פרשני:בבלי:יומא כ ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ואי סלקא דעתך כדברי רב - שמה ששנינו בזבחים שזמן תרומת הדשן הוא מחצות הלילה - דאורייתא היא, אם כן היכי מקדמינן לתרום את הדשן ברגלים מאשמורה הראשונה, והרי עדיין לא הגיע זמן המצוה.
(היכי מאחרינן בכל יום). 64
64. רש"י לא גרס כן לפי שאף אם זמנה מחצות רשאי לאחר, אבל התוס' גרסוהו משום זריזין מקדימין למצוות.
אלא, אמר רבי יוחנן: מה ששנינו שאברים שפקעו לאחר חצות הלילה לא יחזירם אינו מהטעם שאמר רב שכיון שהגיע זמן מצות תרומת הדשן נשלמה מצות הקטרתם. שהרי ממשנתנו מוכח שאין חצות הלילה זמן הרמה מן התורה.
אלא מפסוק אחר למדנו שאברים אלו, שכבר משלה בהן אש המזבח, ועדיין לא נתעכלו לגמרי, נעשים דשן מחצות הלילה, ואין צריך להחזירם אם פקעו לאחר חצות הלילה.
שהרי ממשמע שנאמר "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה" - וכי איני יודע שהוא עד הבקר.
ומה תלמוד לומר "עד הבקר"?
אלא ללמדך, שתתן בקר (השכמה נוספת) לבקרו של לילה שהוא עלות השחר.
שעל עלות השחר, שהוא הבוקר שבגמר הלילה, יש לך להוסיף זמן נוסף לפניו, שיחשב אף הוא בוקר, לענין שלא תקטיר ממנו והלאה. ומתוך שסתם הכתוב ולא פירש זמנו, בעל כרחך לפרש שהוא מחצות הלילה.
ומסתבר שדרשא זו נאמרה לענין אותם אברים שאינן מעוכלין לגמרי, אבל מה שנתעכל קודם חצות וכבר נעשו דשן חלה עליהן מצות הרמה מיד כשנעשו דשן, ואפילו בתחילת הלילה.
הלכך, הואיל שלא נאמר זמן מסויים שהוא תחלת זמן תרומת הדשן לפיכך קבעו חכמים זמן התרומה לפי הצורך, ולכן בכל יום שלא היתה כמות מרובה של דשן, וגם לא היתה סבה למהר קודם סוף הלילה היו תורמין את המזבח בסוף הלילה דהיינו בקריאת הגבר או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו, וסגיא בהכי.
אבל ביום הכפורים שעבודתו אינה נעשית אלא על ידי הכהן הגדןל, כיון דאיכא חולשא דכהן גדול, מקדימין זמן התרומה ועבדינן מחצות, כדי שיהיה לו זמן לנוח לאחר עבודה זו, קודם שמתחיל בעבודת התמיד. 65
65. מפשטות לשון רש"י משמע שהכהן הגדול תרם את הדשן. וכן פירש בתו"י, ובתוס' פירשו הגמרא אף לדעת הראשונים שתרומת הדשן אינה בכלל העבודות הטעונות כהן גדול.
וברגלים דנפישי ישראל שהיו עולים לרגל, ונפישי קרבנות שהיו מביאין ישראל להקריבם בבית המקדש ברגלים, שכן נאמר "ובאת שמה" "והבאתם שמה", והיתה כמות הדשן שנאסף על המזבח מרובה, והיו צריכים זמן מרובה כדי לפנות את הדשן לאמצע המזבח, כדי לעשות מקום לקרבנות היום, ופינוי זה אינו נעשה אלא לאחר תרומת הדשן, לכן מקדימין עוד.
ועבדינן לתרומת הדשן מאשמורת הראשונה.
וכדקתני טעמא במשנה: לא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל. 66
66. ובתו"י פירש שהיה זה גם משום דוחק רוב העם שהיו בעזרה. ולכן היו ממהרים להוציא את הדשן. דלפירש"י שהוא רק משום ריבוי הדשן לא אתי שפיר מה דמסיק "כדקתני טעמא".
והוינן בה: מאי קריאת הגבר?
רב אמר: שבסוף הלילה קרא גברא, והוא האיש הממונה להכריז: עמדו כהנים לעבודתכם.
רבי שילא אמר: קרא תרנגולא.
רב איקלע (הזדמן) לאתריה דרבי שילא בשעה שדרש רבי שילא ברבים, ולא הכירוהו שם, (והיו נוהגים שהיה החכם דורש בלשון הקודש, והיה עומד לפניו אמורא לתרגם דבריו ללשון ארמית שיהיו העם מבינים יותר).
