פרשני:בבלי:ראש השנה יט ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
וחכמים מטהרין. כי מאחר שעיקרו של הכלי הוא מזכוכית, דין כלי זכוכית עליו. 462
462. פירשנו את המשנה כפירושו הראשון של רש"י. ורש"י פירש פירוש נוסף: מדובר במשה בכלים טהורים שנקבו, והטיף לתוכן אבר. ונחלקו יהודה בן שמוע וחכמים, האם מעתה ואילך הכלי יקבל טומאה מדאורייתא אם תגע בו טומאה: לדעת יהודה בן שמוע הכל הולך אחר המעמיד, והרי זה ככלי מתכות ומקבל טומאה דאורייתא. ואילו לדעת חכמים הרי זה ככלי זכוכית שאינו מקבל טומאה אלא מדרבנן. הרשב"א דחה פירוש זה, משום שלשון המשנה "וחכמים מטהרים" משמע שהם מטהרים לגמרי, ואפילו מטומאה דרבנן. והסכים עם הפירוש הראשון שכתב רש"י. אבל תוספות והריטב"א הסכימו עם הפירוש האחרון (כנזכר בהערה הקודמת). ופירשו התוספות, כי אף על פי ששנינו שחכמים מטהרין, אין הכוונה שהם מטהרים לגמרי, אלא מטהרים מטומאה דאורייתא בלבד, (אבל הכלי מקבל טומאה מדרבנן).
וכיון שיהודה בן שמוע אמר את דבריו בשם רבי מאיר, משמע שהוא תלמידו.
ומוכח שיהודה בן שמוע חי לאחר החורבן, ואותה תקנה שכ"ח אדר הוא יום טוב נתקנה לאחר החרבן. וחוזרת הקושיא על הסוברים שבטלה מגילת תענית לאחר חורבן הבית!
ומתרצינן: תנאי היא. תנאים נחלקו בדבר. ואף על פי שמוכח ממגילת תענית שלא בטלה מגילת תענית, בכל זאת יש חולקים על זה:
דתניא: הימים האלו הכתובין במגילת תענית, בין בזמן שבית המקדש קיים, בין בזמן שאין בית המקדש קיים, הרי הם אסורין, דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: רק בזמן שבית המקדש קיים היו אסורין, מפני ששמחה היא להם. אבל כאשר אין בית המקדש קיים הרי הם מותרין בהספד ובתענית, מפני שזמן אבל הוא להם.
ומסקינן: א. והלכתא - בטלו.
ב. והלכתא - לא בטלו.
ותמהינן: קשיא הלכתא אהלכתא. הרי יש סתירה בהלכות שאמרנו!
ומתרצינן: לא קשיא:
כאן, שאמרנו לא בטלו מדובר בחנוכה ופורים.
כאן שאמרנו שבטלו, מדובר בשאר יומי שהוזכרו במגילת תענית. 463 , 464
463. קשה: מאחר שלהלכה חנוכה ופורים לא בטלו, איך אנו מתענים בי"ג אדר תענית אסתר? הרי הוא יום שלפני פורים ! ותירץ הר"ן בחידושיו: פורים הוא יום טוב מדברי קבלה (מגילת אסתר), ודברי קבלה הם כדברי תורה. והרי זה כשבתות וימים טובים, שהם עצמם אסורים, אבל לפניהם ואחריהם מותרים (ועיין תירוץ אחר בריטב"א). 464. הבית יוסף (אורח חיים סי' תי"ח) מביא מחלוקת ראשונים בענין ראש חודש: דעת רבינו ירוחם, כי מאחר שבטלה מגילת תענית, מותר לצום בראש חדש. ומהרמב"ם ותוספות והטור נראה שאסור. וכן נראה מדברי הגמרא (לעיל) שראש חדש דאורייתא הוא (וכן פסק בשולחן ערוך שם). והב"ח מתרץ את דעת רבינו ירוחם, שאין כוונת הגמרא לעיל שאיסור צום בראש חדש הוא מדאורייתא, אלא כיון שיש מקור מן התורה לראש חדש, לכן אף על פי שאיסור הצום הוא מדרבנן, בכל זאת אין הוא צריך חיזוק. (וכמו שכתב הבית יוסף עצמו בסוף הסימן, והשלחן ערוך בסעיף ד, שהנשבע לצום בראש חדש חלה עליו השבועה, כיון שאיסור זה אינו אלא מדרבנן). והמהר"ם שיק (מצוה יב) תירץ, שרבינו ירוחם סובר כי רק בזמן המקדש יש לו דין יום טוב מדאורייתא, משום שמקריבים בו קרבנות מוסף. וכיוצא בזה כתב טורי אבן להלן כב ב (מספר פירות תאנה).
