פרשני:בבלי:פסחים פב ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
או שנשפך דמה של בהמת הקרבן, ולא נזרק כדי להתיר את הבשר.
או שיצא דמה חוץ לקלעים של העזרה, ונפסל הדם. (*188)
דקיימא לן דבכל אלו הבשר בשריפה, מנלן? 189
189. א. לפי לשון הספרים שלפנינו, לא נתבאר באיזה לשון מסתיימת הברייתא דמייתי הגמרא. ב. הקשו התוספות לעיל בעמוד א בד"ה בשלמא, מאי מקשה מנלן?! והרי פסול בדם טעון עיבור צורה, וכיון שעוברה צורתו ונעשה נותר ודאי דהוא בשריפה; וראה שם מה שיישבו בזה, וב"מקדש דוד" וחזון איש שהובאו לעיל בהערה (186).
ומפרשינן: נפקא לן: מדרבי שמעון.
דתניא: רבי שמעון אומר: כתיב "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תשרף".
ודרשינן: בקודש באש תשרף, לימד על חטאת שנפסלה, ששריפתה בקודש בעזרה, כיון שמחיצת חטאת כשהיא כשירה היא העזרה.
אין לי אלא זו בלבד, אבל שאר פסולי קדשי קדשים שמחיצתן כשהן כשרים היא העזרה, וכן אימורי קדשים קלים שמחיצתן בעזרה, מנין שאף הן נשרפים בעזרה?
תלמוד לומר: "וכל" חטאת - בקודש באש תשרף. 190
190. בספרים שלנו נמצא "וכל" בסוגריים, ולפי זה אין מובנת הדרשה; ובלקוטי הלכות אינו מחוק.
וממילא אתה למד אף על עיקר דין השריפה מפסוק זה.
ואכתי: אשכחן קדשי קדשים (ואימורי קדשים קלים), אבל קדשים קלים מנלן שהן בשריפה? 191
191. א. ואין ללומדו מפסול טומאה שהוא בשריפה, כמבואר לעיל מקרא: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף; כי פסול טומאה שאני, שהוא פסול אף בתרומה ומעשר, רש"י. ב. מסקנת הסוגיא היא, כי מדרש הכתוב "בקודש באש תשרף" שהוא ללמד על הקדשים שישרפו בקודש במקום אכילתן כשהן כשרים, לא נאמר על קדשים קלים. ומכאן תמהו התוספות ושאר הראשונים לעיל מט א, על רש"י שכתב לעיל פא ב, בסוף העמוד (ולעיל מט א, ולעיל כד א, ובברכות מט ב), שאף קדשים קלים נשרפין במקום אכילתן - ממקרא זה, והוא נגד הסוגיא כאן. וראה ברבינו דוד לעיל מט ב, שחלק על רש"י כי הוא מדאורייתא מן הדרש "בקודש באש תשרף"; ומיהו סבירא ליה, דלמסקנת הגמרא דהלכתא גמירי לה על עיקר השריפה אף בקדשים קלים, הוא הדין ששריפתה במקום הקודש מן התורה.
אלא חוזרת בה הגמרא מכל מה שאמרה עד השתא, כי דין שריפה נלמד מן המקראות, ומפרשת:
כל פסולי דקודש - (רש"ש) שהן בשריפה, לא שנא קדשים קלים ולא שנא קדשי קדשים, הלכתא (רש"י) למשה מסיני, גמירי לה.
ואף חטאת דאהרן בשמיני למילואים, לא הוצרכה התורה ללמדנו עיקר דין השריפה, אלא משום מעשה שהיה כך היה.
כלומר: התורה מלמדת אותנו שכך וכך היה המשא ומתן על אותה חטאת, ולא לחדש לנו דין השריפה.
