פרשני:בבלי:יומא מט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא מט ב

חברותא

כיצד הוא עושה חפינה שניה בקודש הקדשים -
שהרי אין חפינה זו דומה לראשונה, כי את הראשונה היה חופן מתוך מחתה מליאה שהיה שם הרבה יותר ממלוא חפניו, אבל כף שמביא לפני ולפנים לא היה בה אלא מלוא חפניו קטורת, והיה קשה מאד היאך מריק הכף לתוך חפניו, ונזהר שלא יפול מן הקטורת לארץ אפילו כחרדל, שאם כן נמצא מלא חפניו חסר:
מניח את מחתת הגחלים על הארץ, ואוחז את ראש הבזך (הכף, "כף אחת" מתורגם "בזיכא חדא") שכלפי חוץ - בראשי אצבעותיו של שתי ידיו, כשידית הכף בידו השמאלית לצד גופו, ויש אומרים: בשיניו היה מחזיק את ראש הכף -
ומעלה בגודלו (דוחף בשני גודליו) את הכף מעט מעט במתון שלא תתנדנד (מאירי  58 ) לעבר גופו, עד שמגעת ראש ידית הכף לבין אצילי ידיו (המקום בו נכפפת הזרוע, ראה ריטב"א ורש"ש), כדי לעכבה ולתופשה בין שניהם, וסוף הכף במקום חיבור הכף עם הזרוע.  59 

 58.  צריך ביאור: תתנדנד ומה בכך, והרי יכול ליקח כף גדולה ממידת מלוא חפניו, וכמו שכתבו התוספות מז א ד"ה וכך "אדרבה טפי ניחא אם הכף היתה גדולה יותר, דאי שוה למלוא חפניו היתה, אם כן כשמערה בחפניו לתוכה אי אפשר שלא יתפזר ויפול מעט לארץ", והכריחו כן מדברי הגמרא?!   59.  נתבאר על פי רש"י, רבינו אליקים ריטב"א ומאירי. ותמה הריטב"א: "למה צריך לשיניו וראשי גודליו, יעלהו בידו הימנית כיון שכבר הניח המחתה שבימינו בארץ, והוי ימינו ריקנית?! ויש לומר, שהרי אין יכול לחפון אלא כשתהא שפת הכף האחרונה בראש פס ידו כדי שיריק אותה לתוך חפניו, ולא תוכל הכף לעמוד שם אלא כשיעלה אותה בשיניו או בראשי אצבעותיו מעט מעט עד שתהא שפתיה סמוך לפס ידו, ויחזירה על חופניו".
וחוזר הכהן הגדול ומחזירה לקטורת דרך צידה (רש"י) של הכף לתוך חפניו, (וראה הערה  60 ).

 60.  א. לשון רבינו אליקים: אוחז את הבזך בראשי אצבעותיו, הכי קאמר: מחזיר את הבית יד לחוץ ובית הקיבול כנגדו, ואוחז שפת בית הקיבול בראשי אצבעותיו וכופיהו לתוך חפניו להריח הקטורת שבה (כוונתו צריכה ביאור), ומעלה הבית יד של חוץ בגודליו עד שמגעת בית ידו לבין אצילי ידיו, וחוזר הכהן לצד אחר כדי שמחזיר הבית יד, והופך הבזך על חופניו ומריק כל הקטורת לתוך חופניו, דהיינו אומנות גדולה, שהיה הופך הבזך וזורק הקטורת דרך מעלה כדי שיהיה נופל הקטורת בתוך חופניו, וראה בירושלמי פרק ה הלכה ב, דעת רבי חנינא שם. ב. לשון הרמב"ם (עבודת יום הכפורים ד א): אוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו ומערה הקטורת בגודלו לתוך חפניו עד שמחזירה למלא חפניו כשהיתה. וביארו האחרונים דהרמב"ם גורס כגירסת הגר"א (בגליון הגמרא): כיצד הוא עושה אוחז את הבזך בראשי אצבעותיו ויש אומרים בשיניו, ומערה (ולא: ומעלה) בגודלו (כל הנדפס בינתיים נמחק) לתוך חפניו. 60*. כתב המאירי: ומפזרה על הגחלים שיהא עשנה ממהר ויתמלא הבית עשן ולא יזונו עיניו מבית קדשי הקדשים, וכשיתמלא הבית עשן יוצא לו; ובגמרא נחלקו לומר, שלא היה מפזרה אלא צוברה כדי שיהא עשנה שוהה ולא ימות בעשן.
וצוברה לקטורת במרוכז על הגחלים, כדי שיהא עשנה של הקטורת שוהא לבוא בגלל ערימת הקטורת שעל הגחלים -
ויש אומרים: אדרבה מפזרה לקטורת על הגחלים כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא. (*60)
וזו - הורקת הקטורת מהכף לתוך חפניו (רא"ל) - היא עבודה קשה שבמקדש!
ומפרשינן תחילה לברייתא, וואחר כך פושטת הגמרא מהברייתא את הספק:
ותמהינן: זו היא עבודה קשה ותו לא איכא במקדש עבודות קשות?!
והא איכא מליקה, שעבודה קשה היא?!
והא איכא נמי קמיצה של מנחת מחבת מרחשת ומאפה תנור שעבודה קשה היא (כמו שנתבאר לעיל מז ב)?!
אלא כך תאמר: זו היא - חפינה שבפנים - עבודה קשה, מן העבודות הקשות שבמקדש.
והשתא מוכחינן: שמע מינה: חופן וחוזר וחופן כמפורש בברייתא זו -
ומסקינן: אכן שמע מינה!
איבעיא להו: שחט הכהן הגדול את פרו ואחר כך מת הכהן הגדול, מה הוא שיכנס כהן גדול אחר שנתמנה במקומו, בדמו של הפר שכבר נשחט, כלומר: האם צריך לשחוט פר אחר או לא  61 ?