שנינו במשנה: השלוחין היו יוצאים על אלול מפני ראש השנה, ועל תשרי, מפני תקנת המועדות.
ותמהינן: כיון דנפקי להו אאלול, מאחר שהשלוחין כבר יצאו והודיעו לבני הגולה מתי חל ראש חדש אלול, אם כן, אתשרי - למה להו לצאת? הרי בידוע שאלול לעולם הוא חסר (29 יום), וראש השנה חל ביום השלושים של אלול!
וכי תימא, שמא תתרץ שיש לחשוש דלמא עברוה לאלול, שמא עיברו את אלול ועשאוהו שלשים יום.
אין לתרץ כך. כי:
והאמר רבי חיננא בר כהנא אמר רב: מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר! ואם כן אין לחשוש לזה!
ומתרצינן: אמנם רב אמר שמימות עזרא לא מצינו אלול מעובר, אך טעמו הוא משום דלא איצטריך, לא הוצרכו לעברו.
אבל, הא איצטריך - מעברינן ליה. אם הוצרכו לעברו היו מעברין אותו.
ומתי הוצרכו לעבר את אלול? כאשר יום כיפור חל סמוך לשבת, או כאשר שאר ימים טובים חלו סמוך לשבת, היו מעברים את החדש, מפני שהירקות שנתלשו מן השדה, היו עומדים יומיים בתלוש, והיו מרקיבים.
וכן משום המתים, שאם ימתינו מלקברם יומיים הם יסריחו. 465 ותמהינן: איך יתכן שמשום תקנת הירקות יעברו את אלול?
465. כך פירש רש"י, ותוספות חולקים (להלן בהערה 467) ולהלן כ א מבואר שלדעת הכל כאשר יום הכיפורים ושבת יחולו סמוכים זה לזה, מעברים את אלול משום תקנת המתים שלא יסריחו (דהיינו אם ראש השנה יחול ביום רביעי או ששי, אזי יום הכיפורים יחול סמוך לשבת, ביום ששי או ראשון). אבל כאשר יחולו שאר ימים טובים שבתשרי סמוך לשבת (כגון כשראש השנה יחול ביום ראשון, שאז גם שאר ימים טובים שבתשרי יחולו ביום ראשון חוץ מיום הכיפורים), בזה אין שייכת תקנת המתים, כיון שביום טוב מותר לקבור את המת על ידי נכרים. ובזה נחלקו אמוראים, להלן: יש אומרים שאף בכגון זה מעברים את אלול, משום תקנת הירקות, שהירקות שנתלשים מערב שבת ירקיבו עד יום טוב של ראש השנה, וימנעו משמחת יום טוב. ויש אומרים שלא חששו לזה, כדלהלן בגמרא.
הא מיקלקל ראש השנה! הרי תהיה תקלה לבני הגולה הרחוקים, שלא ידעו שעיברו את החודש, ויעשו את ראש השנה שלא בזמנו! 466
466. כך פירש רש"י. ולעיל (יח א) במשנה, נחלקו הראשונים במקום שאין השלוחין מגיעים, האם עושים ראש השנה יומיים: דעת רש"י שסומכין על הרוב שאין אלול מעובר ועושים יום אחד. אבל תוספות סוברים שאין סומכין על הרוב, ועושין יומיים. וכן כתב הריטב"א. ותוספות רי"ד (שם) הוכיח מהגמרא כאן כדעת רש"י. שהרי הגמרא כאן אומרת שראש השנה יתקלקל, וזה מיושב לדעת רש"י הסובר שאף בני הגולה עשו יום אחד, וסמכו על כך שבדרך כלל אין מעברין את אלול. אבל לדעת התוספות, קשה: מאחר שבני הגולה עושין את ראש השנה יומיים, אין שום קלקול אם יעברו את אלול! ולמה הגמרא אומרת שראש השנה יתקלקל? ובתוספות (ד"ה ואל באה"ד) כתבו שהקלקול הוא במה שיעשו יומיים מחמת הספק. ודבריהם מבוארים בתוספות הרא"ש: שאילו לא היו מעברים את אלול לעולם, אזי לעולם לא היו הרחוקים עושים את ראש השנה אלא יום אחד בלבד. ועכשיו, שלפעמים מעברים את אלול, נמצא שהרחוקים צריכים לעולם לעשות ראש השנה יומיים, ומוסיפים תקיעות וברכות ביום אחד שלא כדין. הלכך, מוטב היה שלא יעברו את אלול לעולם, ויעשו הכל ראש השנה ביום השלשים של אלול בלבד. תוספות הרא"ש ד"ה והא. ובזה נתיישבה קושיית תוספות רי"ד. ועיין טורי אבן שהקשה כקושית תוספות רי"ד ותירץ תירוץ מדעתו.
