פרשני:בבלי:פסחים ה א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ. מהיקש אנו למדים שזמן השבתת שאור שנאמר בפסוק של "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" הוא משעה שאסור לאכול חמץ. ואכילת חמץ הוקשה לאכילת מצה שזמן איסור אכילת חמץ הוא משעה שחייבים באכילת מצה.
ומבארת הגמרא: השבתת שאור הוקשה לאכילת חמץ, דכתיב "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי". 102
102. כתבו התוספות שמההיקש הזה אי אפשר ללמוד גם להיפך, שאכילת חמץ הוקשה להשבתת שאור, לענין שהלאו על אכילת חמץ מתחיל מחצות בערב פסח. (ולקמן (כח ב) נחלקו בזה רבי יהודה ורבי שמעון. לפי רבי שמעון אין איסור לאו על אכילת חמץ בערב פסח. ורבי יהודה סובר שיש לאו על כך, אך הוא לומד זאת מפסוק אחר). משום שההיקש אינו מאכילת חמץ להשבתת שאור של ערב פסח, אלא להשבתת שאור של שבעת ימים האמור בפסוק הזה. אך הקשו, שנלמד מההיקש הזה שיהא חיוב כרת על השבתת שאור כמו על אכילת חמץ? תוספות ד"ה דהא.
ואכילת חמץ הוקשה לאכילת מצה, דכתיב (שם כ) "כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות".
וזמן אכילת מצה הוא בליל חמשה עשר, דכתיב ביה במצה (שם יח) "בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות". אם כן, זמן איסור אכילת חמץ וזמן השבתת שאור אף הם מבערב. ובהכרח ש"ביום הראשון" אינו בא לרבות ליל חמשה עשר, אלא את יום הארבעה עשר לביעור חמץ.
ומקשינן: ואימא, בא הכתוב לרבות אפילו ליל י"ד לביעור. ומנלן שזמן הביעור הוא רק משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר?
ומשנינן: "ביום הראשון" כתיב, ומשמע רק מביום, ולא מהלילה.
ועדיין מקשינן: ואימא מצפרא מבקר יום ארבעה עשר יתחייב להשבית את החמץ, ולא רק מחצות היום?
ומשנינן: "אך" - חלק. דהיינו, "אך ביום הראשון" כתיב, וכל "אכין" ו"רקין" שבתורה מיעוטים הם, ובא הכתוב לומר שרק מקצת יום ארבעה עשר אסור בחמץ ומקצתו מותר. ולכן, יש לנו לחלק את יום ארבעה עשר, שחציו מותר, ורק מחציו השני ואילך הוא אסור. 103
103. רש"י מביא פירוש נוסף ש"אך" עצמו משמע חצי היום. כי "אך" הוא "חץ" באלף בית של אח"ס בט"ע גי"ע דכ"ף. דהיינו שאותיות האלף בית מתחלקות לשלש קבוצות. והאותיות אל"ף חי"ת וסמ"ך הן ראשונות בכל קבוצה. וכן בי"ת וטי"ת ועיי"ן הן שניות בכל קבוצה, וכן הלאה. נמצא חי"ת הוא במקום אל"ף, וצד"י במקום כ"ף. וכאילו כתוב "בחצי היום הראשון תשביתו". המאירי מפרש שהיום נחלק לארבעה חלקים, שש שעות לכל אחד. ואנו מתחילים למנות את היום מתחילת הלילה. והאומות, יש מהם מתחילים מתחילת היום. ויש מתחילים מחצות הלילה, מפני שמחלקים את הלילה, חציו ליום שעבר, וחציו ליום הבא, וחכמי האיצטגנינות מתחילים מחצי היום שאז נגלה השמש לכל העולם. ומאחר שנאמר "ביום" ונאמר "אך", הרי ה"אך" ממעט שחלק הראשון של היום יהא מותר, דהיינו שישביתו רק מחצי השני של היום, שהוא תחילת יום חמשה עשר למצריים, שהיו מתנהגים בכל עניניהם לפי חכמת האיצטגנינות.
