פרשני:בבלי:פסחים כט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים כט ב

חברותא

רב אחא בר רבא תנא לה <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  להא שמעתא משמיה דרב יוסף, בהאי לישנא: דכולי עלמא (בין תנא קמא ובין "יש אומרים") סברי, "אין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים". הלכך, אי אפשר למוכרו לנכרי. נמצא, דבתוך הפסח אינו ראוי למידי. והכא בהא קמיפלגי. באם "דבר הגורם לממון, כממון דמי", או לא! כלומר, דבר שלפי מצבו עתה אינו ראוי להחשב ממון לפי שאינו ראוי לכלום. אבל לאחר זמן יהיה מותר בהנאה ויחזור להיות ממון. האם כבר מעתה יש בו דין ממון, כיון שהוא גורם לבעליו ממון לעתיד, או לא.
וכולי עלמא סבירא להו כרבי שמעון דאמר, חמץ הקדש בתוך הפסח אסור בהנאה. אבל לאחר הפסח הוא מותר בהנאה (שהרי כיון שאין מי שעובר עליו ב"בל יראה", לא קנסו בו חכמים).
מאן דאמר "האוכל חמץ הקדש בפסח מעל", קסבר: דבר הגורם לממון כממון דמי! ואף שבתוך הפסח אין החמץ ראוי למידי, מכל מקום אף השתא הוא חשוב כממון הקדש. שהרי הוא גורם להקדש ממון לאחר הפסח.
ומאן דאמר "לא מעל", קסבר: דבר הגורם לממון, לאו כממון דמי! וכיון דהשתא אינו בר דמים, אין מועלין בו.
רב אחא בר יעקב אמר: דכולי עלמא סברי, "דבר הגורם לממון, כממון דמי". והכא בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון קא מיפלגי.
מאן דאמר "לא מעל" (תנא קמא), קסבר כרבי יהודה, דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התורה! ולא שנא חמץ הדיוט לא שנא חמץ של גבוה, הרי הם אסורים. דהרי לאו משום קנס הוא. וכיון דלעולם הוא אסור בהנאה, ואף לאחר הפסח אי אפשר למוכרו, הרי אינו ראוי לכלום. הלכך לאו גורם לממון הוא, ואין מועלין בו.
ומאן דאמר "מעל", סבר כרבי שמעון, דחמץ הקדש שעבר עליו הפסח מותר בהנאה! וכיון דלאחר הפסח יוכל הגזבר למוכרו, גורם לממון הוא, וכממון דמי. הלכך מועלין בו.
ומקשינן: והא רב אחא בר יעקב הוא דאמר, דאף לרבי יהודה אין חמץ נכרי אסור בהנאה. משום דיליף שאור דאכילה משאור דראייה! ואף חמץ של הקדש אינו אסור בראיה. וכדדרשינן, "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה". ואם כן, אף חמץ של הקדש צריך להיות מותר בהנאה, כשם שמותר בראיה. ואיך קאמר רב אחא, דמאן דאמר "לא מעל", סבר כרבי יהודה? והרי הוא מותר בהנאה, וחשיב ממון גמור. ולמה לא ימעלו בו?
ומסקינן: אלא ודאי הדר ביה רב אחא בר יעקב מההיא ילפותא! ואף חמץ של נכרי ושל גבוה שמותר בראיה, אסור הוא באכילה.
רב אשי אמר לפרש את מחלוקת תנא קמא וה"יש אומרים": דכולי עלמא סברי, "אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים"  1 ! ובפסח גופו אין הוא ראוי למידי, ואינו בר דמים. וכן סברי כולי עלמא, "דבר הגורם לממון, לאו כממון דמי": ואף דלאחר הפסח הוא מותר בהנאה, השתא מיהא אינו חשוב ממון. והכא בפלוגתא דרבי יוסי הגלילי ורבנן קמיפלגי.

 1.  ובעל המאור גריס, "דכולי עלמא פודין את הקדשים להאכילן לכלבים" (דאי לא פודין, אף להסיק אין פודין). אלא שכבר תמהו תוספות על גירסה זו. דאם כן, מאי טעמא ד"יש אומרים". הא אף לרבנן אפשר למוכרו לנכרי. שהרי להקדש עצמו לא נאסרה הנאה.
מאן דאמר "מעל" סבר כרבי יוסי, דהחמץ מותר בהנאה אף תוך הפסח! הלכך, יכול ההקדש למוכרו בתוך הפסח אף לישראל  2 , כדי להסיקו תחת תבשילו  3 .

