פרשני:בבלי:סוכה לה ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
לימא מסייע ליה לרב אסי, שאמר: עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה לשיטת רבי מאיר: דתניא: עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: חייבת בחלה.
מקשה הגמרא: מדוע אמרת "לימא מסייע ליה", הרי היא היא! דברי הברייתא הן ממש דברי רב אסי? אלא: אמנם לגבי חלה ודאי מקור גמור הוא לדברי רב אסי ולא סייעתא בעלמא,
אלא שלכך נקטתי לשון "לימא מסייע ליה", היות ובדברי הברייתא יש להסתפק, האם מדבהא (בעיסה) פליגי רבי מאיר וחכמים, בהא (באתרוג ומצה) נמי פליגי, שהרי טעם אחד להם - דבאתרוג כתיב "לכם", ומצה נלמדת בגזירה שווה מהפרשת חלה דבעינן "לכם".
או דלמא: שאני עיסה דדוקא בה פטר רבי מאיר כשאינה שלו, משום דאמר בה קרא (במדבר טו כ וכא) "ערסתכם ערסתכם" תרי זימני, (בפסוק כ נאמר: "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה", ובפסוק כא נאמר: "מראשית ערסתיכם תתנו לה' תרומה לדרתיכם"), וחזינן שמיעט בה הכתוב מיעוט יתירא. אבל כאשר יש בפסוק רק מיעוט אחד אין למדים ממנו דבעינן דין ממון, דכיון שיש בה היתר אכילה די בזה להחשב "לכם".
שנינו במשנה: של תרומה טמאה פסולה.
ובטעם הדבר מבארת הגמרא: משום דלית בה היתר אכילה.
שנינו במשנתנו: ושל תרומה טהורה לכתחילה לא יטול.
ובטעם הדבר פליגי בה רבי אמי ורבי אסי.
חד אמר: מפני שמכשירה את התרומה לקבל טומאה.
לפי ששנינו (להלן מב א): מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה את אגד הלולב, ומחזירתן למים בשבת, שכך היו נוהגים, שהיו שורין את הלולב במים כדי שלא יבשו (וקא משמע לן שמותר לעשות כן ואין בזה משום טלטול בשבת שלא לצורך), וכשנוגע לאחר מכן האגד הרטוב באתרוג ומרטיבו, הוכשר לקבל טומאה, שנאמר (ויקרא יא לח): "וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם טמא הוא לכם", והיינו שכאשר באו מים על פרי וכדומה, ולאחר מכן נגע בו דבר טמא, נטמא הוא בכך. ולכן כיון שאסור לגרום טומאה לתרומה, כדכתיב "משמרת תרומותי" ודרשו חכמים - עשה לה שימור, אין ליטול לכתחילה אתרוג של תרומה. 112
112. נתבאר על פי רש"י. אבל המאירי כתב: מפני שמכשירם לקבל טומאה בחזרת הלולב במים, שהדבר קרוב ליגע המים באתרוג, ומיטמא בטומאת הידים שהם שניות ושני עושה שלישי בתרומה (כלומר, בחולין אין הידים מטמאות אותם, שכיון שהידים אינם אב הטומאה או ראשון לטומאה אלא שניות, קיימא לן שאין שני עושה שלישי. אבל בתרומה החמירו שאף התרומה הנוגעת בידים נטמאת), ואסור לגרום טומאה בתרומה. ובאחרונים כתבו, שרש"י והמאירי נחלקו בדין "משמרת תרומותי": לדעת רש"י, חלק מחיוב שמירת התרומה מן הטומאה הוא שלא יכשירה לכך על ידי נתינת מים. אבל לשיטת המאירי מותר להכשירה לקבל טומאה, שסוף סוף עדיין טהורה היא, אלא שכל האיסור הוא רק לגרום הטומאה בידים. וראה עוד בילקוט מפרשים. ובאחרונים הקשו: הרי מבואר במסכת מכשירין (פרק ג משנה ה), שאין הפירות נעשים מוכשרים לקבל טומאה אלא אם כן ניחא לו בכך, ואם כן מדוע הוכשר האתרוג לקבל טומאה, הרי ודאי לא ניחא לו בזה?! וראה בילקוט מפרשים.
וחד אמר: מפני שמפסידה. שקליפתו החיצונה של האתרוג נמאסת על ידי משמוש הידים, ואסור לגרום הפסד לתרומה, כדילפינן מקרא דלעיל (משמרת תרומותי).
מאי בינייהו?
איכא בינייהו, כגון שקרא עליה על האתרוג "שם תרומה", חוץ מקליפתה חיצונה. שלא הקדיש אלא את בשר הפרי ולא את קליפתו. 113
113. וכתבו הר"ן והריטב"א, שהקליפה החיצונה היא הקליפה העבה של האתרוג ולא רק הגליד הירוק שעוטף אותה. ובט"ז (תרמח ס"ק ו) הוכיח כדבריהם, דאי איירי בגליד החיצון לא שייך לדון אם קרא עליו שם תרומה, שהרי בלאו הכי כיון שאינה ראויה לאכילה אין עליה תורת תרומה. ויתירה מזו, אם רק גליד זה אינו בתורת תרומה, אם כן עדיין יבא לידי הפסד תרומה, שהרי אם תמאס וירצה אדם לאכול מן התרומה, יצטרך לקולפו, ומן הנמנע הוא שיצליח לקולפו בלא מקצת מקליפתו הפנימית ונמצא מפסיד חלק מן הקליפה הפנימית הקדושה בקדושת תרומה. ועל כן ודאי איירי שאינו קורא שם תרומה לכל קליפתו העבה.