לא הוה שם אמורא, למיקם עליה דרבי שילא בשעת דרשתו, קם רב עליה דרבי שילא (מבלי שידע שהוא רב).
וכאשר לחש לו רבי שילא "קריאת הגבר", תרגם רב את דבריו וקא מפרש: מאי "קריאת הגבר" - קרא גברא.
אמר ליה רבי שילא: ולימא מר: קרא תרנגולא.
אמר ליה רב: והשיבו בלשון משל ידוע, והוא אבוב (מין חליל) לחרי (לבני חורין נכבדים) הוא זמר, ונהנים ממנו. אבל כאשר בא לחולל לפני גרדאי (אנשים פחותים בערכם) לא מקבלוה מיניה.
והנמשל הוא: אני עצמי כי הוה קאימנא כאמורא המתרגם, קמיה דרבי חייא, שהוא גדול ממך, ומפרישנא: מאי קריאת הגבר "קרא גברא", והוא שמע דברי ולא אמר לי ולא מידי, הרי שהסכים לפירושי זה.
ואילו את אינך מקבל את פירושי, ואמרת לי: אימא קרא תרנגולא.
מתוך שסיפר רב שהוא היה מתורגמנו של רבי חייא הבין רבי שילא שהוא רב.
ואמר ליה לרב: והרי מר ניהו רב, מעתה נינח מר שאין זה מן הכבוד שיהא רב מתורגמנו של רבי שילא.
אמר ליה רב: אמרי אינשי: אי תגרת ליה (אם נשכרת אצל אדם למלאכתו) אל תפסיק ממלאכתך, ואפילו פוץ עמריה (נפץ צמרו) אף על פי שמלאכה בזויה היא.
ואף אני, מאחר שהתחלתי לתרגם דבריך אגמור.
איכא דאמרי: הכי אמר ליה רב לרבי שילא: דין הוא שמעלין בקודש ולא מורידין, ואם אפסיק ויעמוד תחתי מי שהוא פחות ממני הורדה היא בערכה של הדרשה.
ומסקינן: תניא כוותיה דרב, וכן תניא כוותיה דרבי שילא.
תניא כוותיה דרב: גביני כרוז (שם אדם שהיה ממונה על ההכרזה) מהו אומר?
עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראל למעמדכם.
והיה קולו חזק עד שנשמע במרחק של שלש פרסאות.
ופעם אחת היה מעשה באגריפס המלך שהיה בא בדרך, ושמע את קולו של המכריז במרחק שלש פרסאות, וכשבא המלך לביתו שיגר לו מתנות.
ואף על פי כן שהיה קולו של גביני כרוז, חזק, היה קולו של הכהן הגדול משובח ממנו.
דאמר מר: וכבר היה מעשה שאמר הכהן הגדול ביום הכפורים, בשעה שהתודה "אנא השם", בקול רם, ונשמע קולו ביריחו.
ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: המרחק מירושלים ליריחו הוא עשר פרסי.
והיה הקול חזק כל כך דאף על גב דהכא - ביום הכפורים - איכא חולשא של הכהן הגדול מתוך תעניתו, ואילו הכא במעשה של גביני כרוז - ליכא חולשא.
ועוד דהכא - ביום הכפורים - היה זה ביממא, ואילו התם היה זה בליליא - לפני שעלתה השמש - שהקול נשמע יותר למרחוק.
דהא אמר רבי לוי: מפני מה אין קולו של אדם נשמע ביום, בחוזק כל כך, כדרך שהוא נשמע בלילה, מפני קולו של גלגל חמה שמנסר ברקיע, כחרש (אומן) המנסר בעצי ארזים.
והאי חירגא דיומא (פסולת הנסורת שנעשה מאותו ניסור שגלגל חמה מנסר, ונראה כאבק באור החמה), "לא" שמיה, והיינו דקאמר נבוכנצר בשבחו את הקדוש ברוך הוא, "וכל דיירי ארעא כלא (כלה) חשיבין", שאין בני אדם נחשבים אצלו יותר מאבק הפורח.
תנו רבנן: אלמלא הקול של גלגל החמה היה נשמע בכל העולם קול הממונה של רומי, ואלמלא קול המונה של רומי היה נשמע קול של גלגל חמה.
תנו רבנן: שלש קולות יש שהולכין מסוף העולם ועד סופו, ואלו הן: קול גלגל חמה וקול המונה של רומי וקול הנשמה בשעה שיוצאה מן הגוף.
ויש אומרים ומוסיפים: אף קול של לידה,