ומתרצינן: מוטב תיקלקל ראש השנה, ולא יתקלקלו כולהו מועדות! (שכאשר שבת יוצאת סמוך לראש השנה, הרי היא יוצאת גם בסמוך ליום טוב ראשון של סוכות, ואף לשמיני עצרת), שלא יוכלו לאכול בהם ירקות. 467
467. כך יש לפרש לדברי רש"י. והקשו תוספות: א. תירוץ הגמרא (לדברי רש"י) מתיישב רק לדעת הסוברים שמעברים את אלול משום תקנת הירקות, אבל לדעת הסוברים שאין מעברים את אלול אלא מפני תקנת המתים, הרי לא היו מעברים את השנה אלא כאשר שבת ויום הכיפורים סמוכים זה לזה (וכפי שנתבאר לעיל הערה 465), ואין כאן תקנה לכל המועדות, אלא ליום הכיפורים בלבד! ב. לדעת הסוברים שמעברים את אלול משום תקנת הירקות, נמצא שמעברים את אלול כאשר ראש השנה יחול בימים א' ד' ו'. ודבר זה ידוע לכל, ואף בני הגולה בקיאים בזה, ואם כן אין קלקול במה שמעברים את אלול, והכל ידעו שהשנה אלול מעובר (ויעשו את ראש השנה ביום השלושים ואחד לאלול) ! ולכן פירשו תוספות את מה שהגמרא אמרה לעיל: "הא אצטריך מעברינן", שאין זה משום תקנת הירקות כפירוש רש"י, אלא כוונת הגמרא שהוצרכו לעבר את אלול מפני שלא ראו עדים את הלבנה ביום השלשים לאלול, ומצוה לקדש את החדש על פי הראיה, ולכן עיברו את אלול. ועל זה הגמרא שאלה: הרי יש קילקול בדבר, שהרי על ידי כך יצטרכו לעולם לעשות את ראש השנה יומיים (כפי שהתבאר לעיל בהערה הקודמת בשם תוספות הרא"ש), ואם כן עדיף לאיים על עדים שלא ראו את הלבנה שיבואו ויעידו שקר, ויקדשו בית דין את החדש ביום השלשים ! והגמרא מתרצת: מוטב יתקלקל ראש השנה, ולא יתקלקלו כל המועדות שבתשרי. כי נמצא שיעשו אותם בתאריך שחל על פי איום העדים, ולא על ידי הראיה.
דיקא נמי, יש לדייק ממשנתנו, כי משום שלא יתקלקלו שאר המועדות מעברים את אלול, על אף שיתקלקל ראש השנה לבני הגולה:
דקתני: יוצאים השלוחים על תשרי - מפני תקנת המועדות בלשון רבים.
ומסקינן: אכן שמע מינה.
שנינו במשנה: ועל כסליו היו השלוחין יוצאים מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים.
לדעת רבי (להלן), אם אירע שיצאו השלוחים על חודש אדר, ורק לאחר מכן ישבו בית דין והחליטו שצריך לעבר את השנה, ולהוסיף אדר שני, צריכים לחזור ולשלוח שלוחים גם באדר שני כדי שידעו אימתי התקד החודש, וידעו מתי לעשות פורים באדר שני. 468
468. בגמרא להלן מוכח, שהשלוחין יצאו להודיע אם היה אדר הראשון חסר או מלא. אבל אין הטעם שהשלוחין יוצאים כדי להודיע לרחוקים על עצם עיבור השנה. וטעם הדבר יבואר להלן, בהערה.
