי לאפוקי אף מאני (כלים) דשבתו בבתים לחצר אחרת. וזה אסור, וכמו ששנינו, שכל החצרות רשות אחת הן ביחס לטלטול כלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית.
ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון בין עירבו, בין שלא עירבו, דלא גזרינן.
וכן אמר רבי יוחנן: (מי לחשך) הלכה כרבי שמעון - בין עירבו, ובין שלא עירבו.
מתקיף לה רב חסדא לשמואל ולרבי יוחנן שהתירו לטלטל לפי רבי שמעון אף היכא דשכיחי בחצר כלי הבתים:
הרי יאמרו אנשים: וכי שני כלים בחצר אחת - זה ששבת בחצר מותר להוציאו לחצר אחרת, וזה ששבת בבית אסור להוציאו?!
כלומר: אם נתיר כלים ששבתו בחצר, לא יקבלו האנשים את החילוק בין כלים אלו לכלים ששבתו בבית, ויבואו להוציא כלים ששבתו בבתים, כיון דשכיחי בחצר (ריטב"א).
ומשנינן: רבי שמעון לטעמיה, דלא גזר.
דתנן לעיל בדף מה ב בענין תחומין, שאם עמד אדם מחוץ לתחום ולא קנה לו מקום שביתה, אין לו אלא ארבע אמות מסביבו. ואם משני צידיו היו שני אנשים אשר כל אחד מהם רחוק ממנו שתי אמות, יכול האמצעי להעביר חפץ לכל צד, אבל שני העומדים מהצדדים יכולים להביא רק אל האמצעי, אבל אסורים להעביר מצד אחד לצד השני, כי הם רחוקים זה מזה יותר מארבע אמות.
אמר רבי שמעון: למה הדבר דומה -
לשלש חצירות הפתוחות זו לזו, והן עצמן גם פתוחות כל אחת בפתח אחר לרשות הרבים, ועירבו החיצונות עם האמצעית, אבל לא עירבו שתי החיצונות זה עם זה.
שהיא, האמצעית, מותרת עמהן, עם כל אחת מהחיצוניות.
והן, מותרות עמה
ושתים החיצוניות - אסורין זו עם זו.
ואילו חכמים, אוסרים אף בין אמצעית לחיצוניות, כי גוזרים שמא יבואו להעביר כלי של חיצונית אחת לחיצונית שניה.
ומוכח כי רבי שמעון לא חשש לכך!
ולא גזר רבי שמעון שלא לטלטל מהחצירות החיצוניות אל החצר האמצעית מחמת החשש דילמא אתי לאפוקי מאני, שמא יבואו להוציא כלים דהא חצר של החצר החיצונית הזו, להא חצר השניה מן החיצוניות! ולכן, הכא נמי לא גזרינן, דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר.
מתיב רב ששת למאן דאסר להוציא היכא דעירבו, ממשנתנו:
דתנן: רבי שמעון אומר: אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית.
ותיקשי, אי אמרת בשלמא דמיירי מתניתין דעירבו - היינו דמשכחת לה מאני כלים דשבתו בבתים בחצר. שהוציאום לשם על ידי העירוב.
אלא אי אמרת דמתניתין מיירי בשלא עירבו - דאי בשעירבו אסור להוציא אף כלים ששבתו בחצר - היכי משכחת לה מאני דבתים בחצר, עד שהוצרכנו לאסור להוציא אותם?!
הוא, רב ששת, מותיב לה להך קושיא. והוא גם מפרק לה:
המדובר במשנה, שאסור להוציא כלים ששבתו בבית - בכומתא (כובע - רש"י לעיל דף פד ב) וסודרא בגד, ששבתו בתוך הבית, והוציאן לחצר דרך מלבוש (שמותר אף בלא עירוב חצירות). ואותם אסור להוציא לחצר אחרת, כיון ששבתו בבית.