דבי רבי ישמעאל תנא: מצינו י"ד בניסן שנקרא "ראשון", שנאמר "בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות". ולכן, גם "ביום הראשון תשביתו" אפשר לפרשו על ארבעה עשר בניסן.
רב נחמן בר יצחק אמר: גם בלא סתירת המקראות דלעיל, הרי שעצם משמעות הכתוב "ביום הראשון" - ראשון דמיעקרא משמע, היום שהוא קודם לכל שבעת הימים שנאמרו באותו פסוק. שכיון שנאמר "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם אך ביום הראשון תשביתו", משמע ראשון שהוא קודם לשבעת הימים. 104
104. ולפי זה הביאור בפסוק הוא: בראשון, בערב הפסח (הנקרא ראשון), שהוא ביום ארבעה עשר.
ומצינו "ראשון" שמשמעותו "קודם". כדאמר קרא (איוב טו ז) "הראשון אדם תולד", שפירושו: האם קודם לאדם הראשון נולדת!? ומקשינן: אלא מעתה, הא דכתיב בלולב (ויקרא כג מ) "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר", האם הכי נמי נימא "ראשון" דמיעקרא משמע, היום שקודם לשבעת ימי החג, (שנאמרו בפסוק שלפני כן "אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי ... תחגו את חג ה' שבעת ימים")!? והרי ודאי שאין נוטלין לולב לפני היום הראשון של החג.
ומשנינן: שאני התם, דכתיב בסוף הפסוק ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". ודרשינן, מה שביעי של שבעת ימים אלו הוא שביעי לחג, אף ראשון הוא ראשון לחג.
ומקשינן: הכי נמי בחמץ כתיב "אך ביום הראשון תשביתו", ולפני כן באותו פסוק נאמר "שבעת ימים מצות תאכלו". 105 ונדרוש גם כאן, כמו שהשביעי היינו שביעי לאכילת מצה, כך גם הראשון היינו ראשון לאכילת מצה, שהוא יום חמשה עשר?
105. הקשה רבינו דוד: אמאי לא מקישים מפסוק זה השבתת שאור לאכילת מצה, ולא נצטרך להקיש לעיל השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה? ותירץ, שאכילת מצה שבפסוק זה אינה אכילה של מצוה שהרי אין חובה לאכול מצה שבעה ימים. ולכן לא יתכן להקיש אליה השבתת שאור (כי על אכילת רשות לא נאמר "בערב תאכלו מצות"). ואילו הפסוק שהגמרא מביאה "בכל מושבותיכם תאכלו מצות" מדבר על אכילת מצה של מצוה. ובתוס' הרא"ש תירץ, שהגמרא לעיל מדברת על הצד שלא נאמר כלל הפסוק של "אך ביום הראשון תשביתו". כמו שאמרו "ההוא לא איצטריכא ליה".
ומשנינן: אם כן, נכתוב קרא "אך ביום ראשון תשביתו". האות ה"א ד"הראשון" למה לי? אלא, שמע מינה, בא הכתוב לרבות יום ארבעה עשר, כדאמרן.
ושוב מקשינן: אי הכי, התם, בלולב, נמי תקשה, ה"א ד"הראשון" למה לי?
ותו קשיא: התם, בחג הסוכות דכתיב "אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי ... תחגו את חג ה' שבעת ימים, ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון". אימר "ראשון" דמעיקרא משמע, שיהא חייב בשביתה ביום שקודם לשבעת ימי החג, ולא ביום הראשון של החג?
ומשנינן: שאני התם, דאמר קרא "וביום השמיני שבתון". ודרשינן מה "שמיני" הוא שמיני דחג (ש"וביום השמיני" עולה על "שבעת ימים" ולא על "וביום הראשון"), אף ראשון הוא ראשון דחג.
ועדיין מקשינן: ה"א ד"הראשון" שבחג הסוכות, למה לי?