ומדייקת הגמרא מלשון המשנה, שיוצאים על אדר ראשון, ולא אמרה שיוצאים על אדר שני, שאין משנתנו כרבי:
ואילו "נתעברה השנה לאחר שכבר יצאו השלוחים על אדר ראשון - יוצאין אף על אדר שני מפני הפורים" -
דבר זה לא קתני במשנה.
ומכאן שמתניתין, משנתנו - היא דלא כרבי.
דתניא: רבי אומר: אם נתעברה השנה - יוצאין אף על אדר השני, מפני הפורים.
והוינן בה: לימא, בהא קמיפלגי, האם נאמר שרבי והתנא של משנתנו נחלקו בדבר זה:
דמר, התנא של משנתנו סבר: כל מצות הנוהגות לכתחילה באדר שני (דהיינו מצוות פורים), הרי הן נוהגות בראשון.
והיינו, שאם עשאום באדר ראשון יצאו ידי חובתם. 469
469. ריטב"א.
ולכן, התנא במשנתנו סובר שהשלוחין לא יצאו על אדר שני, כי לדעתו אם עשו פורים בראשון יצאו ידי חובתם.
ומר, רבי, שאמר יוצאים אף על אדר שני, סבר כל מצות הנוהגות בשני לכתחילה, אין הן נוהגות בראשון, ואפילו עשאום בראשון, לא יצאו ידי חובה.
ודחינן: לא בכך נחלקו!
אלא, דכולי עלמא, הכל מודים שמצות הנוהגות בשני, אין נוהגות בראשון, ואפילו עשאום בדיעבד בראשון לא יצאו ידי חובה.
ובכל זאת דעת התנא במשנתנו, שאין השלוחים יוצאים על אדר שני כשעיברו את אדר (ויידעו על עיבור השנה וכי יש לעשות אדר שני, מכך שלא יגיעו שלוחי חודש ניסן. תוס').
והכא - בעיבור שנה, קמיפלגי.
התנא של משנתנו ורבי נחלקו כמה ימים הוא אדר הראשון כאשר מעברים את השנה:
דתניא: כמה ימים הוא אדר הראשון כאשר עושים עיבור שנה - שלושים יום.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: חודש.
והגמרא הבינה שכוונת רבן שמעון בן גמליאל לומר, שאדר הראשון הוא עשרים ותשעה ימים. 470
470. נראה שהגמרא הבינה כן, ממה שרבן שמעון בן גמליאל בא לחלוק על תנא קמא (ויש לבאר שמאחר שחדשי הלבנה הן 5. 29 יום, לכן קרא רשב"ג ל-29 יום חדש, כי ביום השלשים נראית הלבנה בזמנה ומקדשים את החודש הבא).
ודעת התנא במשנתנו היא כדעת חכמים, הסוברים שלעולם אדר הראשון הוא שלושים יום, ולכן לא היה צורך להודיע לבני הגולה אם התעבר אדר הראשון. 471
471. הקשו תוספות: אמנם לא היה צורך להודיע לרחוקים שאדר הראשון חסר ולא מלא, אבל מכל מקום, היה צורך להודיעם על עצם העיבור, שידעו שבית דין הוסיפו אדר שני, וצריך לעשות את פורים באדר שני! ותירצו תוספות: מאחר שהשלוחין היו יוצאים על ניסן, ובשנה מעוברת לא יצאו אלא לאחר אדר שני, לכן, כאשר הרחוקים ראו שלא היו שלוחי ניסן מגיעים, ממילא הם הבינו שעיברו את השנה (ועיין מה שהוסיף הריטב"א על זה). וכן כתבו הרשב"א וחי' הר"ן. והרז"ה. אבל הריטב"א כתב, שכאשר בית דין עיברו את השנה, מיד, לדברי הכל, יצאו שלוחים להודיע דבר זה לרחוקים, ודבר זה לא הוזכר במשנתנו (מפני שמשנתנו עוסקת בשלוחי קידוש החדש). ורבי הוסיף שאף כשקידשו את אדר השני שלחו שלוחים להודיע אם אדר הראשון היה חסר או מלא (ולא היה צורך להודיע על עיבור השנה עצמו, שהרי כבר שלחו שלוחים על זה מיד כשעיברו בית דין את השנה). וכן כתב תוספות הרא"ש בשם רש"י. (עיין שם שהקשה על זה).