 61.  כתבו בתוספות ישנים: והוא הדין דמיבעי ליה בשחט ונטמא, אלא מילתא אגב אורחיה קא משמע לן, דחטאת שמתו בעליה דציבור היא ולא למיתה אזלא כדלקמן (נ א) ; ועוד, כיון שהראשון חי והקרבן שלו, אינו אלא כשלוחו של ראשון ופר עצמו קרינן ביה, ראה שם.
מי אמרינן: בזאת יבוא אהרן אל הקודש "בפר" - ואפילו בדמו של פר?
או דילמא: בפר ולא בדמו של פר?
רבי חנינא אמר: "בפר" ולא בדמו של פר; וריש לקיש אמר: "בפר" ואפילו בדמו של פר.
רבי אמי אמר: "בפר" ולא בדמו של פר; רבי יצחק (נפחא) אמר: בפר ואפילו בדמו של פר.
איתיביה רבי אמי לרבי יצחק נפחא הסובר, כי "פר" משמע אפילו פר מת ולפיכך נכנס אפילו בדמו:
הסוגיה לפנינו מתבארת על פי פשטות משמעות רש"י.
כתיב בפרשת קרבן פסח: דברו אל כל עדת ישראל לאמר, בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות (למשפחה אחת) שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה (יהיו מועטים מהיות משה אחד שאין יכולין לאוכלו ויבוא לידי נותר) ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת (בחשבון) נפשות, איש לפי אכלו (הראוי לאכילה) תכוסו (לשון מינוי, ונדרש לשון שחיטה) על השה.
ושנינו במשנה בפסחים (פט א): נמנין על הפסח מי שרוצה להצטרף (עד שישחט) -
ומושכין ידיהן ממנו - מי שרוצה לפרוש - "עד שישחט", אבל אחר שנשחט אין מושכין ידיהם ממנו דכבר לא מיקרי "שה"
-
ורבי שמעון חולק וסבירא ליה, כי אף שאין נמנין עליו אלא עד שישחט, כיון דכתיב "במכסת נפשות תכוסו", ומשמע: במכסת נפשות והדר תכוסו (תשחטו), אבל מושכין ידיהם ממנו עד שיזרק הדם (משנה וגמרא שם).
ואם איתא - כדבריך ד"פר" משמע אפילו לאחר מיתה, אם כן אף "שה" משמע כן מושכין ידיהם ממנו "עד שיזרוק" מיבעי ליה לתנא לומר?!  62 