 2.  ומכאן מוכיח ר"י, שהמשהה חמץ בפסח על מנת לבערו, אינו עובר באותה שהיה. דאם לא כן, אמאי לרבי יוסי מעל? הא אין יכול הישראל לפדותו. שהרי מיד כשיפדנו יעבור עליו ב"בל יראה". וכתבו בטעמא דמילתא, משום ד"בל יראה" הוי לאו הניתק לעשה ד"תשביתו". ולכך אינו עובר עליו כשמבערו לבסוף. וכתב הר"ן: וראיה זו איני מכיר. דמשכחת לה כשפודה את החמץ בשעה שהוא ניסוק תחת תבשילו. ובאותה שעה שבא לידו, הוא כבר מתבער! והשאגת אריה (סימן פ ופא) כתב עוד לדחות, דמצי לפדות פחות פחות מכזית ולהסיקו, שבפחות מכזית אין עובר על "בל יראה". והרבה לתמוה על דברי תוספות מכמה סוגיות דמכילתין. וגם בסברה תמה, הא אף דאין לוקין על לאו דניתק לעשה, מכל מקום איסורא ודאי איכא. ואין העשה מתקן את הלאו למפרע, אלא אהני רק מכאן ולהבא. דוכי נימא כן אף בגזל, שאם לבסוף השיב את הגזילה, לא עבר מעיקרא על לא תגזול? וכתב, דצריך לחלק לשיטתם, בין לאו שיש בו מעשה ללאו אין בו מעשה. והחזון איש (סימן קיח סק"ז) כתב בביאור דברי התוספות, דמאימת שמתחיל לקיים את העשה נפסקת עבירת הלאו. ומשום כן, אם מיד כשקנה את החמץ הוא מתחיל לעסוק במצות ביעורו, לא עבר. ואף דבגזל, ודאי אם יגזול על מנת להשיב תיכף יעבור, התם הוא משום דעצם מעשה הגזלה הוא עבירה. אבל הכא, אין בעצם קנית החמץ משום "בל יראה". אלא האיסור מתחיל לאחר שקנה, בכך שמצוי החמץ ברשותו.   3.  וסבר רב אשי דאף דאין פודין להאכיל לכלבים, פודין להסיק תחת תבשילו. כיון דכל דין אין פודין, אינו אלא מדרבנן. ודלא כמבואר לעיל בדעת רב יוסף. מיהו למוכרו לגוי אסור אף לצורך היסק. משום דחיישינן שמא יאכלנו הגוי. תוספות.
ומאן דאמר "לא מעל" סבר כרבנן, דחמץ בפסח אסור בהנאה! הלכך אי אפשר למוכרו לישראל בפסח, שהרי הוא אסור ליהנות ממנו. ואף לנכרי אי אפשר למוכרו, שהרי אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ואף אינו נחשב ממון משום דחזי למוכרו לישראל לאחר הפסח. לפי שכל הגורם לממון, לאו כממון דמי.
קיימא לן: איסור שנתערב בהיתר, אם ההיתר הוא רוב בתערובת, בטל האיסור בהיתר ונפקע איסורו.
אלא שמצינו בדין זה חילוק בין תערובת של לח בלח לתערובת יבש ביבש. שבתערובת יבש ביבש, מן התורה לעולם סגי בכל רוב שהוא. וחתיכה אחת של איסור בטלה אפילו ברוב של שתי חתיכות היתר. אבל לתערובת לח בלח, אין די ברוב רגיל של היתר. משום שהאיסור נותן טעם בהיתר, ו"טעם כעיקר" (וכן בתערובת של לח ביבש יש נתינת טעם של האיסור בהיתר באופנים מסוימים, כגון בבישול). וכל זמן שמורגש טעם האיסור בתערובת, אין הוא בטל ברוב. אלא צריך שיהיה בהיתר ששים חלקים כנגד חלק אחד של האיסור. שבשיעור כזה, שיערו חכמים שבטל טעם האיסור מהתערובת.
ובחולין צח ב, נחלקו רש"י ותוספות להלכה, האם דין "טעם כעיקר" הוא מן התורה, או מדרבנן.
וכל זה אמור בתערובת של מין בשאינו מינו. אבל בתערובת של מין במינו, פליגי רבי יהודה וחכמים. רבי יהודה יליף מקרא, דכל שהאיסור וההיתר הם ממין אחד, אין האיסור בטל לעולם  4 . אבל חכמים חלוקים עליו בדין זה. וסבירי להו, דאף מין במינו בטל ברוב. ואדרבה, דינו קל מתערובת מין בשאינו מינו. שאף בתערובת לח בלח סגי מן התורה ברוב של חד בתרי. לפי שאין האיסור משנה את טעם ההיתר, שהרי טעמם שוה. הלכך לא נוהג בו דין "טעם כעיקר".

