פרשני:בבלי:ראש השנה ז א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
הא, אביי שאמר שמונים לו משעה שנולד, דיבר בבכור שנולד בעל מום, העומד להשחט מחוץ לעזרה בתורת חולין, ומיום שנולד הוא ראוי לכך. 172
172. נחלקו הראשונים באיסור בל תאחר שנאמר בבכור; יש אומרים שמדובר בכהן שקיבל את הבכור ומתעכב מלהקריבו. ויש אומרים שמדובר בישראל שמתעכב מלתיתו לכהן. (ואיסור "בל תאחר" הוא על הנתינה). מאירי (ד א). (ועיין שו"ת חכם צבי סימן יב, ומרכבת המשנה בכורות א). ולדעת הסוברים שאיסור בל תאחר הוא על הכהן המאחר מלהקריבו, ולא על הישראל המאחר מלתיתו לכהן, קשה: הרי בבעל מום אין מצות הקרבה כלל, ואין שייך כאן בל תאחר! ומדוע הגמרא אומרת שבעל מום מונים לו שנה משעה שנולד? ולכאורה, מכאן מוכח שאף הישראל המתעכב מלתת את הבכור לכהן עובר בבל תאחר! וכתבו תוספות: שאין לדקדק מכאן שנאמר דין בל תאחר על הישראל המתעכב מלתת לכהן. אלא כאן מדובר על הכהן המתאחר מלאכול את הבכור. שמצוה לאכול בתוך שנתו. כמבואר במסכת בכורות (כו ב).
ומקשינן: בעל מום - מי מצי אכיל ליה!? וכי אפשר לאכול בעל מום ביום שנולד!? והרי יתכן שהוא נפל שאסור באכילה, ואין השחיטה מתירה לאכול בהמה אלא מיום השמיני והלאה, שאז הבהמה יוצאת מכלל ספק נפל. 173
173. נפל אסור באכילה כנבלה ואין שחיטה מועלת לו. רמב"ם (מאכלות אסורות ד ד). וכל ששהה שמונה ימים בבהמה אינו נפל שנאמר (ויקרא כב כז): "ומיום השמיני והלאה ירצה"). (שבת קלה). הטורי אבן הביא בשם תוספות שמדאורייתא מותר לאכול את הולד מיד משנולד, מפני שרוב ולדות אינם נפלים. והשפת אמת כאן הוכיח מהרמב"ם (מאכלות אסורות ד, ד) שמדאורייתא אסור לאכול את הולד לפני היום השמיני. (אך קשה, שהרי הרמב"ם עצמו סובר שספק דאורייתא מותר מן התורה. עיין שם). (ועיין בית יוסף יורה דעה ט"ו שהביא שכתוב באחרות חיים בשם מקצת גאונים שמותר לאכול בהמת חולין מהיום הראשון ללידתה. והשיג על זה הבית יוסף שם. ועיין משנה למלך איסורי מזבח ג ח שהוכיח מסוגייתנו נגד דעה זו. והאריך בזה).
ומתרצינן: אביי דיבר באופן דקים ליה ביה, שהבעלים יודעים שכלו לו חדשיו, שמלאו חדשי הריון הבהמה לפני שהוא נולד, ובמקרה שכזה אפשר לאכלו מיד. 174 175
174. רבן שמעון בן גמליאל אומר::. כל ששהה שמונה ימים בבהמה אינו נפל, שנאמר (ויקרא כב כז): "ומיום השמיני והלאה ירצה" (שבת קלה). ומשמע מכאן שהטעם שהקרבן נראה להרצאה מיום השמיני והלאה, זהו מפני שאז הוא יצא מכלל נפל. והסתפק בעל משנה למלך, במקום שאנו יודעים שכלו לו חדשיו (דהיינו 5 חדשים לבהמה דקה, ותשעה חדשים לבהמה דקה, בכורות ח). האם מותר להקריב את הולד לפני 8 ימים, מאחר שאנו יודעים שאינו נפל? והוכיח מסוגיתנו, שגזירת הכתוב שלעולם הולד פסול מהקרבה עד היום השמיני: שהרי הגמרא מעמידה את דברי אביי (שאמר שמונים לו משעה שנולד), בקים ליה שכלו חדשיו, ואם נאמר שגם תם שכלו לו חדשיו הרי הוא נראה להרצאה, יש להקשות: מדוע דוקא לבעל מום מונים משעה שנולד? הרי גם תם נראה להרצאה מיד! אלא, בעל כרחך לעולם אין הבהמה מותרת להקרבה, אלא מהיום השמיני. והריטב"א כאן כתב בפירוש כן. (עיין בדבריו). (עיין עוד בדברי המשנה למלך שהאריך בזה. ועיין פרי מגדים יורה דעה טו במשבצות זהב ס"ק ג). 175. וקשה: מדוע הגמרא הוצרכה להעמיד את דברי אביי כשקים ליה שכלו חדשיו? הרי אפילו אם לא ידענו שכלו חדשיו מיד כשנולד, מכל מקום לאחר שעברו שמונה ימים התברר למפרע שכלו חדשיו ולא היה נפל! ותירץ הריטב"א: שכיון שעל כל פנים עד היום השמיני לא היה אפשר לאכלו (מחמת הספק), ממילא אין מתחילים למנות לו אלא מהיום השמיני. ועיין שם מה שכתב בשם התוספות. (וכתב השפת אמת שלפי דברי הריטב"א מובן מדוע בלא כלו חדשיו אין מונים לו אלא מיום השמיני, אפילו לדעת הסוברים שאיסור אכילת הולד לפני היום השמיני אינו אלא מדרבנן. כדלעיל הערה 173 אבל עיין טורי אבן).