ואגב שהביאה הגמרא ענין חטאת דאהרן מקשינן מינה:
ולתנא דבי רבה בר אבוה, דאמר: אפילו פיגול טעון עיבור צורה וכן כל הפסולים, אפילו שפסולם בגופם; הרי מנא לן שיהיה הפיגול טעון עיבור צורה? משום דיליף בגזירה שוה:
"עון" (והנפש האוכלת ממנו "עוונה" תשא, האמור בפיגול) "עוון" מנותר (דכתיב ביה: ואוכליו "עוונו ישא"), שלא הצריכה הכתוב שריפה אלא אחר שעוברה צורתו, שהרי כבר בלינת לילה אחת עוברה צורתו. 192
192. צריך ביאור בין לשיטת רש"י דעיקר עיבור צורה הוא שייעשה נותר כדי שיהיה פסולו בגופו; ובין לשיטת הרמב"ם שעיקר עיבור צורה הוא שיתעפש ויפסיד (הובאו דבריהם לעיל בהערה (185)). לשיטת רש"י: והרי כיון שפיגול הוא פסול הגוף בעצמו, למה צריך שייעשה נותר?! לשיטת הרמב"ם: וכי אטו הכרח הוא שהנותר מעופש ומופסד הוא, עד שאנו לומדים מנותר שצריך עיבור צורה?!
ותיקשי ליה: ונילף "עוון" "עוון" מחטאת אהרן בשמיני למילואים (דכתיב בה: ואותה נתן לכם לשאת את "עוון" העדה), שנשרפה בו ביום שנפסלה, ובלא עיבור צורה. והרי כדין נשרפה, שהרי בסוף אותה פרשה כתיב: וישמע משה וייטב בעיניו?! 193
193. בזבחים קא א, פליגי בה תנאי, מאיזה טעם נשרפה אותה חטאת; איכא למאן דאמר: מפני אנינותם של אהרן ובניו, שלא היו יכולים לאוכלה; ואיכא למאן דאמר: מפני טומאה שנגעה בה.
ומשנינן: אמר לך רבה בר אבוה:
חטאת דאהרן כי האי גוונא (באותו אופן) שנפסלה - נמי עיבור צורה לדורות בעיא (אילו היתה נפסלת אחר אותו מעשה, היתה טעונה עיבור צורה).
והתם, בשמיני למילואים, הוראת שעה היתה לשורפה בלא עיבור צורה.
כלומר: עדיין לא פירש להם משה עיקר דין "עיבור צורה", ולפיכך שרפוה בלא עיבור צורה (תוספות בשם רש"י, וראה מהרש"א וחכמת מנוח, ודברי רש"י בסוף הסוגיא בד"ה אמר להן).
והדרינן למילתין, ומקשינן: השתא דאמרינן: כל פסולי דקודש בשריפה, לא שנא דקדשי קדשים ולא שנא קדשים קלים הלכתא גמירי לה.
אם כן: מה שאמר הכתוב בחטאת שנכנס דמה לפנים: "בקודש 194 באש תשרף" - למה לי, והרי בכלל ההלכה היא?!
194. מילת "בקודש" נראית מיותרת.
ומשנינן: ההוא קרא - מבעי ליה כדי ללמד ששריפתה בקודש בעזרה (וכדילפינן לה לעיל, מ"בקודש באש תשרף"), ולא ללמד עיקר דין השריפה, שהיא מהלכה למשה מסיני.
ואכתי מקשינן: והא דכתיב: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף" - למה לי, כיון שמהלכה למשה מסיני הוא נלמד?!
ומשנינן: ההוא קרא - לגופיה, ללמד עיקר דין שריפה בנטמא, איצטריך.
היות וסלקא דעתך אמינא, שרק כל פסולי "דקודש" בלבד, כגון: לן דמה, ונשפך דמה, ויצא דמה, ונשחטה בלילה, רק בפסולים אלו נאמרה ההלכה: דבשריפה הן, הואיל שפסולים אלו ליתנייהו בחולין, שהרי אין פסול כעין אלו בחולין, אלא בקדשים בלבד, והם בכלל "פסולי דקודש".
אבל פסול "נטמא", כיון שאינו בכלל ההלכה של פסולי ה"קודש", דהא בחולין נמי מפסיל (כגון תרומה, לקח טוב ו ג), אי אפשר ללומדו מפסולי דקודש, כיון דאימא: הואיל ואיתעביד ביה נעשה בו עובדין דחול (מעשה חול), שלא נזהרו ולכן נטמא, ועל ידי זה נתחלל והוזל קדושתו - אימא לא תיבעי שריפה, ותיסגי ליה (ויהא די לו) בקבורה, כדי לגונזו מן העין, שלא יאכלוה כלבים.
