פרשני:בבלי:יומא סו ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
"עתי" - מלשון עת וזמן. מכאן שצריך <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> שיהא מזומן (מוכן) לשליחותו מאתמול.
ועוד דרשו: "עתי" היינו שלעולם ישתלח בעתו, ולא יעבור זמנו בלא שישתלח. ואפילו אם חל יום הכיפורים בשבת מחללים שבת בהולכתו לעזאזל.
וכן לא יעבור זמנו ואפילו במקום שעובר על איסור טומאה. (ולהלן הגמרא תבאר באיזה מקרים שייכים איסורי שבת וטומאה בשילוחו).
והגמרא מבארת את דברי הברייתא:
שנינו בברייתא: "איש" להכשיר את הזר.
ומקשינן: פשיטא, מדוע היינו חושבים שהזר פסול להוליכו לעזאזל? הרי אין זה בכלל עבודת הקרבנות!
ומתרצינן: מהו דתימא, שמא תאמר "כפרה" כתיבא ביה בהולכת השעיר לעזאזל נאמרה לשון "כפרה". (שנאמר: "והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה" ויקרא טז, י). הלכך דינו כדין קרבנות הבאים לכפרה, שכשרים על ידי כהן בלבד.
קא משמע לן, השמיע לנו הכתוב שאף על פי כן זר כשר.
שנינו בברייתא: "עתי" - ואפילו בשבת.
והוינן בה: למאי הלכתא, מה בא הכתוב להתיר בשבת? אם בא להתיר להוציא את השעיר מחוץ לתחום, הרי איסור תחומין מדרבנן הוא ולא מן התורה! 137
137. כך פירשו רש"י וריטב"א. אבל בעירובין לה, ב לו, א נחלקו תנאים בדבר. ובשו"ת שאגת אריה (סימן ע) הקשה מסוגייתנו על דעת הרמב"ם שפסק שאיסור יציאה חוץ לתחום 12 מיל הוא מדאורייתא (אפילו לסוברים שאיסור תחום שבת של 2000 אמה אינו מדאורייתא). ואם כן היה ראוי להעמיד את חילול שבת שהוזכר בברייתא לענין איסור יציאה מחוץ לתחום ! (עיין שם שהאריך בזה). (וכן הקשה שיהיה איסור מחמר בהולכת השעיר). ועיין שיח יצחק כאן. ומהר"ץ חיות תירץ שאיסור יציאה חוץ לתחום אין בו חיוב מיתה אלא איסור לאו בלבד. (וכן במחמר). ובזה אין צריך הפסוק להשמיענו שהולכת השעיר דוחה "לא תעשה" של שבת. שהרי עשה דוחה לא תעשה. (ואף על פי שבשבת נאמר גם עשה, אין העשה אמור אלא בשאר מלאכות אבל לא בתחומין ומחמר. ריטב"א יבמות ז בשם רבינו יונה). ודוקא לענין מלאכות שיש בהם חיוב מיתה לא נאמר הכלל של "יבוא עשה וידחה לא תעשה". ולפיכך הגמרא מעמידה את הפסוק בענין הוצאה. (ומדברי רבינו אליקים בהמשך הגמרא נראה שאכן פירש את הגמרא לענין גם איסור תחומין).
אמר רב ששת: הכתוב בא לומר, שאם היה השעיר חולה, מרכיבו על כתיפו ומטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים. 138 ומפרשינן: לפי תירוצו של רב ששת. הברייתא כמאן, כאיזה תנא היא סוברת?
138. ואיסור טלטול ארבע אמות נלמד מדין הוצאה. ריטב"א. השאגת אריה (שם) הקשה מדוע הגמרא לא העמיד האת הריבוי לענין עצם דחיית השעיר מן הצוק והריגתו שזה חילול שבת. עיין שם. ובדבר אברהם חלק ב סימן ח שהאריכו בזה. וראה להלן הערה 142.
דלא כרבי נתן (דלהלן) אלא כחכמים.
דאי הברייתא כרבי נתן היא, קשה: האמר (הרי רבי נתן אמר) חי נושא את עצמו, והמטלטלו בשבת אינו עובר איסור דאורייתא (אלא מדרבנן)! ומדוע הוצרך הכתוב להתיר לטלטלו בשבת?