תנו רבנן: באחד בניסן הוא ראש השנה ל - מנין החדשים (ניסן נקרא החודש הראשון, אייר השני, וכן הלאה). 176
176. נפקא מינה, לענין החגים שהוזכרו בתורה "בחדש הראשון", "בחדש השביעי", לדעת אימתי הם, וכן מאורעות שבתנ"ך שהוזכר בהם תאריכים לפי מנין החדשים לדעת אימתי היו. רשב"א ור"ן (ועיין ריטב"א).
ולעיבורין. ומניחה הגמרא שהמדובר להושיב בית דין ולעיין אם השנה הבאה צריכה להתעבר, להוסיף לה אדר שני.
והשנה מתחילה לענין זה מאחד בניסן. ומאז והלאה יכולים בית דין לדון בדבר. והגמרא להלן תדון בזה.
ולתרומת שקלים, להתחיל להקריב קרבנות שנקנו מתרומת הקופות של שקלי השנה החדשה. 177
177. הגמרא להלן מביאה את מקור הדין שאין מקריבים את קרבנות הציבור משקלים שנתרמו בשנה שעברה.
ויש אומרים, אף לשכירות בתים.
האומר לחבירו הריני משכיר לך בית לשנה זו. כלתה שנתו באחד בניסן, ואפילו אם לא דר בו אלא חודש אחד בלבד.
והגמרא מבארת את דברי הברייתא:
והוינן בה: לחדשים - מנא לן? מנין לנו שאחד בניסן הוא ראש השנה לחדשים?
ומשנינן: דכתיב (שמות יב): "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". ומנין שהכתוב מדבר בחודש ניסן, ולא בחודש אחר?
שנאמר בהמשך לפסוק הזה:
"דברו אל כל עדת ישראל לאמר: בעשור לחדש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. והיה לכם (השה) למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים".
מכאן שבחדש הראשון הקריבו קרבן פסח. אך עדיין אינני יודע איזה חודש הוא "החודש הראשון".
וכתיב (דברים טז א): "שמור את חדש האביב, ועשית פסח לה' אלהיך". מכאן שהחודש הראשון, שהקריבו בו את הפסח, קרוי "חדש האביב".
"אביב" הוא ביכור התבואה. 178 דהיינו שהשעורים, 179 שהם מבשילים תחילה, גומרים להתבשל בחודש זה.
178. אבן עזרא הארוך (שמות יג ד). 179. אבן עזרא הקצר (שם).
איזהו חדש שיש בו "אביב" שהוא בישול התבואה?
הוי אומר: זה ניסן!
וקרי ליה הכתוב לחודש ניסן "ראשון".
ומכאן שניסן הוא החודש הראשון.
ומקשינן: ואימא, שהחדש הראשון הוא אייר, שגם בו עדיין יש תבואה שמבשילה!
ומתרצינן: בעינא, אנו צריכים שבחדש הראשון תהיה התבואה "אביב", שתהיה ביכורי התבואה המבשילה.