 4.  ומקורו, מדכתיב בכהן גדול ביום הכיפורים, "ונטל מדם הפר ומדם השעיר". ואף שדם הפר מרובה מדם השעיר, ומעורבים הם זה בזה, עדיין קרוי הוא "דם השעיר", ואינו בטל בדם הפר. אלמא, מין במינו לא בטל. מנחות כב א. ובטעם הדבר כתב הר"ן בנדרים (נב א), שכל דבר שהוא דומה לחבירו, אינו מחלישו ומבטלו. אלא אדרבה, הרי הוא מעמידו ומחזקו.
וכן בתערובת מין במינו של לח בלח בעינן מדרבנן ששים, אטו מין בשאינו מינו. ודוקא יבש ביבש שנתערבו מין במינו, בטל האיסור בהיתר בכל רוב שהוא.
אמר רב: חמץ בזמנו (בתוך הפסח) - בין אם נתערב בדבר היתר שהוא ממינו, כגון במצה, ובין אם נתערב בהיתר שהוא לא ממינו, הרי הוא אסור! ואף אם הוא מיעוט בתערובת, אינו בטל ברוב ההיתר. ונאסרת כל התערובת מחמת איסור החמץ המעורב בה.
וחמץ שלא בזמנו (לאחר הפסח) - אם נתערב ברוב היתר שהוא ממינו, הרי הוא, אסור! ואינו בטל ברוב, אלא נאסרת כל התערובת מחמתו.
אבל אם נתערב ברוב היתר שהוא לא ממינו, הרי הוא בטל ברוב זה, ומותר!
והוינן בה: במאי עסקינן? - אילימא במקום שהחמץ נותן טעם בהיתר, אמאי חמץ שלא בזמנו שנתערב שלא במינו מותר? הא יהיב טעמא בהיתר! ומדאסר רב חמץ שלא בזמנו כשנתערב במינו, מוכח דסבר דחמץ לאחר זמנו, אסור מן התורה. וקיימא לן, דכל האיסורים שבתורה אוסרים את תערובתם בנתינת טעם.
ומסקינן: אלא הכא במאי עסקינן, במשהו חמץ שנתערב בהיתר, ואין במשהו זה כדי נתינת טעם בתערובת כולה (וכגון שאין בחמץ אפילו אחד מששים שבהיתר).
ומפרשינן: הא דאמר רב "חמץ בזמנו, בין במינו ובין שלא במינו אסור" - במינו, מעיקר הדין הוא אסור אפילו במשהו. משום דרב לטעמיה.
דהא רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה שנתערבו בהיתר שהוא ממינו של האיסור, אוסרים את תערובתם אפילו במשהו! והיינו כרבי יהודה, דיליף מקרא, שאין תורת ביטול ברוב בתערובת איסור והיתר שהם מאותו המין.
ואיסור שנתערב ברוב היתר שהוא לא ממינו, אינו אוסר את התערובת כולה אלא במקום שהוא נותן בה טעם! אבל אם ההיתר מרובה על האיסור בשיעור כזה שכבר אין מורגש בו טעם האיסור (כגון ביחס של אחד לששים), שפיר בטל האיסור ברוב, ופקע איסורו.
וכן הוא בכל איסורי התורה. אבל חמץ בפסח שאני. שמשום חומר האיסור שבו, שהוא בכרת, רב גזר על חמץ בזמנו, שאף כשנתערב בשלא במינו ואין בו שיעור של נתינת טעם, נמי לא בטל. גזירה אטו כשנתערב במינו, שאז מן התורה אין בו תורת ביטול כלל  5 .

