פרשני:בבלי:ביצה יז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ביצה יז ב

חברותא

ואי איתא שאם עבר ואפה מותר לאוכלו בשבת - ליתני: בברייתא את ההלכה הזאת שאם עבר ואפה - מותר, שהרי התנא בא ללמד לנו מה יעשה כדי שיוכל לאכול.
ומשנינן: אמר רב אדא בר מתנה: תנא, רק תקנתא דהיתרא - קתני. אבל תקנתא דאסורא - לא קתני.
תא שמע: מי שהניח עירובי תבשילין - הרי זה אופה ומבשל ומטמין. ואם רצה לאכול את עירובו ביום טוב לאחר שסיים מלאכת ההכנה לשבת - הרשות בידו.
ואם אכלו לעירובו עד שלא אפה או עד שלא הטמין - הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין, לא לו ולא לאחרים. ולא אחרים אופין ומבשלין לו.
אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר - הותיר לשבת. ובלבד שלא יערים! שלא יבשל פעם אחת לצורך יום טוב, ואחר כך יאמר שהוא צריך לבשל פעם נוספת לאורחים, ולמעשה הוא יעשה זאת לשבת.
ואם הערים - אסור לאוכלו בשבת.
ומוכח שהמבשל ללא עירוב נאסר המאכל לאוכלו בשבת.
אמר רב אשי לדחות את הראיה:
וכי מהערמה שאסרו לו לאכול - קא אמרת להוכיח על המבשל ללא עירוב שאסור לאכול!?
והרי שאני הערמה, דאחמירו בה רבנן טפי מהעובר במזיד. לפי שהעובר במזיד יודע שהוא עבריין ועתיד הוא לחזור בתשובה, וגם אין אנשים אחרים מוטעים ממנו. אבל המערים ישאר לעולם בקלקלתו משום שחושב שעושה דבר המותר, וגם מכשיל אחרים שיעשו כמוהו, וכך נעקרת תורת עירוב, ולכן החמירו בו לאוסרו.
רב נחמן בר יצחק אמר: הא מני, הברייתא שאוסרת את האוכל אם הערים - חנניה היא, ואליבא דבית שמאי, שמצינו שהוא מחמיר בהלכות עירוב, ואין מממנה ראיה שכך הלכה.
דתניא, חנניה אומר: בית שמאי אומרים: אין אופין אלא אם כן ערב בפת, ואין מבשלין אלא אם כן ערב בתבשיל, ואין טומנין אלא אם כן היו חמין טמונין מערב יום טוב. ובית הלל אומרים: מערב בתבשיל אחד ועושה בו כל צרכו.
תא שמע ראיה שהמאכל נאסר מהא דתנן במסכת תרומות (ב ג): המעשר פירותיו בשבת, ועבר על איסור תיקון פירותיו מדרבנן:
בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל.
ומוכח שאסור לאכול ממאכל שנתקן באיסור דרבנן.
ודחינן לראיה: לא צריכא, כאן מדובר דאית ליה פירי אחריני מתוקנים מערב שבת, ויכול לאכול מהפירות המתוקנים, אך כאן אינו יכול לבשל, ואין לו לאכול כלל אם נאסור עליו את מה שבישל.
תא שמע: המטביל כליו בשבת, בשוגג - ישתמש בהן, במזיד - לא ישתמש בהן.
וגם כאן דחינן: לא צריכא, דאית ליה מאני כלים אחריני.
אי נמי, אפשר לו לקבל כלים אצל שכניו בשאלה, אבל אוכל אין נוהגים להשאיל.
תא שמע: המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל.
ודחינן: אסורא על דבר דנעשה במלאכת שבת, שהוא מן התורה, שאני. ואין הוא דומה למבשל בלא עירוב שעבר רק על איסור דרבנן.
שנינו במשנתנו: בית שמאי אומרים שני תבשילין ובית הלל אומרים תבשיל אחד.
ושוין בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין.
ואמרינן: מתניתין - דלא כי האי תנא.
דתניא, אמר רבי שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל על שני תבשילין - שצריך שני תבשילים לעירוב.
על מה נחלקו - על דג וביצה שעליו.
שבית שמאי אומרים: אין זה אלא תבשיל אחד, וצריך שני תבשילין. ובית הלל אומרים: דיו בתבשיל אחד שכזה, היות וכשנים הוא נחשב.
ושוין, שאם פרפר ריסק ביצה ונתן לתוך הדג, או שרסק ירק הנקרא קפלוטות ונתן אותו לתוך הדג - שהן שני תבשילין לדברי הכל.
אמר רבא: הלכתא כתנא דידן, התנא של משנתנו, ואליבא דבית הלל, שדי בתבשיל אחד.  1 

 1.  רבינו תם סובר שאם רוצים גם לאפות וגם לבשל, צריכים (גם לשיטתנו שדי בתבשיל אחד), להניח גם תבשיל וגם פת. וכך נהגו.
שנינו במשנתנו: אכלו או שאבד - הרי זה לא יבשל עליו, וכו'.
אמר אביי: נקטינן להלכה: אם כבר התחיל בעיסתו ונאכל עירובו - גומר.
מתניתין:
חל יום טוב להיות אחר השבת -
בית שמאי אומרים: מטבילין את הכל, בין אדם הצריך להטהר לכבוד יום טוב, ובין כליו - מלפני השבת. היות והטבילה נחשבת כתיקון בין באדם ובין בכלים.
ובית הלל אומרים: את הכלים צריך לטבול מלפני השבת, ואילו האדם יכול לטבול אפילו בשבת.
ושוין בית שמאי ובית הלל, שמשיקין למי המקוה בשבת, את המים היפים לשתיה שנטמאו, ובתנאי שהונחו בכלי אבן שאינו מקבל טומאה - לטהרן באמצעות "זריעה", שהם בטלים בהשקתן למי המקוה, להיות כמי המקוה, ונטהרים בכך.
שהיות והם מונחים בכלי אבן, שאינו מקבל טומאה, נמצא שכל הכנסתם והשקתם למי המקוה אינו אלא לצורך התבטלותם של המים הטמאים למי המקוה.
אבל לא "מטבילין" את המים הטמאים על ידי נתינתם לכלי עץ הטעון טבילה, ומכניסים אותו עם המים כדי שהוא יטהר אגב השקת המים הטמאים במי המקוה. והטעם יתבאר בגמרא.
ומטבילין ביום טוב מגב לגב ומחבורה לחבורה. ויתבאר כל הענין בגמרא.
גמרא:
ומדייקת הגמרא: דכולי עלמא מיהת, מיהו - כלי בשבת לא מטבילים.
מאי טעמא?

דרשני המקוצר