ואת זה ליכא באייר. היות שהתבואה, המבשילה באייר, אינה ביכורי התבואה אלא היא תבואה "אפילה", מאוחרת. 180
180. ואם יש זרע המתאחר מלהבשיל עד אייר אין זה "בכיר" אלא "אפיל". רש"י.
ומקשינן: ואימא שהחדש הראשון הוא אדר, שראשוני השעורים מבשילים בו!
ומתרצינן: בעינא אנו צריכים שבחדש הראשון יהיה רוב אביב, שרוב התבואות יתבכרו בו, וליכא. שאין רוב התבואות מתבכרות עד ניסן.
ודחינן את התירוץ: מידי (וכי) "רוב אביב" כתיב?! והלא לא נאמר אלא "אביב". ויתכן שהכוונה לאדר!
אלא, אמר רב חסדא: מנין שניסן הוא החודש הראשון? - מהכא, מפסוק הזה (ויקרא כג):
"אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי, באספכם את תבואת הארץ, תחוגו את חג ה' (סוכות) שבעה ימים".
איזהו חדש שיש בו אסיפה? שאוספים בו את הפירות שמונחים בשדות כדי להתייבש.
הוי אומר: זה תשרי! שאז רגילים להכניס את הפירות לבתים כדי שלא ירד עליהם הגשם ויתרטבו.
וקא קרי ליה, וקורא לו הכתוב "שביעי"!
ומאחר שתשרי הוא החודש השביעי, בהכרח שמתחילים למנות את החדשים מניסן.
ומקשינן: ואימא שהחדש השביעי הוא מרחשון.
ומאי שביעי, לאיזה חודש הוא שביעי - שביעי לאייר!
ונאמר שאייר הוא החדש הראשון! 181
181. הקשה המהרש"א: הרי הגמרא לעיל הוכיחה שאייר אינו החודש הראשון, שהרי אינו "אביב" ! ועיין ריטב"א (ד"ה ואימא אייר) שהביא גירסא אחרת בדברי הגמרא. (ולדבריו הגמרא כאן אכן חוזרת על אותו התירוץ דלעיל שלא יתכן שאייר הוא הראשון. עיין שם).
ומתרצינן: בעינא, אנו צריכים שבחדש השביעי יהיה "אסיף", וליכא! שאין אסיף בחודש חשון.
ומכאן שאין הוא החדש השביעי.
ומקשינן: ואימא שהחודש השביעי הוא אלול, שיש אנשים המקדימים לאסוף תבואתם באלול! ומאי שביעי, לאיזה חודש הוא שביעי - שביעי לאדר!
ונאמר שהחדש הראשון הוא אדר!
ומתרצינן: בעינא, אנו צריכים שבחדש השביעי יהיה רוב "אסיף", וליכא! אין רוב האנשים אוספים את התבואה באלול אלא בתשרי!
ודחינן את התירוץ: מידי, וכי "רוב אסיף כתיב?! והלא לא נאמר אלא "אסיף". ויתכן שזהו אלול. שהוא שביעי לאדר! וחוזרת השאלה: מנין שהחודש הראשון הוא ניסן?
אלא, אמר רבינא: אכן דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו. אלא רק מדברי קבלה (קבלת הנביאים) למדנו:
שנאמר (זכריה א): "ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש (החדש האחד עשר, אשר) הוא חדש שבט".
ומכאן שהחדש הראשון הוא ניסן, ששבט הוא האחד עשר לו. 182
182. היתה קבלה בידי חכמים מהו סדר שמות החדשים זה אחר זה. שהרי אם לא כן, אי אפשר היה להוכיח ממה ששבט הוא העשתי עשרה, שניסן הוא הראשון. תוספות.
רבה בר עולא אמר, מהכא, מפסוק הזה למדנו שניסן הוא הראשון (אסתר ב):
"ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש, אל בית מלכותו, בחדש העשירי, הוא חדש טבת".
ומכאן שהראשון הוא ניסן.
רב כהנא אמר מהכא (זכריה ז): "בארבעה לחדש התשיעי, בכסלו".
רב אחא בר יעקב אמר מהכא (אסתר ח): "ויקראו סופרי המלך בעת ההיא בחדש השלישי, הוא חדש סיון".
רב אשי אמר מהכא (אסתר ג ז): "הפיל פור, הוא הגורל לפני המן מיום ליום, ומחדש לחדש שנים עשר, הוא חדש אדר".