לפיכך קא משמע לן הכתוב, שאף "נטמא"
- בשריפה הוא.
שנינו במשנה: נטמאו הבעלים או שמתו, תעובר צורתו וישרף בששה עשר.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף זה ישרף מיד לפי שאין לו אוכלין:
אמר רב יוסף:
מחלוקת תנא קמא ורבי יוחנן בן ברוקה, כלומר: לא אמר תנא קמא שתעובר צורתו, אלא כשנטמאו בעלים אחר זריקה, כיון דאיתחזי בשר לאכילה (נראה והוכשר הבשר לאכילה) בשעת הזריקה, וכשירה היתה הזריקה.
והואיל ועבודות הקרבן בהכשר נעשו, אלא שעכשיו חסרים בעלים לאכילה, לא הוי אלא "פסולו מחמת דבר אחר", וטעון עיבור צורה; (ורבי יוחנן בן ברוקה סובר: כי אף "פסול מחמת דבר אחר" אינו טעון עיבור צורה).
אבל נטמאו בעלים לפני זריקה, דהרי לא איתחזי בשר לאכילה בשעת הזריקה, וזריקה פסולה היא כיון שהפסח עיקרו לאכילה הוא עומד (רש"י לקמן).
אם כן, חשיב "פסולו בגופו", ודברי הכל ישרף מיד בלא עיבור צורה.
מיתיבי:
זה הכלל: כל שפסולו בגופו, הרי זה ישרף מיד.
אבל פסולו בדם כגון שנטמא או נשפך לפני הזריקה, או בבעלים, תעובר צורתו ויצא לבית השריפה.
הרי קתני: "בעלים" דומיא ד"דם". מה דם לפני זריקה, אף בעלים לפני זריקה (וכל שכן לאחריה). ומכל מקום סבירא ליה לתנא דברייתא שתעובר צורתו קודם שיישרף. 195
195. כלומר: ולא משכחת לה פסול "בעלים" אלא בפסח שעיקרו לאכילה, כיון שהוא בלבד אינו נאכל אלא למנוייו; אבל בשאר קדשים, אף אם מתו הבעלים ואין ראויין לאכילה, יאכלוהו אחרים.
אלא אי איתמר - לדברי רב יוסף - הכי איתמר:
מחלוקת, כלומר: לא אמר רבי יוחנן בן ברוקה: אין הפסח שמתו בעליו טעון עיבור צורה, אלא כשנטמאו הבעלים לפני זריקה. דהרי לא איתחזי בשר לאכילה בשעת זריקה.
והואיל והפסח עיקרו לאכילה הוא עומד, הרי זריקה פסולה היא, והוה ליה כ"פסולו בגופו"; (ותנא קמא סבר: "מכל מקום לא בא פסול זה אלא מחמת דבר אחר" ולפיכך טעון עיבור צורה, רש"י).
אבל נטמאו בעלים לאחר זריקה, דאיתחזי בשר לאכילה בשעת זריקה, דברי הכל פסולו הוא מחמת דבר אחר, ובעיא עיבור צורה!
כלומר: לכולי עלמא - ואף לרבי יוחנן בן ברוקה - פסול מחמת דבר אחר טעון עיבור צורה.
ורבי יוחנן אמר: אף לאחר זריקה נמי מחלוקת.
לדעת תנא קמא: אף אם מתו הבעלים לפני זריקה, לא ישרף הפסח ללא עיבור צורה.
לדעת רבי יוחנן בן ברוקה: אף אם מתו הבעלים לאחר זריקה, ישרף הפסח ללא עיבור צורה.
ואזדא רבי יוחנן - הסובר: כי לדעת רבי יוחנן בן ברוקה, הפסח שנפסל בבעלים אפילו לאחר זריקה, הרי זה אינו טעון עיבור צורה - לטעמיה:
דאמר רבי יוחנן: רבי יוחנן בן ברוקה שבמשנתנו, ורבי נחמיה, אמרו דבר אחד.
ומפרשינן: רבי יוחנן בן ברוקה: היינו הא דאמרן במשנתנו, שפסול בעלים אינו טעון עיבור צורה.
רבי נחמיה מאי היא, היכן מצינו שהוא סובר, כי פסול בעלים אינו טעון עיבור צורה?