ודחינן: אפילו אם תימא (תאמר) שהברייתא סוברת כדעת רבי נתן, בכל זאת שעיר שחלה שאני, שונה מבריא. שדוקא בריא נושא את עצמו והנושאו בשבת פטור, אבל חולה אינו נושא את עצמו, הלכך הנושאו בשבת חייב. (ולכן הוצרך הכתוב להתיר לטלטלו בשבת).
ועתה הגמרא מבארת מדוע צריך פסוק מיוחד להתיר את טלטול השעיר בשבת. שיש לשאול: הרי יום הכיפורים דינו כשבת. ומובן מאליו שכל מה שמותר ביום הכיפורים שחל בחול, מותר גם בשבת! 139 אמר רפרם: זאת אומרת - מהברייתא הזאת אנו לומדים שנאמרו דיני עירוב חצרות ואיסור הוצאה מרשות לרשות, לענין שבת בלבד.
139. רש"י. ועיין רבנו אליקים.
ואין דין עירוב חצרות 140 ואיסור הוצאה מרשות לרשות ליום הכיפורים. 141
140. כך פירש רש"י. וכתב שעירובי חצירות הוזכרו כאן בחינם. אלא שהוזכרו כאן אגב הוצאה מפני שעירוב חצרות הם תקנת חכמים, שאסור לטלטל בחצר (שיש בה כמה בתים) בלא עירוב. 141. יום הכיפורים שוה לשבת לענין איסור מלאכה. שנאמר (ויקרא כג כח) "וכל מלאכה לא תעשו". ואם כן קשה איך יתכן שאין איסור הוצאה ביום הכיפורים. תירצו תוספות ישנים: הוצאה אינה מלאכה גמורה. (וכן כתב בתוספות הרא"ש). והריטב"א מוסיף שאיסור הוצאה בשבת אינו נלמד מאיסור מלאכה. אלא מהפסוק (שמות טז, כט): "אל יצא איש ממקומו" שדרשו חכמים "אל יוציא".
ומאחר שאין איסור הוצאה ביום הכיפורים, ממילא הייתי אומר שדוקא ביום הכיפורים שחל בימות החול מותר לטלטל את השעיר. אבל בשבת אסור, משום שלא מצאנו שהתורה התירה את איסור הוצאה בשילוח השעיר. 142
142. הראשונים הביאו שמסקנת הגמרא בכריתות (יד, א) שדברי רפרם אינם נכונים, ולעולם איסור הוצאה נאמר אף ביום הכיפורים, אלא שאין צריך פסוק להתיר מלאכה בשעיר ביום הכיפורים כיון שדין שילוח השעיר נאמר ביום הכיפורים. והכשרו על ידי מלאכה. תוספות. תוספות ישנים ותוספות רא"ש (ועיין שם). ורבינו אליקים. ועיין רש"ש, ושאגת אריה סימן ע.
שנינו בברייתא: "עתי" - ואפילו כשעובר באיסור טומאה.
והוינן בה: למאי הלכתא איך שייך איסור טומאת מקדש וקדשיו בשילוח השעיר לעזאזל, שהוצרך הכתוב להתירו?
אמר רב ששת: הכתוב בא לומר שאם נטמא משלחו של השעיר, הרי הוא נכנס בעודו טמא לעזרה ומשלחו (שאף על פי ששלא לצורך שילוח השעיר אסור להכנס לעזרה בטומאה בכל זאת התירה התורה להכנס לצורך שילוח השעיר). 143
143. ואין אומרים שיכנס אדם אחר (שאינו טמא) לעזרה. מפני שנאמר "איש עיתי" דהיינו איש שמזומן לכך מאתמול. רבנו אליקים.
הגמרא מביאה ברייתא (תוספתא ג) הדנה אם מותר לטלטל את השעיר על כתיפו:
שנו בברייתא: שאלו את רבי אליעזר: אם השעיר חלה, מהו הדין, האם מותר שירכיבהו על כתיפו? לא רצה רבי אליעזר להשיב להם. ולכן אמר להם: בריא היה השעיר ויכול הוא להרכיב אני ואתם אותי ואתכם (ולהלן הגמרא מבארת שרבי אליעזר לא היה אומר דבר שלא שמע מפי רבו. ולפיכך נמנע מלהשיבם). 144
144. כלומר מעולם לא קרה שחלה השעיר. רבנו אליקים, ריטב"א. (ועיין בריטב"א בשם רש"י).