ואיבעית אימא, אם תרצה תוכל ללמוד שניסן הוא החדש הראשון מהכא, ממה שנאמר (בתחילת הפסוק):
"בחדש הראשון הוא חדש ניסן, הפיל פור, הוא הגורל לפני המן".
הרי מבואר בפירוש שניסן הוא החדש הראשון!
ומקשינן: וכולהו, כל האמוראים שהוכיחו ממנין שאר החדשים שניסן הוא החדש הראשון - מאי טעמא לא אמרי מהאי!? מדוע לא למדו מפסוק זה שבמפורש מדבר בניסן עצמו שהוא החודש הראשון?
ומתרצינן: הם סוברים שאין להוכיח מכאן שניסן הוא החדש הראשון בכל מקום, מפני שיש לדחות: דלמא (שמא) מאי מהו "ראשון" שהוזכר כאן - ראשון למילתיה! למעשה של גזירת המן להשמיד את כל היהודים! ואין ללמוד מכאן שגם בכל התורה החדש הראשון הוא ניסן. 183
183. קשה: אם כן גם בשאר הכתובים המובאים בגמרא, נפרש עשרי ועשתי עשרה למילתייהו (לאותן המאורעות) ! תירץ הריטב"א: שאין הדרך למנות לדבר אלא בחודש הראשון למניינו. ועיין תוספות רא"ש רש"ש וערוך לנר.
ועתה הגמרא מבארת מדוע משנתנו לא הזכירה שאחד בניסן הוא גם ראש השנה לחדשים: ותנא דידן, התנא ששנה את משנתנו - בשנים קמיירי, דיבר רק לענין ראשי שנים. אבל בענינם של חדשים לא קמיירי, לא דיבר אודותם. 184
184. כלומר, משנתנו מדברת בענין דברים שראש השנה שלהם קובע אם הם שייכים לשנה א' או לשנה ב'. אבל ראש השנה לחדשים אינו קובע לענין השנה. (שהרי תשרי הוא ראש השנה לשנים, וניסן הוא ראש השנה לחדשים) אלא לסדר מנין החדשים בלבד. והקשו תוספות: הרי משנתנו מונה את ניסן ראש השנה לרגלים, ולעיל אמרינן שאף ברגלים בלא שנה עובר בבל תאחר! הרי שהתנא מנה ראש השנה שאינו למנין השנים ! ותירצו: בכל זאת, לענין החדשים לא דיבר התנא. ועיין תוספות הרא"ש.
והגמרא ממשיכה לבאר את הברייתא:
שנינו בברייתא: באחד בניסן ראש השנה לחדשים ולעיבורין.
הגמרא הבינה שכוונת הברייתא לומר שמאחד בניסן מתחילה השנה לענין העיבור, שמכאן ואילך יכולים בית דין לדון בצרכי הציבור, ולקבוע אם ראוי לעבר את השנה הזאת. 185
185. כך פירש רש"י. אבל הרמב"ם (בהלכות קידוש החדש ד יג) כתב: יש לבית דין לחשב ולידע איזו שנה תהיה מעוברת בכל עת שירצה, אבל אין אומרים "שנה זו מעוברת" אלא אחר ראש השנה. ודבר זה מפני הדחק. אבל שלא בשעת הדחק, אין מודיעין שהיא מעוברת אלא באדר הוא שאומרין "שנה זו מעוברת, וחדש הבא אינו ניסן אלא אדר שני". וכן מסקנת הגמרא בסנהדרין (יד א) לפי לשון ראשון ברש"י שם. ועיין טורי אבן (ד"ה ולעיבורין). עיקר עיבור השנה היה כדי שפסח יחול באביב, שנאמר (דברים טז), "שמור את חדש האביב ועשית פסח". (סנהדרין יג, ב. להלן כא א רמב"ם קדוש החדש תחילת פרק ד).
והוינן בה: וכי לעיבורין - מניסן מנינן!? וכי מונים את השנה מניסן, ומאז אפשר לעבר אותה?! והתניא: אין מעברין את השנה לפני ראש השנה, שאם יודיעו לבני הגולה לפני ראש השנה שעיברו את השנה, יש חשש שמא ישתכח הדבר עד אדר הבא. ויחוגו את חג הפסח באדר.
ואם עיברוה לפני ראש השנה - אינה מעוברת, ואין מעברים אותה עד שיגיע אדר.
אבל מפני הדחק, כגון שבית דין חוששים שהגויים ימנעו מהם לשבת ולדון בדבר 186 - מעברין אותה אחר ראש השנה מיד.