למאן דאמר מפני שמכשירה - הכא נמי איכא טעמא לפסול, שהרי סוף סוף מכשירו לקבל טומאה, שאם יגע בדבר טמא יטמא כולו.
אבל למאן דאמר מפני שמפסידה - ליכא טעמא לפסול, שהרי אף אם תפסד קליפתו אין בכך כלום, שלא קרא לה שם תרומה אלא לבשר הפרי בלבד.
שנינו במשנתנו: ואם נטל את אותו אתרוג של תרומה טהורה, כשרה.
ומבארת הגמרא: למאן דאמר לעיל, דהטעם שאינו יוצא באתרוג של ערלה, מפני שאין בה היתר אכילה, כאן, באתרוג של תרומה טהורה יצא ידי חובתו, שהרי יש בה היתר אכילה לכהן, ואף ישראל יוצא בה ידי חובתו משום כך, לפי שיכול להאכילה לבן בתו שהוא כהן 114 (וכגון שנשאה בתו לכהן). ואף למאן דאמר, דטעם פסול ערלה לפי שאין בה דין ממון - יש להכשיר באתרוג של תרומה טהורה, שהרי יש בה דין ממון, ויכול כהן לקדש בה את האשה. ואף ישראל יוצא בה ידי חובתו, שאף לגביו יש בה דין ממון ומקדש בה את האשה, שכן יכולה היא למוכרה לכהנים והדמים שלה.
114. לכאורה צריך עיון, מדוע הוצרך לומר שיכול להאכילה לבן ביתו כהן, יאמר שיש בה היתר אכילה כיון שיכול להאכילה לשבט הכהנים? ! ותירץ רבינו מנוח (פרק ח הלכה ב), דפשיטא ליה לרש"י, כי זה שיכול להאכילה לכהנים אינו מועיל להחשב כיש לה היתר אכילה בשבילו, שכן גבי דמאי אמרו בגמרא, שהטעם שיש בהם היתר אכילה הוא משום דאי בעי מפקר נכסיה, ומוכח שכדי שיחשב שיש בה היתר אכילה צריך שהוא עצמו יוכל להנות מהם, ועל כן פירש רש"י שיכול להאכילה לבן ביתו כהן הסמוך על שולחנו, שעל ידי זה נהנה בעצם אכילתו של זה.
שנינו במשנתנו: ושל דמאי, בית שמאי פוסלים ובית הלל מכשירים. מאי טעמייהו דבית הלל?
כיון דאי בעי (אם היה רוצה) מפקר להו לנכסיה (יפקיר את נכסיו), ועל ידי כך הוי עני, וחזי ליה (ויהיו פירות אלו ראויים לו) מפני שעל העניים לא גזרו חכמים דין דמאי, והעמידוה על דין תורה דהולכים אחר הרוב, ורוב עם הארץ מעשרין. ומשום הכי, השתא נמי (אף קודם שהפקיר נכסיו) "לכם" קרינא ביה.
דתנן: מאכילין את העניים דמאי.
וכמו כן מאכילין את אכסניא (חיילותיו של המלך, שמטיל מזונותיהם על בני מדינתו 115 ) דמאי. כיון שאיסור דמאי חומרא בעלמא הוא, וכמו שנתבאר, לא העמידו חכמים דבריהם בשעת הדחק.
115. כן פירש רש"י. אבל המאירי פירש, דמיירי באכסנאי (אורח המתאכסן חוץ לביתו), וקא משמע לן, שאף על פי שיש לו נכסים רבים בביתו, כיון שעתה אין לו מזון חשיב כעני.
ובית שמאי חלקו על דין זה, וסברי: עני לא אכיל דמאי, ומשום כך אין יוצאים ידי חובה באתרוג של דמאי. דתנן: מאכילין את העניים דמאי, ואת האכסנאים דמאי. ואמר רב הונא: תנא, בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים ואת האכסנאים דמאי, ובית הלל אומרים: מאכילים את העניים דמאי ואת האכסנאים דמאי. הרי להדיא שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה.
שנינו במשנתנו: אתרוג של מעשר שני שבירושלים - לא יטול. מאי טעמא?
למאן דאמר, דטעם פסול תרומה טמאה הוא מפני שמכשירה לקבל טומאה, אף כאן הרי מכשירה, היות וגם גבי מעשר שני נאמרה הלכה זו שיהיה שמור בטהרה, שאף הוא קרוי קודש.
וכמו כן למאן דאמר שם, שהטעם הוא מפני שמפסידה על ידי משמוש הידים, אף כאן הרי מפסידה.
שנינו במשנתנו: של מעשר שני בירושלים לא יטול, ואם נטל כשרה.
למאן דאמר, דטעם פסול ערלה הוא מפני שאין בה היתר אכילה, הלכה זו, שאם נטל אתרוג של מעשר שני יצא, דברי הכל היא, שהרי יש בו היתר אכילה בירושלים. אבל למאן דאמר התם, דטעם הפסול בערלה הוא לפי שאין בה דין ממון, הא (הלכה זו שנאמר במעשר שני) מני (כמי היא) - רבנן היא, דסברי מעשר שני ממון הדיוט הוא. אבל לרבי מאיר שמעשר שני ממון גבוה הוא, והאוכל ממנו כאוכל משולחן גבוה, לא יצא דאין בה דין ממון.
שנינו במשנתנו: עלתה חזזית על רובו של אתרוג - פסול. אמר רב חסדא: דבר זה (המובא להלן) רבינו הגדול אמרו, המקום יהיה בעזרו: לא שנו שאם עלתה חזזית על רובו פסול, אלא כאשר עלתה החזזית במקום אחד. אבל אם עלתה בשנים ושלשה מקומות, כשר.
אמר ליה רבא: אדרבה, איפכא מסתברא, שהרי אם עלתה החזית בשנים ושלשה מקומות, הוה ליה האתרוג כמנומר, ופסול משום שאינו הדר!
אלא אי אתמר הך מלתא, אסיפא דמתניתין אתמר: דתנן: אם היתה החזזית על מיעוטו, כשר.
ובזה אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו, והמקום יהיה בעזרו. לא שנו שאם היתה על מיעוטו כשר, אלא כאשר היתה במקום אחד. אבל בשנים ושלשה מקומות אף שבצירוף כולם אין כאן אלא מיעוט האתרוג 116 - הוה ליה כמנומר, ופסול.
116. ובשיעור הנימור הפוסל נחלקו הראשונים: דעת הראב"ד, שרק אם החזזית מפוזרת על פני רובו של אתרוג הוי מנומר. (כלומר, החזזית עצמה אינה אלא מיעוט, אלא שמפוזרת היא על פני רוב האתרוג ולא רק בצד אחד). אבל המאירי נחלק עליו, וכתב, שאפילו היתה כל החזזית בצד אחד של האתרוג הוי מנומר ופסול, וראה ילקוט מפרשים.
אמר רבא: ואם היתה החזזית על חוטמו, דהיינו, בעובי גובהו שמשם משפע ויורד לצד ראשו (לשון רש"י וראה הערה 117 ), ואפילו במשהו נמי פסול. משום ששם ניכר הדבר לעיניים, ואף שינוי מראה כל שהוא מחסר מהדרו של האתרוג.
117. וברא"ש למד בדעת רש"י, שאין כל השיפוע מעוביו ועד הפטמה קרוי חוטם, אלא מקום עובי גובהו לבד. כלומר, המקום הרחב ביותר באתרוג במקום הגבוה ביותר שבו. אבל הרי"ף נקט שכל השיפוע עד הפטמה קרוי חוטם, וכן עמא דבר.
שנינו במשנתנו: נטלה פטמתו פסול:
תנא רבי יצחק בן אלעזר להלכה זו בלשון אחר: "נטלה בוכנתו". והיינו משום שפטמת האתרוג חדה ודומה לבוכנא. 118
118. כן פירש רש"י בפירושו הראשון בשם רבינו יעקב. ובאופן אחר כתב בשם רבינו יצחק הלוי: שפטמתו של אתרוג אינה בראשו, אלא פטמתו ועוקצו שניהם בחלקו התחתון, אלא שהעוקץ הוא מה שיוצא חוץ לגומא שבאתרוג, ועל כן אם ניטל כשר שאינו מגוף האתרוג, ואילו פטמתו הוא החלק הנעוץ בתוך הגומא בבשר הפרי, שאם ניטלה נעשה האתרוג חסר ופסול. ולפיכך היה רבי יצחק בן רבי אלעזר מכנה אותה בוכנא, לפי שנעוץ הוא בחוזקה כבוכנא. ופירוש ראשון נראה לו עיקר. וראה ילקוט מפרשים.
שנינו במשנתנו: נקלף פסול:
אמר רבא: האי אתרוגא דאגליד (שנקלף) ונעשה על ידי כך אדום כאהינא סומקא (תמרה אדומה) שכן דרך פירות הנקלפים שנעשים אדומים - כשרה, כיון שכך היא הרגילות, מראה אתרוג הוא. 119
119. וכתב הרא"ש: ומיירי שלא ניטלה אלא הקליפה החיצונית הדקה, שהרי אם ניטל מקליפתו הלבנה הרי הוא "חסר" ופסול. וכן כתבו הר"ן הריטב"א ועוד ראשונים. וברמב"ם (פרק ח הלכה ז) החמיר עוד יותר, דאיירי שאף קליפתו החיצונית הירוקה לא נתקלפה לגמרי אלא מעט, שעדיין הוא ירוק. וראה בזה עוד בילקוט מפרשים.
ומקשה הגמרא: והא אנן תנן: נקלף פסול?
מתרצת הגמרא: לא קשיא.