ומשנינן: הה"א בא למעוטי חולו של מועד, לומר שאין חייבים בו בשביתה. 106
106. ובזה מתורצת גם הקושיה על הה"א של "ביום הראשון" של לולב. שגם לולב אין נוטלין מן התורה רק ביום הראשון. תוספות ד"ה למעוטי.
ותמהינן: הרי חולו של מועד לא צריך מיעוט, שהרי מכך שנאמר "שבתון" רק בראשון ושמיני, נפקא לן שבשאר ימי החג אין בהם מצות שבתון?
ומשנינן: בכל זאת איצטריך מיעוט מיוחד לחול המועד משבתון. כי סלקא דעתך אמינא, הואיל דכתב רחמנא "וביום השמיני שבתון", הוה אמינא כי האות וי"ו ד"וביום" מוסיף על ענין ראשון, על הימים הקודמים, דאפילו בחולו של מועד חייבים בשבתון.
לכן קא משמע לן האות ה"א ד"הראשון" למעט חול המועד משבתון.
ומקשינן: ולא לכתוב רחמנא, לא הריבוי של וי"ו ד"וביום השמיני". ושוב לא יצטרך לכתוב ה"א ד"הראשון" כדי למעט חול המועד. וממילא נדע שחיוב השבתון הוא רק ביום הראשון וביום השמיני?
ותו קשיא: התם, בפסח, דכתיב (ויקרא כג ו) "שבעת ימים מצות תאכלו. ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו", האם גם שם נאמר "ראשון" דמיעקרא משמע, שיהיה יום י"ד אסור במלאכה!?
ומשנינן: אלא, לא קשיא, כי הני שלשה "ראשון" שנאמרו בלולב וסוכות ופסח, "הראשון" האמור בהם אינו כפשוטו, אלא הוא "שם דבר", שכולם נקראים "ראשון"
- ומיבעי ליה לכדתני דבי רבי ישמעאל.
דתנא דבי רבי ישמעאל: בשכר שלשה אלה שנקראים "ראשון", זכו ישראל לשלשה "ראשון" אחרים 107 -
107. ואף שנאמרו עוד "ראשון" בתורה, כולם נאמרו באותן שלש מצות. ומלבדן לא נכתב בתורה "ראשון". וכל "ראשון" האמורים באותה מצוה, נחשבים לאחד. ואין להקשות, מנלן שמאותם שלשה "ראשון" דורשים שבשכרם זכו ישראל בשלשה "ראשון", ואילו ה"ראשון" של "אך ביום הראשון" בא לדרוש "ראשון, דמיעקרא משמע"? ומדוע לא נאמר להיפך, ש"הראשון" של "אך ביום הראשון" הוא אחד מאלה שבשכרם זכו ישראל, ואילו אחד מאותם שלשה "ראשון", משמעותו מערב יום טוב? כי מסתבר, שאותם שלשה "ראשון" שנאמר בהם "מקרא קדש", הם הבאים לדרשה זו, לומר שבשכרם זכו ישראל לשלשה ראשון. תוספות ד"ה כדתנא.
א. זכו להכרית זרעו של עשיו. ב. ולבנין בית המקדש. ג. ולשמו של משיח, שכולם נקראים "ראשון" -
להכרית זרעו של עשיו שנקרא "ראשון", דכתיב (בראשית כה כה) "ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער".
ולבנין בית המקדש שנקרא "ראשון", דכתיב (ירמיה יז יב) "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו".
ולשמו של משיח שנקרא "ראשון" - דכתיב (ישעיה מא כז) "ראשון לציון הנה הנם". 108
108. ביאור הענין: כי טעם השביתה בפסח, משום שבו נגאלו ישראל ממשעבדיהם. ובזכות שביתה זו יגאל אותנו הקדוש ברוך הוא מידו של עשיו, המשעבד אותנו, וכמו שאמרו: בניסן עתידים ליגאל. וטעם השביתה בחג הסוכות, משום שפרס עלינו השם את סוכת שלומו עלינו כאשר הוציאנו ממצרים. ובזכות זה נזכה להשראת השכינה בבית המקדש. וטעם מצות לולב, משום שמחה. ובזכות זה נזכה לשמחה לעתיד לבא בביאת המשיח. ולכן דקדק לומר "לשמו של משיח", ששמו מנחם, שהוא ינחמנו וישמחנו. חידושי אגדות מהרש"א.
רבא אמר: מהכא אנו למדים ש"אך ביום הראשון תשביתו" היינו בחצות היום של ערב פסח. דכתיב (שמות לד כה) "לא תשחט על חמץ דם זבחי". וביאור הכתוב: לא תשחט את הפסח, ועדיין חמץ קיים. וזמן שחיטת הפסח הוא בערב פסח בין הערביים, דהיינו, מתחילת השעה השביעית, שמאז נוטה השמש לצד מערב לערוב. וגילתה התורה בכך, שזמן השבתת החמץ הוא משש שעות ולמעלה.
ומקשינן: ואימא, הזהירה התורה לכל חד וחד כי שחיט, שיבער את החמץ מעט לפני שהוא שוחט את פסחו, כדי שלא יהא חמצו קיים בזמן שהוא שוחט את הפסח. ואם הוא שוחט רק בשעה התשיעית, יכול להשהות את החמץ עד אז. ומנלן שהחמץ נאסר לכולם משש שעות ולמעלה? 109 ומשנינן: זמן שחיטה אמר רחמנא. התורה אסרה בזמן הראוי לשחיטת הפסח, ולא בשעה שכל אחד שוחט בפועל את פסחו. שהואיל והתורה באה לקבוע זמן לביעור חמץ, ואיסור חמץ הוא שוה לכל, מסתבר שלא באה לחלק לכל אחד זמן שונה, אלא לקבוע זמן אחד לכולם. 110
109. ואף שזמן שחיטת הפסח הוא רק לאחר הקרבת הקרבן תמיד, וזמן הקרבת התמיד הוא רק לאחר חצות היום, ונמצא שזמן שחיטת הפסח אינו מיד לאחר חצות, מכל מקום, כיון שבדיעבד אם שחטו את הפסח לפני הקרבן תמיד הוא כשר, לכן נחשב החל מחצות היום לזמן שחיטת הפסח. תוספות ד"ה לא. 110. פשוטו של הלאו "לא תשחט על חמץ דם זבחי", בא להזהיר שלא יהא חמץ ברשותו של כל אחד ואחד מישראל בזמן שהוא שוחט את הפסח, ולא בא הכתוב לקבוע זמן אחד לכולם. אלא כונת הגמרא היא לומר, הואיל ומצינו שהתורה הזהירה להשבית את החמץ, והזהירה גם לא לשחוט את הפסח על החמץ, לכן מסתבר שהחל מהזמן הראוי לשחיטת הפסח צריך כבר להשבית את החמץ, שהרי אנו רואים שהקפידה התורה על הימצאות החמץ ברשותו של אותו אדם בזמן ששוחט את הקרבן פסח. תוספות ד"ה זמן. רש"י בחומש הרכיב את שני הלימודים של רבא ושל רב נחמן בר יצחק, שמצינו ראשון שמשמעו מוקדם כמו "הראשון אדם תולד". וצריך לומר, שהוא מפרש שרבא בא לתרץ את הקושיות על רב נחמן בר יצחק מכל הפסוקים שנאמר בהם ראשון. ששם ודאי הוא ראשון ממש. ורק כאן, בגלל הכתוב "לא תשחט על חמץ", מסתבר להוציא את ה"ראשון" ממשמעותו הפשוטה, ולפרשו שמעיקרא משמע. מהרש" א.
תניא נמי הכי, ראיה לרבא, מדברי רבי ישמעאל בברייתא: נאמר "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" - מערב יום טוב ציוה הכתוב להשביתו!
או אינו כך, אלא כוונת הכתוב שישבית החמץ ביום טוב עצמו?
תלמוד לומר "לא תשחט על חמץ דם זבחי".
לא תשחט את הפסח ועדיין החמץ קיים. מלמד הכתוב שצריך להשבית את החמץ בערב פסח לאחר השעה ששית, דברי רבי ישמעאל. 111
111. התוספות מקשים: הרי תנא דבי רבי ישמעאל דורש לעיל מפסוק אחר ש"מצינו י"ד שנקרא ראשון"? (ומצינו בכמה מקומות בש"ס שהגמרא שואלת מרבי ישמעאל על תנא דבי רבי ישמעאל, כי "תנא דבי רבי ישמעאל" הוא דברי התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל, שהיה שונה את שיטת רבי ישמעאל). תוספות ד"ה דברי.
רבי עקיבא אומר: אינו צריך ללמוד זאת מ"לא תשחט על חמץ דם זבחי". אלא מעצמו הוא מוכח. שהרי הוא אומר "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", ו"השבתה" היא שריפה. וכתיב ביום טוב "כל מלאכה לא יעשה בהם". ולכן, אי אפשר לומר שהכתוב מדבר ביום טוב עצמו, שישרוף בו את החמץ, והרי מצינו להבערה שהיא אב מלאכה, והיא אסורה ביום טוב שלא לצורך אוכל נפש. 112 ובהכרח צריך לפרש ש"ביום הראשון תשביתו" היינו ערב פסח.
112. יש להקשות, מדוע יאסר לשרוף את החמץ ביום טוב. והרי הוא יכול ליהנות ממנו (מן התורה) לאחר שיעשה גחלים. נמצא שהשריפה היתה לצורך אוכל נפש? אלא שמסתבר שהפסוק של "תשביתו" מדבר אפילו באופן שהוא אינו מתכוין להשתמש בגחלים של שריפת החמץ. שאז ודאי הוא אסור ביום טוב. ועוד יש לומר, שבאמת אסור לשרוף חמץ ביום טוב, אפילו כשהוא רוצה להשתמש בגחלים, כיון שבתחילת ההבערה הוא אינו יכול ליהנות ממנו, שוב אינו מועיל מה שהוא יכול להשתמש לאחר מכן בגחלים. כמו שאסור להקריב קרבנות נדרים ונדבות ביום טוב, למרות שבסוף הבעלים אוכלים מהקרבן. כיון שתחילת ההקרבה היא לצורך גבוה. והבעלים זוכים לאחר מכן משולחן גבוה. תוספות ד"ה ואומר.
רבי יוסי אומר: אינו צריך ללמוד זאת מהראיה של מלאכת הבערה, אלא מעצם מצות ההשבתה. שהרי הוא אומר "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". ועל כרחך ש"ביום הראשון" היינו מערב יום טוב. או אינו אלא ביום טוב? תלמוד לומר "אך ביום הראשון". ודרשינן מ"אך" - חלק, שיש לחלק את היום, שמקצתו מותר בשהיית חמץ ומקצתו אסור.
ומדייקת הגמרא: ואי "ביום הראשון" היינו ביום טוב עצמו, מי שרי להשהות את החמץ במקצת ממנו!?
הא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה, וזמן אכילת מצה הוא בתחילת ליל ט"ו, ואם כן, גם זמן איסור אכילת חמץ וזמן השבתת שאור הוא מאז, ואם כן, איך מתקיים "אך", שבחלק מיום הראשון מותר להשהות חמץ? 113
113. רש"י מוסיף, שלולי ה"אך חלק" היינו מפרשים "ביום הראשון" היינו בין השמשות של ערב יום טוב, שהוא התחלת היום. ונמצא מתקיים גם השבתת שאור כל שבעה (ודלא כאביי שדורש לעיל מעצם "ביום הראשון"). אבל עתה שנאמר "אך חלק", על כרחך התירה התורה את החמץ ביום הביעור עצמו. וכתב המנחת חינוך (ט א) שאין כונת רש"י לבין השמשות ממש, שהוא ספק לילה, כי לא יתכ שישהה את החמץ עד אז, ויעבור על ספיקא דאורייתא של איסור בל יראה. אלא שישביתנו קודם התחלת יום ט"ו. וראיה מכאן, שרש"י סובר שמצות תשביתו היא בשב ואל תעשה (ראה הערה הבאה), ונמצא שבכניסת היום הוא כבר מושבת ועומד. בחידושי רבי שמואל (אות פו) כתב, שלפי זה לא מובן למה נקט רש"י בין השמשות דוקא, שהרי יכול להשבית גם קודם לכן, ובלבד שבכניסת היום יהא מושבת? המהרש"א מקשה על רש"י: ממה נפשך, אם רבי יוסי הגלילי סובר את הדרשה ש"ביום" משמע רק מהבקר ולא מהלילה, איך היה אפשר לומר שהכונה היא לבין השמשות של אתמול. ואם הוא אינו סובר את הדרשה הזאת, יקשה עליו קושיית הגמרא דלעיל, "ואימא לרבות ליל י"ד לביעור"? וראה קרני ראם.