186. או שהנשיא צריך להיות בחצר המלך. ואין בית הדין מעברים את השנה אלא אם ירצה הנשיא. רש"י (על פי הגמרא בסנהדרין יא א).
ואף על פי כן, אף על פי שאפשר לעבר את השנה מתשרי בשעת הדחק, אין מעברין אלא את אדר, להוסיף חודש נוסף, אדר שני, אחרי אדר הראשון. ואין מעברים חודש אחר, למרות שכבר עתה ברור שצריכים לעבר את השנה בחודש נוסף.
על כל פנים, שנינו בברייתא זו שאי אפשר לעבר את השנה לפני ראש השנה. ואם כן מה היא כוונת הברייתא דלעיל, שאמרה אחד בניסן הוא ראש השנה לעיבורין?
אמר רב נחמן בר יצחק: מאי "עיבורין" - הפסקת עיבורין! שמאחד בניסן ואילך, מתחילה כבר שנה חדשה לענין עיבור, ולכן אין בית הדין יכולים לעבר את ניסן, לומר שניסן זה הוא אדר שני. 187
187. הגמרא בסנהדרין יב א לומדת דבר זה מפסוק.
דתנן, כך שנינו דין זה במשנה (עדיות ז ז):
הן, רבי יהושע ורבי פפייס, העידו שקיבלו מרבותיהם שמעברין את השנה במשך כל ימי חודש אדר. שאפילו אם ראו בית דין לאחר פורים שראוי לעבר את השנה, יכולים לעבר אותה אז.
ולמה הוצרכו (רבי יהושע ורבי פפייס) להעיד על זה?
מפני שהיו חכמים אומרים שאין מעברין את השנה אלא עד הפורים. לכן העידו רבי יהושע ורבי פפייס שקיבלו מרבותיהם שמעברין בכל חדש אדר.
והוינן בה: מאי טעמא, מה הטעם בדבריו דמאן דאמר שמעברין עד הפורים בלבד?
ומפרשינן: כיון דאמר מר בברייתא:
הדרשנים שואלין, נושאים ונותנים לפני הציבור בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום, 188 והקהל ישמע מהדרשנים שצריכים לקיים את הפסח בעוד שלושים יום.
188. כך פירש רש"י כאן. (ששואלין היינו שהדרשנים דורשים בהלכות הפסח). אבל הריטב"א כאן כתב שאין מצוה לדרוש ברבים בהלכות הפסח אלא בפסח עצמו. ו"שואלין" היינו שאם שאל אדם בהלכות הפסח, מפסיקים את הלימוד ועונים לו. וכעין זה כתב הר"ן בפסחים (דף ו). וכן כתב הרשב"א (מגילה סוף פרק ד). ועיין ביאור הלכה בתחילת הלכות פסח (תכט סעיף א) שהאריך בזה, והסיק שבבית המדרש בחבורות ודאי יש חיוב ללמוד שלושים יום לפני פסח. (עיין שם עוד).
ואם בית הדין יעברו את השנה וידחו את הפסח, יש לחוש שמא הציבור יפקפקו בדברי שלוחי בית הדין, ויקיימו את הפסח במועדו כפי ששמעו מהדרשנים. 189 ואתי לזלזולי, ויבואו לזלזל באיסור חמץ בזמן איסורו. 190
189. רש"י. ולדעת הראשונים הסוברים שלא היו הדרשנים דורשים אלא בחג עצמו (ראה בהערה הקודמת). פירש הריטב"א שמכל מקום מזמן זה התחילו בני אדם להשתדל בצרכי הפסח ולשאול עליהם, עיין שם. 190. ריטב"א.
כלומר, במועד שנקבע לו אחרי שעיברו את השנה.
ואידך, התנאים הסוברים שמעברים את השנה עד א' ניסן, מדוע אין הם חוששים שמא יזלזלו באיסור חמץ?
משום שמידע ידיע דשתא מעברתא - בחושבנא תליא מלתא! הכל יודעים שעיבור השנה תלוי בחשבון בית הדין.
וסברי, וסבורים הם כי חושבנא הוא דלא סליק להו לרבנן עד האידנא. החשבון לא נשלם לחכמים עד עכשיו, ולכן דרשו הדרשנים בהלכות הפסח. אבל לבסוף השלימו חכמים את חשבונם, ועיברו את השנה.