חזרו ושאלו אותו: אם חלה משלחו של השעיר, מהו הדין, האם מותר שישלחנו ביד אחר שלא זומן לכך מאתמול?
גם על זה לא רצה רבי אליעזר להשיב, ואמר להם: "אהא בשלום אני ואתם". כלומר, לא אני ולא אתם נזדקק לשלחו. ולמה לכם לשאול דבר זה? 145 חזרו ושאלו אותו שאלה אחרת: אם דחפו (דחף את השעיר) מן הצוק ולא מת - מהו דינו, האם צריך שירד אחריו וימיתנו?
145. כך פירש רש"י. אבל רבנו אליקים פירש שמעולם לא חלה המזומן לשלחו, וכן פירש הריטב"א עיין שם, ועיין מהרש"א.
אמר להם: "כן יאבדו כל אויבך ה'" (שופטים ה). 146
146. כלומר, מעולם לא קרה שלא מת בדחיפה. וכן יאבדו גם כל אויבך ה'. רבנו אליקים.
וחכמים אומרים תשובה על כל השאלות שנשאל רבי אליעזר:
א. אם חלה - מרכיבו על כתיפו.
ב. אם חלה משלחו - ישלחנו ביד אחר.
ג. אם דחפו ולא מת - ירד אחריו וימיתנו.
אגב שבברייתא מצאנו שרבי אליעזר סרב לענות על מה ששאלוהו, וענה בדברים אחרים, הגמרא מביאה ברייתא אחרת כעין זו.
שנו בברייתא: שאלו את רבי אליעזר: אדם פלוני מהו בעיניך, (כלומר, איך מעשיו נראים לך), האם הוא יזכה לעולם הבא?
אמר להם רבי אליעזר: שמא לא שאלתוני על אדם זה, אלא עלפלוני - אדם אחר? 147 חזרו ושאלוהו שאלה אחרת: מהו להציל רועה (האם יכול הרועה להציל) כבשה מן הארי? 148
147. כתב רש"י: ויש פותרים ששאלוהו על שלמה בן דוד והשיב על אבשלום. ופירוש זה מובא בר"ח ורבנו אליקים ושאר הראשונים. והיינו שנאמר בענין שלמה: "ולא היה לבבו שלם עם ה' אלוהיו כלבב דוד אביו:. אז יבנה שלמה במה לכמוש שיקוץ (אליל) מואב". (מלכים-א יא). ואמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה. (שבת נו, א. ופירשו שם שלא מחה ביד נשיו שבנו במה לעבודה זרה. אבל הוא עצמו לא בנה). ושאלו את רבי אליעזר האם שלמה יזכה לעולם הבא, כלומר, האם הוא חטא או לא חטא? וענה להם רבי אליעזר: שמא לא שאלתוני אלא על אבשלום? שנאמר במלכים שאבשלום בא על פלגשי אביו. ויש לשאול, האם פלגשים הן נשים שהתקדשו בקידושין, ואבשלום עבר על איסור אשת איש, ואשת אביו, (שהן איסורים שחייבים עליהם מיתת בית דין). ואבשלום לא יזכה לעולם הבא, או שפלגשים הן נשים שהיו מיועדות למלך בלא חופה וקידושין. (כך אומר רב בסנהדרין כא, א). ואין בזה איסור אלא משום מפותת אביו. (ויזכה לעולם הבא). וחזרו ושאלוהו על אבשלום. והשיב להם שמא לא שאלתוני אלא על שלמה. 148. פירשו הר"ח ושאר הראשונים שמדובר כאן במעשה אוריה ובת שבע. מבואר בשמואל ב יא, שדוד בא על בת שבע אשת אוריה כאשר היה אוריה בשדות הקרב, ואחר כך דוד שלח את אוריה לקרב כדי שיהרג. ואכן אוריה נהרג, ודוד נשא את בת שבע אשתו. והגמרא בשבת נו, א מבארת שדוד שלח את אוריה למותו משום שהיה בכלל "מורד במלכות" שחייב מיתה. ובמה מרד? שאמר לדוד "ואדוני יואב" (שם). וחלק כבוד לתלמיד (יואב) בפני הרב (דוד). והרי זה מרידה במלכות דוד. ושאלו את רבי אליעזר: האם מותר להציל את "הכבשה" שהיא בת שבע (כך כינה אותה נתן הנביא במשל שם) מיד דוד? כלומר, האם בת שבע היתה אשת איש כאשר בא עליה דוד, או לא? שדעת רבי יונתן (בכתובות ט, ב) שכל היוצא למלחמת בית דוד היה כותב גט כריתות לאשתו (שמא ימות, ולא יוודע דבר מותו. ותישאר אשתו עגונה). ונמצא שבת שבע לא היתה אשת איש. שהרי קיבלה גט מאוריה. ושאלו את רבי אליעזר: האם אמנם נכון הדבר שכל היוצא למלחמת בית דוד כתב גט לאשתו? וענה רבי אליעזר: שמא לא שאלתוני אלא על הרועה. דהיינו על אוריה עצמו. האם מותר להצילו מיד דוד? כלומר, האם אוריה התחייב מיתה, מפני שמרד במלכות באומרו "ואדוני יואב" בפני דוד, שהרי אין חולקין כבוד לתלמיד לפני הרב, ואסור להצילו מיד דוד, או שחולקין כבוד לתלמיד לפני הרב, ואם כן לא מרד אוריה בדוד, ושלא כדין הרגו. ומותר להצילו? (ונחלקו בזה אמוראים בבא בתרא קיט, ב). (ועיין פירוש אחר במאירי).
אמר להם רבי אליעזר: שמא לא שאלתוני אלא על הרועה, אם מותר להצילו מיד הארי?
חזרו ושאלוהו: מהו (האם ראוי) להציל את הרועה מן הארי? אמר להם רבי אליעזר: שמא לא שאלתוני אלא על הכבשה?
חזרו ושאלהו שאלה אחרת: ממזר מהו דינו לענין לירש את אביו? האם דינו כבן כשר או לא?
והוא (רבי אליעזר) השיאן לדבר אחר, ואמר להם: שמא שאלתוני מהו דינו לענין ליבם את אשת אחיו המת? חזרו ושאלוהו שאלה אחרת: מהו דינו של הממזר לענין לסוד את ביתו. האם גם הוא חייב לשייר אמה על אמה לא מסויד משום צער החורבן כשאר בני ישראל או שאינו בכלל זה? 149
149. על פי רבנו אליקים. ואפשר שכך כוונת רש"י. ועיין הגהת הב"ח (אות ב).
והוא השיאן לדבר אחר ואמר להם: שמא לא שאלתוני אלא מהו דינו לענין לסוד את קברו, האם דינו כשאר ישראל שקבריהם מטמאים וסדים אותם בסיד כדי שיראו שיש שם קבר ולא יטמאו, או שקברו אינו מטמא? 150
150. על פי רבנו אליקים. אבל הב"ח (בהגהות אות ב) כתב שמדובר כאן על סיד שסדו את הקבר לשם כבוד. ולא לשם ציון. ושאלו את רבי אליעזר האם סדים את קברו של הממזר, או, מאחר שהוא פסול אין מכבדים אותו, כדי שיהא היכר שזרעו פסול. (ועיין חידושי אגדות מהרש"א בבא בתרא סוף פרק ג'. גליון הש"ס).
וטעמו של רבי אליעזר שהשיאן לדבר אחר, לא היה מפני שהפליגן בדברים כדרך אדם שאינו יודע להשיב (וכדי להתחמק מתשובה הוא מפליג לדבר בדברים אחרים),
אלא יודע היה להשיב להם, אך לא השיב, מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם.
שאלה אשה חכמה את רבי אליעזר: מאחר שמעשה העגל שעבדו ישראל, כל עבודותיו שוין לאיסור (משום עובד עבודה זרה), מפני מה אין מיתתן של כל העובדים היתה שוה? שהיו שמתו בסייף, והיו שמתו במגפה, והיו שמתו בחולי מעיים!
אמר לה רבי אליעזר: אין חכמה לאשה אלא בפלך. (אין לה עסק לחקור בשאר החכמות אלא בפלך 151 ). וכן הוא (הכתוב) אומר (שמות לה): "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו" (משמע שחכמת האשה היא בטויה). 152
151. רבנו אליקים. 152. מעשה זה מובא אגב המעשים הקודמים שלא רצה רבי אליעזר להשיב דבר שלא שמע מפי רבו. מהר"ץ חיות בשם רב שרירא גאון. אבל עיין שם שהוכיח שרבי אליעזר ידע תשובה לדבר. אלא שלא רצה ללמדה מפני שאין מלמדים את הנשים דברי תורה.