ומיד הגמרא תמהה: משמע מדברי התרצן שרבי סובר כרבן שמעון בן גמליאל, וקשה:
מאי שנא במה שונה דעת חכמים, הסוברים שאדר ראשון הוא שלשים יום, שאמרנו שאין צורך לשלוח שלוחין לגולה, משום דידעי שהכל יודעים שאדר הראשון הוא שלשים יום! אם כן, זה ש"חודש" הוא לעולם עשרים ותשעה יום, הרי נמי ידעי, שהרי לדבריו כולם יודעים שאדר א' הוא בן 29 יום!
ומדוע לדעת רבי שולחים שלוחין כשעיברו את אדר?
אמר רב פפא תירוץ: מאן דאמר חודש, כך התכוין לומר: אם בית דין רצה עושה את אדר ראשון חודש (דהיינו 29 יום). ואם רצה עושה אותו שלשים יום.
ולכן, רבי, הסובר כרבן שמעון בן גמליאל, אמר ששולחין שלוחים על אדר שני, כדי שבני הגולה ידעו אם עברו את אדר ראשון או לא, ולפי זה ידעו מתי חל פורים.
והגמרא מביאה דעה נוספת בענין כמה ימים הוא אדר ראשון:
העיד רבי יהושע בן לוי משום קהלא קדישא דירושלים, על שנה שיש בה שני אדרים, שמקדשים אותם ביום עיבוריהם.
דהיינו, ביום השלשים לאדר ראשון מקדשים את אדר שני, נמצא שאדר הראשון היה חסר (בן 29 יום). וכן ביום השלשים לאדר שני מקדשים את ניסן, נמצא שאדר שני גם הוא היה חסר.
(יום השלשים נקרא "יום עיבור", מפני שכאשר מעברים את החדש, עושים את היום השלושים עיבור לחודש הקודם. רש"י).
ורבי יהושע בן לוי בא למימרא (לומר) דחסרין עבדינן, עושים את שני האדרים חסרים.
אבל מלאין - לא עבדינן (אין עושים).
לאפוקי להוציא מדדרש רב נחמן בר חסדא: העיד רבי סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על שני אדרים:
שאם רצו לעשותן שניהן מלאין - עושין.
ואם רצו לעשותן שניהן חסרין - עושין.
וכן אם רצו לעשותן אחד מלא ואחד חסר - עושין.
וכך היו נוהגים בגולה.
ומשום רבינו, רב, אמרו: לעולם היו בני הגולה מניחים שעשו אחד מלא ואחד חסר, עד שיוודע לך על ידי בני ארץ ישראל היורדים לגולה שהוקבע ראש חדש אדר ב' בזמנו, ביום השלושים לאדר הראשון. ועשו את הראשון חסר (29 יום).
שלחו ליה רבנן למר עוקבא: אדר הסמוך לניסן - לעולם חסר. בין באדר ב' בשנה מעוברת, ובין באדר בשנה שאינה מעוברת. 472
472. ממשנתנו לכאורה מוכח שלא כשיטה זו. דכלהלן בהערה הבאה.
מתיב רב נחמן סתירה לדבריהם:
שנינו במשנה (להלן כא ב): על שני חדשים היו העדים שראו את הלבנה מתחדשת ביום השלושים, יוצאים לירושלים, ומחללין את השבת בכך שיצאו חוץ לתחום שבת (שהוא אלפיים אמה), כדי שבית דין שבירושלים יוכלו לקדש את החדש בזמנו:
על ניסן, ועל תשרי, מפני שכל המועדים תלויים בראשי החדשים הללו.
אי אמרת בשלמא זמנין מלא וזמנין חסר, אם תאמר שאדר הסמוך לניסן פעמים שהוא מלא ופעמים שהוא חסר, מובן שמשום הכי מחללינן, כדי שבית דין ידעו שהלבנה נראתה ביום השלשים, וצריך לקדש את החדש באותו היום, ולא למחרת.