 62.  בגמרא פסחים על משנה זו איתא: אמר אביי: מחלוקת לימשך, דרבנן סברי "מהיות משה" מחיותיה דשה (בעודו בחיים, ורבי שמעון סבר מהוייתיה דשה (קודם גמר עבודותיו), אבל לימנות דברי הכל עד שישחט, דאמר קרא במכסת נפשות והדר תכוסו. ומרש"י משמע בפשיטות דקושיית הגמרא כאן, לא היתה על המינוי אלא על לימשך בלבד וכדעת רבי שמעון; ולכן ביאר רש"י תירוץ הגמרא רק על המשיכה ולא על המינוי; ועל דרך זה נתבאר בפנים, וכן ביארו בתוספות ישנים. אבל מתוספות נ א ד"ה איתיביה, נראה, שקושיית הגמרא היתה אף על המינוי, ולא רק על המשיכה, וכן הוא בהדיא בפירוש רבינו אליקים; (וראה "שמועת חיים" בשם הגרי"ז וה"שפת אמת" בפסחים, מה שכתבו בביאור שיטה זו). וב"שיח יצחק" דקדק גם מלשון רש"י בד"ה ואם איתא, דקושיית הגמרא היתה אף על המינוי, וראה מה שכתב בזה בד"ה ואם איתא שבגמרא, ובד"ה ואם איתא שברש"י; וסוף דעתו בדעת רש"י שהקושיא היתה אף על המינוי; וראה לשון הריטב"א. וראה בתוספות שם, שכתבו, דהא דפרכינן "עד שייזרק מיבעי ליה", ומשמע לאחר זריקה פשיטא דלא, "לאו משום דלאחר זריקה לא מיקרי "שה", אלא משום דבתר זריקה דכבר נעשה עיקר כפרה, במה יהא נמנה עליו, ותו לא מיקרי בעליו".
ומשנינן: שאני התם בקרבן פסח, כיון דכתיב: "ואם ימעט הבית" (רש"י). אם רצו מנויין להימעט ולמשוך את ידיהם, לא יעשו כן רק "מהיות משה" דהיינו מחיותה דשה כלומר: שהוייתו קיימת ולא משישחט.  63 

 63.  נתבאר על פי רש"י וריטב"א; וכתב הריטב"א: יש גורסים: "מהוויתה דשה", והכל ענין אחד; וראה תוספות ישנים שתמהו: הואיל ו"הוייתיה דשה" הוא דרשת רבי שמעון ולא רבנן, כמבואר בגמרא פסחים שהובאה לעיל בהערה 62; וראה בשיח יצחק.
מתיב מר זוטרא לסוברים ש"פר" משמע אפילו לאחר מיתה:
כתיב בפרשת פדיון פטר חמור: וכל פטר חמור תפדה בשה; ושנינו במשנה בבכורות: אין פודין פטר חמור:
לא בעגל ולא בחיה כיון דכתיב "תפדה בשה".
ולא בשה שחוטה כיון דלא מיקרי "שה".
ולא בטריפה - כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה (רש"י בכורות).
ולא בכלאים (שה הבא מן העז והכבשה) ואף על גב שבין "שה כבשים" ובין "שה עזים" נקרא שה.
ולא בכוי הבא מן התיש (עז) והצביה, ואע"ג שמצד האב מין כשר הוא.
אלא בשה חי ושלם ובא ממין אחד בלבד.
קתני מיהת שאין פודין בשחוטה, הרי ש"שה" לא מיקרי אלא כשהוא חי, ואם כן הוא הדין "פר" לא נקרא אלא כשהוא חי, והאיך תאמר שהכהן נכנס בדמו של הפר המת?!
ומשנינן: שאני התם גבי פדיון פטר חמור, דהרי יליף "שה שה" מפסח -
כלומר: הרי כל הדינים שנאמרו באותה משנה מפסח ילפינן ליה (כמבואר בגמרא בכורות יב א), ובכלל זה אף מה שאין פודין בשחוט - מפסח הוא נלמד, ובפסח ודאי צריך להביא שה חי.
ותמהינן: לדבריך שאנו לומדים פדיון פטר חמור בגזירה שוה -
אי (וכי נאמר גם): מה להלן - בפסח - זכר תם ובן שנה, אף כאן - בפדיון פטר חמור - זכר תם ובן שנה בלבד יהא ראוי לפדיון?!
ומשנינן: תלמוד לומר: "תפדה תפדה" (וכל פטר חמור "תפדה" בשה ואם לא "תפדה" וערפתו) ריבה.
ותמהינן: אי "תפדה תפדה" ריבה, יש לך לרבות הכל ואפילו כולהו שנשנו במשנה בבכורות שהבאנו (רא"ל וריטב"א) נמי יהיו כשרים לפדיון פטר חמור?!
ומשנינן: אם כן שאתה בא לרבות הכל - גזירה שוה ד"שה (שה", רא"ל וריטב"א) מאי אהני ליה?! אלא על כרחך:
הועיל הריבוי כדי לרבות שאין צריך שיהא זכר תמים ובן שנה, כיון דסוף סוף שה הוא -
והועיל המיעוט ד"שה שה" כדי למעט דבר שאינו שה גמור, כגון כלאים ושחוטה וחביריו (ריטב"א).

דרשני המקוצר