אלא בהכרח ש"ביום הראשון" היינו מערב יום טוב, שמקצתו מותר בשהיית חמץ, ורק מחצות מצוה להשביתו. 114
114. חקירת המנחת חינוך בגדר מצות תשביתו. המנחת חינוך (ט א) מסתפק האם מצות תשביתו הוא בקום ועשה, שישבית את החמץ שברשותו. ומי שאין לו חמץ, אמנם לא עבר על העשה, אך גם לא קיים אותה. וכמו שמצוה לקנות טלית כדי לקיים מצות ציצית, כך גם מצוה להשאיר חמץ ולקיים בו מצות תשביתו. או שהמצוה היא בשב ואל תעשה, שיהא החמץ מושבת. כמו מצות שביתה בשבת ויום טוב, שמקיים בשב ואל תעשה, על ידי שאינו עושה מלאכה בלבד. ואם כן, אין צריך לדקדק שיהא לו חמץ בערב פסח ולבערו, כי בזה בלבד שאין לו חמץ מקיים את המצוה. וכתב, שהדבר תלוי במחלוקת רש"י ותוס'. שהתוס' הקשו על רש"י. איך אפשר לומר שתשביתו היינו ביטול. והלא זמן התשביתו הוא אחר חצות היום, ואז כבר אי אפשר לבטל את החמץ. ואם המצוה שיהא החמץ מושבת, לא קשה כלל, שהרי יכול לבטל את החמץ קודם לכן, וכשיגיע חצות הוא מקיים את המצוה בשב ואל תעשה בכך שהחמץ מבוטל ומושבת. (והרמב"ן אכן תירץ כן על קושיית התוס'). אלא ודאי, דעת התוספות שהמצוה בקום ועשה, וצריך דוקא לקיים את המצוה בזמן שקבעה התורה, דהיינו לאחר חצות. ולכן הקשו שאז כבר אינו יכול לבטל. ואילו רש"י סובר שהמצוה בשב ואל תעשה, לכן לא קשה עליו קושיית התוספות, כיון שאפשר לעשות הביטול קודם זמן האיסור, ואף על פי כן יקיים המצוה בזמנה בשב ואל תעשה. אך הקשה על שיטת התוס'. שאם המצוה בקום ועשה. אם כן, מצוה על כל אדם שיהא לו חמץ בערב פסח בחצות כדי שיוכל לבערו. כמו שהאדם מצווה לקנות טלית בת ארבע כנפות כדי שיוכל לקיים מצות ציצית. אם כן, איך תיקנו חז"ל לשרוף החמץ בתחילת ששעה ששית, וכשיגיע זמן המצוה בחצות שוב אין לו חמץ כדי לקיים מצות תשביתו. ונמצא עוקרים לגמרי מצוה דאורייתא? (ואף שעשו כן משום סייג, שמא יטעו בין שעה ששית לשביעית. מכל מקום כבר מבואר באחרונים שחכמים אינם יכולים אלא לבטל מצוה לפי שעה, ולא לעקור לגמרי. ומהאי טעמא לא גזרו שלא לתקוע בשופר בראש השנה, שמא יתקן כלי שיר. שאם כן תיעקר לגמרי מצות שופר. ואילו כאן עקרו לגמרי את מצות תשביתו, שכל אחד שורף בתחילת שש ואינו מקיים את המצוה שזמנה לאחר חצות דוקא. ודוחק לומר שלפעמים מקיים המצוה, כגון שנתחמצה לו העיסה בפסח עצמו). ותירץ שאפשר שדוקא מצוה חיובית כגון שופר, אינם יכולים לעקור לגמרי. אבל מצוה קיומית כגון ציצית למשל, שאם אינו לובש בגד של ארבע כנפות, אינו מקיים מצוה אך גם אינו עובר. בזה יכולים חכמים