איתמר: נאמרה בבית המדרש מחלוקת רב ולוי, לתרץ את שאלת האשה החכמה (מדוע לא היתה מיתה אחת לכל העובדים את העגל):
חד (אחד מהם) אמר: מי שזיבח קרבנות וקיטר קטורת לעגל, מת בסייף, מפני שהזובח ומקטיר לעבודה זרה עונשו בסקילה. ועון העגל היה לפני שהתפרשו לבני ישראל ארבע מיתות בית דין, ולכן נידונו כבני נח שכל מיתתן בסייף. 153 ומי שגפף ונישק את העגל מת במיתה בידי שמים (במגפה), מפני שהמגפף והמנשק עבודה זרה אינו מומת בידי בית דין. 154
153. עיין מהרש"א ורש"ש. 154. עיין תוספות ישנים.
ומי שרק שמח בלבבו מת בהדרוקן בחולי מעיים.
וחד אמר: מי שעבד לעגל בעדים והתראה (שראוהו עדים והתרו בו) מת מיתת בית דין בסייף.
ומי שעבד לעגל בעדים ובלא התראה אינו נענש בידי בית דין, אלא במיתה בידי שמים.
ואם לא היו עדים ולא התראה מת בהדרוקן חולי מעיים.
אגב שדיברנו על חטא העגל מביאה הגמרא מימרא של רב יהודה בענין זה:
אמר רב יהודה: שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים במעשה העגל. שנאמר (שמות לב) בענין העגל: "ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי". משמע שכל בני לוי היו נאמנים לה' ולא עבדו עבודה זרה.
יתיב (ישב) רבינא וקאמר להא שמעתא - ואמר בבית המדרש את דברי רב יהודה.
איתיביה הקשו בני רב פפא בר אבא לרבינא: נאמר (בדברים לג) בשבח שבט לוי: "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע". כלומר כשחטאו ישראל בעגל התאספו בני לוי להרוג את העובדים לעגל (בציווי משה) ולא ריחמו על אבותיהם ואמותיהם, אחיהם ואחיותיהם, והרגום. ומכאן שהיו מקצת בני שבט לוי שעבדו לעבודה זרה, שהרי אביהם ואחיהם לויים היו!
ענה רבינא: אביו המוזכר בפסוק, היינו אבי אמו שהיה מישראל ולא היה לוי. וכן אחיו שהוזכר בפסוק, היינו אחיו מאמו ולא מאביו. שהיה מישראל שלא היה אביו של אחיו לוי), וכן בניו שהוזכרו בפסוק, היינו בני בתו שילדה מישראל.
שנינו במשנה: וכבש עשו לו למשלח את השעיר, מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו ואומרים לו טול (את השעיר מהר) וצא, טול וצא.
אמר רבה בר בר חנה: לא בבליים היו המתלשים בשערו, אלא אלכסנדריים היו, ומתוך שהיו בני ארץ ישראל שונאים את הבבליים היו קורין אותן על שמן. מפני שהיו רגילים לכנות את כל קלי הראש ועושי דבר שאינו הגון "בבליים".
תניא נמי הכי - גם בברייתא שנו כך:
רבי יהודה אומר: לא בבליים היו, אלא אלכסנדריים היו.
אמר לו רבי יוסי לרבי יהודה: תנוח דעתך, בזכות שהנחת את דעתי. שמשפחתו של רבי יוסי באה מבבל. והיה רע בעיניו שגינו את הבבליים.
שנינו במשנה: ואומרים לו טול וצא.
תנא בברייתא: כך היו אומרים לו: מה שהי, צפירא דין? מה מתעכב שעיר זה כאן? וחובי דרא סגיאין! והרי עונות הדור מרובין, והן על השעיר.
מתניתין:
אנשים חשובים מיקירי (מחשובי) ירושלים היו מלוין אותו את המשלח בצאתו מירושלים עד סוכה הראשונה שעשו לצורך המשלח בדרך מירושלים לעזאזל. והסוכה היתה רחוקה מירושלים אלפיים אמה, שזהו תחום שבת. והיו בה אנשים שבאו לשבות שם מערב יום הכיפורים, כדי שיוכלו להמשיך וללוות אותו מכאן ואילך (שהרי יקירי ירושלים לא יכלו להמשיך וללוותו יותר מאלפיים אמה).
ועשר סוכות עשו מירושלים ועד צוק עזאזל.