דתניא: רבי נחמיה אומר:
מפני אנינות של אהרן ובניו ביום השמיני למילואים - שהיו אוננים על מיתת נדב ואביהוא שמתו באותו יום - ולא היו מותרים לאכול את חטאת אהרן שקרבה באותו יום, מפני כך נשרפה זו. 196
196. שהאונן אסור באכילת קדשים; ונלמד ממה שאמר הכתוב במעשר שני: לא אכלתי באוני ממנו, ואתו קדשים בקל וחומר ממעשר, רש"י.
כי הואיל ואהרן ובניו אוננים היו, ולא היו כהנים אחרים באותה שעה שיהיו ראויים לאכילת החטאת, לפיכך נשרפה.
שהרי לכך נאמר: לאחר שקצף משה על שריפת החטאת: וידבר אהרן אל משה וגו', ותקראנה אותי "כאלה" (שאני אונן) ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'. 197
197. א. ומשה היה סבור, כי כשם שנצטוה מפי הגבורה שיאכלו את המנחה שקרבה באותו יום, אף שאוננים הם, הוא הדין לחטאת זו; ואמר לו אהרן: שמא לא שמעת אלא במנחה זו שהיא קדשי שעה ליום שמיני של מילואים, אבל חטאת זו שעיר ראש חודש הוא, וקדשי דורות הן ואסורין לאונן, רש"י. ב. בזבחים מייתינן דרבי יהודה פליג על רבי נחמיה, וסובר: מפני טומאה שאירעה בה באונס נשרפה; ומה שאמר אהרן "כאלה", הוא מפני שהיה משה אומר לאהרן: שמא מתוך צערך על מות בניך פשעת בה ונטמאת? ועל כך אמר לו אהרן: כך אני בעיניך שאני מבזה קדשי קדשים? אלמלי קראוני כאלה וכאלה לא הייתי מבזה אותן, רש"י.
ולמדנו: כי אף לדעת רבי נחמיה, אין פסול בעלים - דהיינו שאין לקרבן מי שיאכלנו - טעון עיבור צורה.
שהרי החטאת נשרפה בו ביום ובלי עיבור צורה, אף שלא היתה פסולה בגופה, רק שלא היו לה כהנים שיאכלוה. 198
198. הקשו התוספות: ודילמא "הוראת שעה היתה" שנשרפה מפני אנינות כי עדיין לא פירש להם משה עיקר דין עיבור צורה, וכדאמרינן לעיל הך סברא; ולעולם לא סבירא ליה לרבי נחמיה כרבי יוחנן בן ברוקא?! וראה בדבריהם מה שתירצו.
והשתא מפרשינן, דמוכח מדברי רבי יוחנן אלו, כי לדעת רבי יוחנן בן ברוקה, אין פסול בבעלים טעון עיבור צורה, אפילו כשנפסל לאחר זריקה:
והא קרבן חטאת שנפסל מחמת אנינות אוכליו, הרי אפילו כשהיו כבר אוננים לפני הזריקה כפסול לאחר זריקה הוי, כיון שאין הזריקה פסולה משום חסרון האוכלים.
כי אין הזריקה נפסלת משום חסרון אוכלי הקרבן, אלא בפסח שעיקרו לאכילה, אבל בחטאת שאין עיקרו לאכילה, אין הזריקה נפסלת.
ואם כן, הרי זה דומה לפסח שנפסל בבעלים לאחר זריקה, ואפילו הכי, כי אשתרוף (כשנשרפה החטאת) - לאלתר אשתרוף ללא עיבור צורה. 199
199. ואם תאמר: שמא מפני שעבדו אותה אוננים נפסלה, שהאונן שעבד חילל?! זה אינו, כי לא בני אהרן הקריבוה, אלא אהרן - שהוא כהן גדול ומקריב אונן - הקריבה, וכדדרשינן לה מן המקראות בזבחים, רש"י.
הרי: שלדעת רבי נחמיה, שהיא כדעתו של רבי יוחנן בן ברוקה, כל פסול בעלים אינו טעון עיבור צורה, ואפילו לאחר זריקה; ומשום דסבירא להו לשני תנאים אלו, כי אף "פסול מחמת דבר אחר" אינו טעון עיבור צורה.