תרומות ומעשרות

הגדרה

חיוב להפריש מהפירות לכהן, ללוי, לעני ולמעשר שני (מאריכים בזה בכל מסכתות תרומות, מעשרות, מעשר שני, דמאי).

מקור וטעם

מקורו של כל אחד מסוגי התרומות ומעשרות נלמד מפסוק שונה:

א) תרומה - "ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תיתן לו" (דברים יח-ד).

ב) מעשר ראשון - "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה" (במדבר יח-כא).

ג) מעשר שני - "עשר תעשר את כל תבואת זרעך, היוצא השדה שנה שנה. ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יד-כב).

ד) מעשר עני - "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר, ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו" (דברים כו-יב).

ה) תרומת מעשר - "ואל הלווים תדבר ואמרת אליהם כי תיקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאיתם בנחלתכם, והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" (במדבר יח-כו).

ו) חלה - "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, כתרומת גורן כן תרימו אותה" (במדבר טו-כ). ומפסוק זה גם לומדים שחלה נקראת "תרומה" ודיניה כדין תרומה (רש"י קידושין נג. ד"ה והרי חלה).

הרמב"ם סובר שכל האילנות חייבים בתרומות ומעשרות מדאורייתא, ולראב"ד ולרש"י רק תירוש ויצהר (רמב"ם מעשר א-ט ורדב"ז שם, רמב"ם תרומות ב-א וכסף משנה שם. והוסיף הכסף משנה שמהירושלמי והספרי משמע כרמב"ם).

בטעם איסור תרומה דנו האם בהפרשה פקע איסור הטבל רק משאר החולין ונשאר על התרומה לגבי זרים, או שהיא איסור בפני עצמו (אתוון דאורייתא ב בתחילתו ד"ה נסתפקתי. והמפענח צפונות (י-ו) חקר האם טבל אסור משום שהתרומה מעורבת בו, או שתרומה היא איסור הטבל שנשאר).

במהות איסור תרומה דנו האם היא איסור חפצא או איסור גברא, כיוון שאינה אסורה לכל העולם, שהרי כהנים מותרים בה (אתוון דאורייתא י בסופו).

בקדושתם של תרומות ומעשרות חילק הקובץ שיעורים (קידושין מב בסופו) כך:

א) מעשר - אין בו קדושה כלל, שהרי מותר לזרים.

ב) מעשר שני - יש בו קדושה, שהרי נקרא קודש, אך הקדושה שבו נובעת רק מהקניין לגבוה, כמו קדושת דמים (ולא כקדושת הגוף שהקניין לגבוה נובע מהקדושה) שהרי יש לו פדיון.

ג) תרומה - יש בה קדושת הגוף (שאינה נובעת מקניין לגבוה).

וכתב שנפק"מ לדין פשטה קדושה, דהיינו שמפריש חצי חיטה - האם היא מתפשטת על כל החיטה. כי פשטה קדושה שייך רק בקדושת הגוף^[1].

חלקי המצווה הם שניים (מהר"ץ חיות גיטין כ. על תד"ה דילמא (לגבי תרומה)):

א) ההפרשה - להפקיע את איסור טבל, ולזה מספיק להפריש כלשהו.

ב) הנתינה (לכהן או ללוי) - ולזה צריך שיעור.

ונחלקו המפרשים האם למנות את שני החלקים הללו כמצווה אחת (רמב"ם וחינוך, דן בדבריהם המנחת חינוך שצה-א [א] ד"ה והנה (לגבי מעשר ראשון), תמב-א [א] ד"ה והנה אף (לגבי מעשר שני), שפה-א [יא] (לגבי חלה)), או לחלקם לשתי מצוות נפרדות (רמב"ן שהובא במנחת חינוך שם. מהר"ץ חיות גיטין כ. על תד"ה דילמא (לגבי תרומה), והביא שכך כתב גם הרמב"ן הנ"ל, תוס' רי"ד קידושין סוף פרק ב, נודע ביהודה מהדורא תנינא יו"ד רא).

בפרטי ההפרשה נדון בסעיף הבא:

ההפרשה

בטעם להפרשת תרומה דעת רש"י (גיטין מז:) שהוא רק משום מתנות כהונה, ודעת הט"ז (יו"ד א) שהיא מצווה בפני עצמה. ונפק"מ כשאין מצוות מתנות כהונה, האם עדיין יש מצווה להפריש (במחלוקתם דן שערי יושר ה-ז ד"ה ולפי"ז בספק).

בגדר הפרשת תרומה חקר הגר"א וסרמן האם היא מדיני קניינים או מדיני איסורים, וכך ביאר את בעיית הירושלמי (תרומות א-א) האם אפשר לתרום על של הפקר או משל הפקר - שבקניינים א"א לעשות קניין על דבר שאינו שלו (ואפילו אם הבעלים לא מעכב), ובאיסורים אפשר לאסור דבר שאינו שלו אם הבעלים לא מעכב, ובהפקר הרי אין מי שיעכב (קובץ הערות השמטות כב (לסימן עב-ד). וכן חקר העיון בלומדות ז, והוסיף צד שלישי שהיא גם קניינים וגם איסורים יחד).

תרומה, תרומת מעשר ומעשר ניטלים במחשבה. לרש"י לא צריך אפילו הפרשה אלא רק מחשבה (קידושין מא: ד"ה במחשבה), ולתוס' כן צריך להפריש אלא שאין צריך דיבור ומספיקה מחשבה (חולין ו: תד"ה והתיר). ומהרמב"ם משמע כתוס' שצריך להפריש (תרומות ד-טז. במחלוקתם דן מנחת חינוך שצו-א [ב] ד"ה ותרומת ותקז-א [ג]).

בדעת להפרשת תרומה כתבו האחרונים שצריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו), ולא רק רצון (התרצות, ניחותא) (גר"ש שקאפ בבא מציעא כ בתחילתו וקונטרסי שיעורים נדרים א-טו ד"ה הרהור ובבא מציעא טז-ח ד"ה ונלענ"ד)^[2]. אמנם הרוגאצ'ובר חקר בזה בין שלושה צדדים: האם צריך לרצות, או להסכים, או לא להקפיד (מפענח צפונות יג-ג).

פרטי הדין

הרבה מדיני מעשר ראשון שווים לדיני תרומה, כגון: כל שבתרומה לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה - גם במעשר כך, כל שאין תרומתו תרומה - גם במעשר כך, אין מעשרים מהחיוב על הפטור, מהפטור על החיוב, מהחדש על הישן ומהישן על החדש (מנחת חינוך שצה-א [יד]).

האוכל תרומה בשוגג משלם קרן. תוס' כתבו שהוא כפרה ולא ממונא (כתובות ל: ד"ה זר), והר"ש כתב שאינה כפרה אלא ממונא (תרומות ו-א סוף ד"ה והתשלומין).

אם הפריש מעשר פחות מכשיעור ולא היה בדעתו להפריש יותר, אותו המקצת שהפריש לא חל ונשאר טבל גמור, כיוון ששיעורו מן התורה (משנה למלך מתנות עניים א-טו ד"ה הכלל).

תרומה בטעות לא חלה. וחקרו האם הוא מדין טעות בקניינים, או מדין פיו וליבו שווין (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תצה בהערה).

תוך כדי דיבור מההפרשה יכול לחזור בו (וכן יש בה שאלה), ואינה כהקדש שלא מועילה בו חזרה תוך כדי דיבור (מנחת חינוך תקז-א [ו] ד"ה ותרומה).

אין מברכין על מתנות כהונה משום שאינן שלו אלא הכהנים זכו משולחן גבוה (שו"ת הרשב"א ח"א יח).

הפרשה על מה שכבר נאכל - חידש התוס' יום טוב (גיטין ג-ח ד"ה הרי) שאפשר להפריש תרומות ומעשרות על מה שכבר נאכל, והתוס' חדשים (שם) חלקו עליו וכתבו שא"א, שאין על מה שתחול ההפרשה.

כהן ולוי מפרישים ואוכלים בעצמם תרומה ומעשר. וחקרו האם אין להם חיוב נתינה כלל, אלא מפרישים רק כדי להפקיע את איסור טבל, או שיש להם חיוב נתינה ונותנים לעצמם, שבהפרשה נעשה ממון השבט וזוכים בו לעצמם (אפיקי ים ח"ב יב. שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תקו (רק לעניין תרומה של כהן ולא מעשר של לוי)).

קניין כספו של כהן, כגון עבדו, אוכל בתרומה בעבורו. וכתב האבני מילואים (בשו"ת יז ד"ה והנה לכאורה) שהולכים בזה אחר קניין האיסור ולא אחר קניין הממון (בין לאכול ובין לפסול). וכן כתב (שם ד"ה ואכתי) שאין לארוס קניין ממון בארוסתו אלא רק קניין איסור, שאסורה לעולם בגללו, ונקראת "קניין כספו" משום שהקניין איסור הזה נקנה לו ע"י כסף.

בשיעור איסור אכילת מעשר שני מחוץ לירושלים הסתפק המנחת חינוך (תמב-א [ז]) האם הוא בכזית ככל איסורי אכילה, או שכיוון שיש בו גם עשה (וצרת הכסף בידך) עובר בלאו הבא מכלל עשה גם בכלשהו.

פשטה קדושה (התורם חצי חיטה) - הקובץ שיעורים (קידושין מב בסופו) הסתפק האם פשטה התרומה בכל החיטה, וכן הוסיף שיתכן שפשטה שייך רק בבעלי חיים דינקי מהדדי. אך הקונטרסי שיעורים סובר שלא פשטה, משום שפשטה שייך רק בקדושות שבהן החצי המוקדש לא יוכל להתקיים בקדושתו ללא החצי האחר (קידושין יא-ח ד"ה ובמה).

חילול מעשר שני - אמר הגר"ח מבריסק שאינו צריך דיני קניין (ורק לגבי חילול הקדש סובר שצריך דיני קניין, שהרי מהפסוק "ונתן הכסף וקם לו" לומדים את קניין כסף במטלטלין). וביאר הקובץ שיעורים (ח"ב כ-ג) שבמעשר שני הקניין נובע מהקדושה, ולכן אין צריך דיני קניין בחילולו.

תרומת מעשר בעל הבית יכול להפרישה כשהמעשר עדיין בידו - וחקרו האם הוא משום שהוא הבעלים כל עוד המעשר בידו, או מדין שליחות בשביל הלוי (שהתורה חידשה שיכול לתרום בשבילו) (קונטרסי שיעורים נדרים א-יא ד"ה והנה).

תקנו מדרבנן תרומה ומעשר בסוריא ובמקומות הסמוכים לארץ. וחילק הגר"ח שבסוריא התקנה היא שסוריא נחשבת כארץ ישראל, אך במקומות הסמוכים לארץ (כגון שנער) התקנה היא שיש חיוב תרומות ומעשרות אע"פ שהוא חו"ל (גר"ח על הרמב"ם תרומות א-כב ד"ה ונראה, ובסטנסיל רצב).

מדומע

תערובת של חולין בתרומה - אסור לאוכלה.

במקורו יש שלוש שיטות (קונטרסי שיעורים בבא קמא ו-יא):

א) מדאורייתא.

ב) מדרבנן.

ג) שיעור מאה ואחד מדאורייתא, והדין שהחולין יהפכו לתרומה הוא מדרבנן.

במהותו חקרו האם החולין עצמם מותרים, ורק אסור לאוכלם מחשש שיפגע בתרומה (כשאר תערובות איסור בהיתר), או שהחולין עצמם נעשים כתרומה (קונטרסי שיעורים בבא קמא ו-י: מחלוקת ראשונים, ברכת אברהם פסחים לז. ד"ה ונראה).

ראה גם

חלה

טבל

טובת הנאה

מכירי כהונה

הערות שוליים