 5.  ורב החמיר אף בחמץ קודם זמנו, משעה ששית ולמעלה. שהרי שמואל ורבי יוחנן שאמרו שבזמנו הוא אוסר בנותן טעם, בהכרח אמרו כן אף על קודם זמנו. שהרי לכולי עלמא הוא אסור אז מן התורה באכילה. וכל איסורים שבתורה אוסרים את תערובתם בנותן טעם. ובהכרח ד"זמנו" כולל אף את ערב פסח. ואם כן, כן הוא אף לרב. ואף על גב דלית ביה כרת, גזרו עליו חכמים כדי שיבדלו ממנו. אבל לאחר זמנו בין כך לא שייך לומר שיבדלו מן החמץ, שהרי שאר החמצים שבעולם מותרים באכילה. ר"ן.
ודוקא בחמץ גזר כן. אבל בשאר איסורי כרת, כגון חלב ודם, לא גזר. משום שבני אדם בדלים מהם. מה שאין כן חמץ, האדם אוכלו כל ימות השנה, ואינו בדל ממנו  6 .

 6.  רש"י. והמהר"ם חלאווה כתב, דהחמיר רב בחמץ, משום שעוברים עליו ב"בל יראה". (ויעוין לקמן ל א בהערה 8, שכן כתב הרמב"ן בשיטת רבא). וכן כתב הריטב"א בעבודה זרה סט א.
וכן הוא בחמץ בתוך הפסח. אבל חמץ שלא בזמנו (לאחר הפסח), אם נתערב במינו, הרי הוא אסור אף במשהו. משום דסבר רב כרבי יהודה, דחמץ לאחר זמנו אסור מן התורה. ודינו ככל איסורי תורה, שאינם בטלים במינם אף במשהו.
אבל כשנתערב שלא במינו, אם אינו נותן טעם ברוב ההיתר, הרי הוא בטל בו, ומותר! דהרי חמץ שלא בזמנו אינו אסור אלא בלאו, ואין בו כרת. וכיון דמין שלא במינו בטל מן התורה, כולי האי לא גזרינן ביה, אטו מין במינו.
שמואל אמר: חמץ בזמנו - אם נתערב משהו ממנו בהיתר שהוא ממינו, הרי הוא אסור! לפי שאין לו ביטול.
ואם נתערב שלא במינו - אם אין בו נותן טעם, הרי הוא בטל ברוב ההיתר, ומותר! וחמץ שלא בזמנו (לאחר הפסח), בין אם נתערב בהיתר שהוא ממינו, בין שלא במינו, הרי הוא מותר!
ומפרשינן: הא דאמר שמואל "חמץ בזמנו במינו אסור", היינו משום דשמואל לטעמיה.
דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה, אם נתערבו בהיתר שהוא ממינו של האיסור, הרי הם אסורין במשהו. ואם נתערבו מין שלא במינו הרי הם אסורין בנותן טעם!
הלכך, אף חמץ שנתערב בהיתר שלא ממינו ואין בו נותן טעם, הרי הוא בטל ברוב היתר. ובזה פליג על רב. וסבר, בתערובת של שלא במינן אטו מינן, לא גזרינן אף בחמץ החמור.
והא דאמר שמואל "חמץ שלא בזמנו בין במינן בין שלא במינן מותר", היינו משום דסבר כרבי שמעון, דחמץ לאחר הפסח מותר מן התורה! ולקמן פריך, הרי מכל מקום מדרבנן הוא אסור.
ורבי יוחנן אמר: חמץ בזמנו, בין אם נתערב בהיתר שהוא ממינו, ובין שלא במינו, הרי הוא אסור בשיעור שיש בו נותן טעם (דהיינו יותר מאחד בששים)! אבל אם אינו נותן טעם, הרי הוא בטל ברוב ההיתר.
וחמץ שלא בזמנו שנתערב בהיתר, בין בהיתר שהוא מינן, בין שלא במינן, הרי הוא מותר!
ומפרשינן: הא דאמר רבי יוחנן, "חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו, אסור בנותן טעם", היינו משום דרבי יוחנן לטעמיה.
דרבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה, בין אם נתערבו בהיתר שהוא ממינן, בין שלא במינן, הרי הם אוסרים את תערובתם כל זמן שיש באיסור כדי שיעור נותן טעם בתערובת! אבל בפחות משיעור זה, בטל האיסור בהיתר, אף בתערובת של מין במינו. והיינו כחכמים דרבי יהודה, דאף מין במינו בטל  7 .

 7.  ואף דהוי דבר שיש לו מתירין, סבר רבי יוחנן, דאף דבר שיש לו מתירין בטל. רמב"ן.
והא דאמר רבי יוחנן, "חמץ שלא בזמנו, בין במינו בין שלא במינו, מותרין", משום דסבר כרבי שמעון, דחמץ לאחר הפסח מותר מן התורה.

דרשני המקוצר