אפילו לעקור לגמרי ולתקן שלא ילבש אדם בגד המחוייב בציצית אם היו מוצאים איזה סייג. וגם כאן, על ידי העקירה אמנם אין מקיימים את המצוה של תשביתו, אך גם אין עוברים עליה. ומצינו דברים מפורשים בזה במהרי"ק (קעד) שכתב, שאין ענין לשרוף את החמץ לאחר חצות בדוקא משום חביבה מצוה בשעתה. כי לא הקפידה תורה אלא שלא יהא לו חמץ ברשותו, וכשמבערו קודם הזמן, לכשיגיע זמן חצות הוא מקיים ממילא מצות עשה דתשביתו בשעתו. כיון שהגיע הזמן והרי אין לו חמץ. דאטו מי שאין לו חמץ כלל ואפילו פסק חמצו שלשים יום קודם הפסח, יצטרך לקנות חמץ כדי לשורפו ולקיים מצוה דתשביתו? אלא ודאי שאין לך השבתה גדולה מזו (שהחמץ אינו קיים). בחידושי רבינו חיים הלוי (הלכות חמץ ומצה א ג) כתב, ששאלה זו תלויה במחלוקת רבי יהודה ורבנן, אם ביעור חמץ הוא דוקא בשריפה, או שיכול להשבית החמץ בכל דבר. שלרבי יהודה שמצותו בשריפה דוקא, המצוה היא בחפצא של החמץ שיקיים בו דין שריפה. ואילו לרבנן שהשבתתו בכל דבר, המצוה אינה על החמץ אלא על הבעלים שלא יהא להם חמץ. ובזה שאין להם חמץ מקיימים את המצוה של תשביתו. ובזה הוא מיישב את קושיית רע"א על הטור שכתב, שלפי רבי יהודה שחמץ בשריפה דוקא, אפרו של החמץ מותר בהנאה, כדין כל הנשרפין שאפרן מותר. ואילו לפי רבנן שחמץ השבתתו בכל דבר, אם שרף את החמץ אפרו אסור, כדין כל הנקברין שאפרן אסור. והקשה רע"א: הרי כל הטעם לחלק בין הנשרפין לנקברין הוא משום שבנשרפין יש מצוה בשריפתו, ולכן הוי נעשית מצותו שמותר, ואילו הנקברין אין שום מצוה בקבורתן אלא הוא רק כדי שלא יבאו לידי תקלה, ולא הוי נעשית מצותו. אם כן בחמץ, גם אם השבתתו בכל דבר, הלא יש בכך מצוה של תשביתו, והיה צריך להיות הדין שלכולי עלמא אפרן מותר? ולפי האמור ניחא. שלענין נעשית מצותו צריך דוקא שיהא נעשית המצוה בחפצא עצמו שאז ניתר החפץ. ולא די שהבעלים קיימו מצוה שמוטלת עליהם שיהא ניתר החפץ משום זה. ולכן כתב הטור שלפי רבנן שהשבתתו בכל דבר, לא נעשית מצוה בחפצא עצמו, ועל כן לא הותר האפר. ועוד מוסיף הגר"ח, שלפי רבנן אין כאן כלל מצות עשה אלא איסור עשה בלבד, שלא יהא לו חמץ. ובזה הוא מיישב מה שהקשו על הרמב"ם שפסק שלוקין על לאו של בל יראה ובל ימצא. והרי מבואר בגמרא לקמן (צה א) שלאו של בל יראה ובל ימצא הוי לאו שניתק לעשה ואין לוקין עליו? אלא שהגמרא שם הולכת לפי רבי יהודה שמצות תשביתו הוא בשריפה דוקא, ולכן הוי ניתק לעשה, כיון שיש כאן מצות עשה לשרוף את החמץ, כמו שריפת נותר וכדומה. אבל הרמב"ם פוסק כרבנן