ועתה הגמרא מבארת מדוע משנתנו לא הזכירה שאחד בניסן הוא גם ראש השנה לעיבורין:
ואמרינן: ותנא דידן, ששנה את משנתנו רק בהתחלה קמיירי, דיבר רק בדינים המתחילים לחול בראש השנה. אבל בהפסקה לא קמיירי. בדינים המפסיקים בתחילת השנה, שמכאן ואילך אי אפשר לעבר את השנה, לא דיבר.
והגמרא מבארת את המשך דברי הברייתא:
שנינו בברייתא: באחד בניסן ראש השנה לחדשים ולעיבורין, ולתרומת שקלים, להתחיל להקריב קרבנות שנקנו מתרומת הקופות של שקלי השנה החדשה.
והוינן בה: מנלן? מנין לנו שמאחד בניסן מתחילים להקריב קרבנות משקלי השנה החדשה?
אמר רבי יאשיה: אמר קרא (במדבר כח): "זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה". חזר הכתוב שלש פעמים על המלה חודש, ליתורא, - אמרה תורה: חדש והבא קרבן - מתרומה חדשה.
וגמרי, ולומדים חכמים את השנה שהוזכרה כאן, בגזירה שוה של "שנה שנה" מחודש ניסן.
דכתיב (שמות יב ב) בענין חדש ניסן: ראשון הוא לכם לחדשי "השנה". כשם ששנה זו מתחילה בניסן, אף שנת הקרבנות מתחילה בניסן.
ומקשינן: ולגמור נלמד בגזירה שוה "שנה שנה" מתשרי.
דכתיב (דברים יב): "מראשית השנה", והגמרא להלן (ח א) מוכיחה שמדובר בתשרי, שהוא ראשית השנה לענין הדין, שהקב"ה דן בו את כל באי עולם, ונלמד מכאן ששנת הקרבנות מתחילה בתשרי ולא בניסן!
ומתרצינן: דנין, לומדים שנה בענין הקרבנות, שיש עמה חדשים, שהוזכרו עמה חדשים "לחדשי השנה", משנה המתחילה בניסן שיש גם עמה חדשים, "ראשון הוא לכם לחדשי השנה".
ואין דנין את השנה שבענין הקרבנות שיש עמה חדשים, "לחדשי השנה", משנה המתחילה בתשרי, שאין מוזכרים עמה חדשים (דכתיב בה רק "מראשית השנה").
והגמרא מבארת עת ענין תרומת השקלים:
אמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות צבור הבאין באחד בניסן - מצוה להביא אותם מן החדש, מתרומת שקלי השנה החדשה.
ואם הביא מן הישן, משקלי שנה שעברה - יצא ידי חובה, אלא שחיסר מצוה של הבאת הקרבנות משקלי השנה החדשה.
תניא נמי הכי, אף בברייתא שנינו כך: קרבנות צבור הבאין באחד בניסן - מצוה להביא מן החדש. ואם הביא מן הישן - יצא, אלא שחיסר מצוה.
וממשיכה הברייתא: ויחיד שהתנדב בהמות משלו, והקדישם לשם קרבנות הציבור - כשרין הקרבנות הללו להקרב כקרבנות ציבור.
ובלבד, בתנאי שימסרם לצבור בשעה שמקדישם לקרבנות ציבור!
ומקשינן: פשיטא, פשוט הוא שיחיד שהקדיש בהמותיו לקרבן ציבור שיהיו שלהם, הרי הם כשרים! ומדוע טרח התנא להשמיענו דבר פשוט כל כך!?
ולכאורה יש חידוש גדול מאד בכך שיחיד יכול להקדיש קרבן ציבור, שהרי קרבן זה לא נקנה מהשקלים שתרמו כלל ישראל, וכיצד הוא ייחשב כקרבן הציבור, בשעה שהוא הוקדש על ידי אדם יחיד, מרכושו הפרטי!?
וביאור הדברים (עפ"י החזו"א או"ח קכו לג), שאותו יחיד מקדיש את הקרבן כאילו הוא מזכה אותו לציבור, ומקדישו עבור הציבור.
והיינו, ששמו של הקרבן כקרבן ציבור, מתייחס לציבור, כאילו הציבור הקדישו אותו, ולכן אין צורך לקנותו מהשקלים של הציבור, ודבר זה פשוט הוא.
ומתרצינן: מהו דתימא, שמא הייתי אומר, ליחוש, שיש לחשוש שמא: