פרשני:בבלי:יומא פג ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
והוינן בהא דאמרינן אם אפשר בחולין מאכילים אותו חולין: הרי פשיטא שיתקנו את הטבל ויאכילוהו חולין בלא לעבור איסור!?
ומשנינן: לא צריכא אלא בשבת, והחידוש הוא שמותר לעבור ולתקן טבל בשבת כדי להאכילו חולין.
ופרכינן: בשבת נמי פשיטא, שהרי כל תיקון הטבל רק טלטול מוקצה של טבל, שאיסורו מדרבנן בלבד הוא!
ומשנינן: הכא במאי עסקינן - בפירות שגדלו בעציץ שאינו נקוב, שטבלן איסור דרבנן הוא. כי מדאורייתא דבר הגדל בעציץ שאינו נקוב אינו טבל.
וקא משמע לן שלכולי עלמא מוטב לעבור בשבת על איסור שבות מדרבנן ולתקן את הפירות, למרות שאינם אסורים אלא מדרבנן, והיה מקום לומר שאין להתיר איסור דרבנן כדי לתקן איסור דרבנן.
וזאת, כדי שלא יבואו להתיר לאכול בכהאי גונא מפירות הגדלים בעציץ נקוב, שהם טבל מן התורה.
ולא נחלקו אלא כאשר יש צורך באכילת כל הפירות כולל התרומה המופרשת.
מר סבר טבל חמור, ומר סבר תרומה חמורה. והוינן בה: לימא מחלוקת תנאי היא, האם עדיף לעבור על איסור שבות של טלטול בשבת לצורך תיקון פירות שכל איסור טבלן הוא רק מדרבנן.
דתניא: מי שנשכו נחש - קורין לו רופא בשבת ממקום שהוא חוץ לתחום למקום של הנשוך. ומקרעין לו את התרנגולת כדי ליתן ממנה רפואה על המכה, וגוזזין לו את הכרישין, ירק מן המחובר, ומאכילין אותו את ירק הכרישים כשהם טבל לרפואתו, ואין צריך לעשר, דברי רבי.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לא יאכל את הכרישים לרפואתו עד שיעשר.
ואם כן, נימא רבה, דאמר היכן שאפשר לתקן את החולין ודי בכך לרפואתו מתקנים אותם - אליבא דרבי אלעזר ברבי שמעון היא, ולא אליבא דרבי, שאמר אין צריך לעשר.
ומשנינן: אפילו תימא שרבה סבר כמו רבי, גם ניחא.
כי עד כאן לא קאמר רבי התם שאינו צריך לעשר, אלא לענין מעשר ירק, שאינו אלא חיוב דרבנן.
אבל במעשר דגן, דטבל דאורייתא הוא - אפילו רבי מודה שצריך לעשר גם אם גדל בעציץ שאינו נקוב, על אף שאיסור הטבל הוא רק מדרבנן.
משום דאי שרית ליה לאכול פירות טבל שגדלו בעציץ שאינו נקוב, אתי למיכל בעציץ שהוא נקוב, שטבלו הוא מן התורה.
תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס - מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, היות שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם.
ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר יש: מספר שמואל א (פרק יד) שאמר יהונתן בטועמו מן הדבש: "ראו נא כי אורו עיני, כי טעמתי מעט דבש הזה".
ומאי "אף על פי שאין ראיה לדבר", והרי ראיה טובה היא?
דהתם לאו בולמוס אחזיה ליהונתן.
אמר אביי: לא שנו שמיני מתיקה מאירין, אלא כשאוכלם לאחר אכילה. אבל אם אוכלם קודם אכילה - מגרר גריר, הם רק מעוררים את הרעב, אך אינם מאירים.
והראיה שמיני מתיקה יש לאכלם לאחר האוכל, מהא דכתיב (שמואל א ל) "וימצאו איש מצרי בשדה, ויקחו אותו אל דוד. ויתנו לו לחם ויאכל, וישקהו מים, ויתנו לו פלח דבלה ושני צמקים. ויאכל, ותשב רוחו אליו, כי לא אכל לחם ולא שתה מים שלשה ימים ושלשה לילות".
אמר רבי נחמן אמר שמואל: מי שאחזו בולמוס - מאכילין אותו אליה של כבש בדבש.
רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אף סולת נקיה של קמח חיטים בדבש רפואה היו לו.
רב פפא אמר: אפילו קמחי דשערי קמח שעורים בדיבשא.
אמר רבי יוחנן: פעם אחת אחזני בולמוס, ורצתי למזרחה של תאנה, ואכלתי מפירותיה המתוקים הנמצאים בצידה המזרחי, ששם מגיעות קרני השמש, וקיימתי בעצמי את דברי הכתוב בקהלת (פרק ז) "החכמה - תחיה בעליה".
דתני רב יוסף: הרוצה לטעום את הטעם המתוק של עץ התאנה - יפנה למזרחה של התאנה ומשם יאכל פירותיה. שנאמר (דברים לג) בברכת משה ליוסף שתהא ארצו מבורכת "וממגד תבואת שמש". מפירות ממותקים מחום השמש.
רבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא, בדרך.
אחזיה בולמוס לרבי יהודה.
קפחיה כפה רבי יהודה לרועה שעבר בדרך, ונטל ממנו את לחמו בעל כורחו, ואכליה לריפתא, ואכל את לחמו של הרועה.
אמר ליה רבי יוסי לרבי יהודה: ראה כי קפחת את הרועה!
כי מטו למתא כשהגיעו לעיר אחזיה בולמוס לרבי יוסי.
אהדרוהו הקיפוהו בני העיר לרבי יוסי בלגי בכלים של דבש ומתיקה, ובצעי, בקערות של תבשילים, כדי להשיב את רוחו.
אמר ליה רבי יהודה לרבי יוסי: אני אמנם קפחתי את לחמו של הרועה, ואילו אתה "קפחת" את מאכל העיר כולה.
ותו, עוד מעשה אירע:
רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא.
רבי מאיר הוה דייק מדייק בשמא בשמו של בעל הבית שבאו להתאכסן אצלו, אם נאה הוא או מכוער.
רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא.
כי מטו לההוא דוכתא כשבאו למקום אחד, בעו אושפיזא, חיפשו אכסניה, יהבו להו. ונתנו להם מקום להתאכסן בו.
אמרו לו לבעל הבית: מה שמך? - אמר להו: כידור.
אמר רבי מאיר: שמע מינה משמו כי אדם רשע הוא. לפי שנאמר (דברים לב) "כי דור תהפכת המה".
ואותו יום ערב שבת היה.
רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה הפקידו אצלו כיסייהו, את כיסי המעות שלהם.
ואילו רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה.
אזל, הלך רבי מאיר, אותביה והניח את כיס מעותיו בי קיבריה בבית הקברות דאבוה, של אבי בעל הבית.
אתחזי ליה, נראה לו אבי בעל הבית, המת, לבנו בחלמיה בחלום, ואמר לו: תא שקיל בא וקח כיסא כיס של מעות דמנח ארישא שמונח ליד הראש דההוא גברא של אותו אדם (דהיינו, ליד הראש שלי).
למחר אמר להו בעל הבית: הכי כך אתחזי לי נראה ואמר לי אבי בחלמאי.
אמר ליה רבי מאיר: חלמא דבי שמשי החלומות שחולם אדם בליל שבת מתוך מנוחתו - לית בהו ממשא. ומתכוון היה להניאו מלילך לשם.
אזל רבי מאיר, ונטריה ושמר את כיסו כולי יומא ליד הקבר, ובמוצאי שבת אייתיה הביאו עמו.
למחר אמרו לו לבעל הבית הב לן כיסן שהפקדנו אצלך.
אמר להו: לא היו דברים מעולם.
אמר להו רבי מאיר: אמאי לא דייקיתו כמוני בשמא?
אמרו ליה: אמאי לא אמרת לן מר שיש לנו לדייק בשמו ולחשוש ממנו?
אמר להו: אימר דאמרי אנא חששא, שיש לחשוש לשם. אבל אחזוקי להחזיקו כרשע ולהזהירכם אודותיו - מי אמרי?
משכוהו לבעל הבית בדבריהם, ועיילוהו והביאוהו לחנותא של יין כדי לשכרו ולהוציא ממנו איה כספם.
חזו טלפחי אשפמיה, ראו עדשים על שפמו.
אזלו הלכו אל ביתו ובקשו מאשתו את כיסיהם בשמו, ויהבו ונתנו לה סימנא לדביתהו, סימן לאשתו שהוא אכן שלחם לבקש את הכיסים, שסיפר להם שהיא בישלה לו עדשים. ושקלוהו ונטלו לכיסייהו, שנתנה להם אשתו, ואייתו והלכו להם.
אזל איהו, הלך בעל הבית ונוכח שנטלו את כיסיהם ונתגלתה גניבתו, וקטליה לאיתתיה, והרג את אשתו על שנתנה אותם.
היינו דתניא: מים ראשונים שלא נטל אדם מישראל לפני האוכל - האכילו אותו בשר חזיר, שחשב בעל האכסניה, כיון שלא נטל ידיו לפני האוכל שהוא נכרי והאכילו בשר חזיר.
ואילו מים אחרונים, שלא נטל זה ידיו לפני ברכת המזון - הרגו את הנפש. כי דרך הנוטלים ידיהם לפני ברכת המזון לקנח את שפמם בידיהם הלחות, ואילו היה נוטל זה ידיו היה גם מקנח שפמו מהעדשים, ולא היה להם סימן לאשתו, והיא לא היתה נהרגת.
ולבסוף - הוו דייקי בשמא. כי מטו כאשר באו לההוא ביתא דשמיה של בעליו היה "בלה" - לא עיילו לגביה.
אמרי: שמע מינה, רשע הוא. משום דכתיב (יחזקאל כג) "ואמר לבלה נאפים".
שנינו במשנה: מי שנשכו כלב שוטה.
תנו רבנן: חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח, ורירו נוטף, ואזניו סרוחות, גדולות ומתקפלות למטה, וזנבו מונח על ירכותיו, ומהלך בצידי דרכים.
ויש אומרים: אף נובח ואין קולו נשמע,
ממאי הוי כלב שוטה?
רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו, להראות כשפיהם, לשחוק.
ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו.
מאי בינייהו? (כמו: למאי נפקא מינה)? מה זה משנה ממה נהיה הכלב שוטה?