שהשבתתו בכל דבר, אם כן, עיקר התשביתו הוא איסור עשה שלא יהא לו חמץ. והרי זה ככל הדברים האסורים בלאו ועשה, שלא יתכן לומר שהלאו שבהם ניתק לעשה. עוד בגדר מצות תשביתו. נחלקו האחרונים אימתי הוא עובר על מצות תשביתו. לדעת המגן אברהם (תמד יא) החיוב להשבית את החמץ מיד בערב פסח בחצות, וכל רגע ורגע שאינו משביתו עובר בעשה דתשביתו. ולכן אם הולך למול את בנו ונזכר שיש לו חמץ בביתו בשעה שכבר אינו יכול לבטלו, יחזור לביתו ויבער את החמץ. כי על תשביתו הוא עובר בכל רגע ורגע. מה שאין במילה שזמנה כל היום. (והוסיף המשנה ברורה בשער הציון (שם כד) שאפילו במילה שלא בזמנה שחיובה בכל רגע ורגע, מכל מקום אינו דומה לעשה דתשביתו, שענינו שאסור שיהא חמץ בבית ישראל מחצות היום של ערב פסח עד כלות שבעת ימי הפסח, וכשמבטל יום אחד מצוה זו, שוב אי אפשר לתקן אותו יום והוי חסרון שלא יוכל להמנות. מה שאין כן במילה, סוף סוף ימול אותו, ולא חיסר אלא מה שהשתהה מלקיים). הצל"ח (ו ב) ד"ה מו' שעות סובר שמצות תשביתו בערב פסח הוא ממש כמו מילה ביום השמיני שיש לו זמן כל היום לקיים המצוה. כך גם "אך ביום הראשון תשביתו" היינו שכל אותו יום יכול להשביתו, ורק מהלילה הוא עובר על העשה. אך משום זריזין מקדימין בלבד יש לו להקדים ולהשבית כבר מחצות בערב פסח. ובחזון איש (קיח א) הביא מדברי התוס' לקמן (כח ב) ד"ה רבי שמעון שהקשו לפי רבי שמעון שאין איסור הנאה בחמץ בערב פסח, מדוע לא ישאיר את החמץ עד הלילה ויסיקנו תחת תבשילו מעט מעט. ומשמע לכאורה, שדעת התוספות היא שמצות תשביתו בערב פסח זמנה כל היום, ואין כאן אלא זירוז להקדים. וכתב, שאפשר שהדבר תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון. שלפי רבי יהודה שחמץ בערב פסח אסור בהנאה, מסתבר לפרש שתשביתו היינו שישבית קודם חצות היום. אבל לרבי שמעון שלא אסרה תורה בערב פסח אלא אכילה בלבד, ועדיין מותר ליהנות ממנו, לא מסתבר שצריך להשבית קודם חצות, שאם כן, לא יוכל ליהנות, אלא מצות תשביתו נמשכת עד הלילה, וכל שהשבית קודם חצות קיים מצוה. אולם לדעת התוספות לקמן (כט ב) ד"ה רב אשי שהמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר עליו, אם כן, לעולם מותר להשהות את החמץ כל שדעתו לבערו בסוף. אך לפי המאן דאמר שלומד שצריך להשבית חמץ מערב פסח מ"לא תשחט על חמץ דם זבחי" משמע שחייב להשבית תיכף בחצות. (לכאורה לפי שכתבו התוספות בד"ה זמן ש"לא תשחט על חמץ דם זבחי" אינו אלא גילוי על תשביתו שזמנו בערב פסח, אין ראיה כל כך).
אמר רבא: