פרשני:בבלי:תענית כא א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
לבר מהא (חוץ מדבר זה שהוזכר אחרון), שהיה מכריז שכל מי שרוצה - יבוא ויאכל, דלא מצינא למיעבד (שאיני יכול לקיימו), משום דנפישי בני חילא דמחוזא (משום שהעניים בעיר מחוזא מרובים מאד) 1212 , ואם יבואו כולם לאכול אצלי, יִכלֶה ממוני.
1212. כך פירש רש"י. וכתב המהרש"א, שלשון "בני חילא" לא משמע כן. ועוד, שמצינו במסכת בבא קמא (קיט א) שבני מחוזא היו עשירים. ולכן פירש, ש"בני חילא" היינו חיל המלך, שכשישמעו שהוא אומר "כל מאן דצריך ליתי וליכול" - יבואו גם חיל המלך, ויכלו ממונו.
הגמרא מביאה מעשה נוסף שמסופר בו בין היתר על כותל רעוע.
אילפא ורבי יוחנן 1213 הוו גרסי באורייתא (היו לומדים תורה). דחיקא להו מילתא טובא (היו עניים ודחוקים ביותר).
1213. כתב העיון יעקב, שהזכיר את אילפא ראשון, כי הוא היה גדול יותר מרבי יוחנן, כפי שכתב רש"י להלן. ולכן זכה רב יוחנן לגדולה ולא אילפא, כי עיקר הגורם שפרשו מדברי תורה היה אילפא. שהוא היה הגדול, ואחריו נמשך רב יוחנן. ולכן שמע רב יוחנן את דברי המלאכים, ולא אילפא.
אמרי (אמרו זה לזה): ניקום וניזיל וניעבד עיסקא (נלך ונעשה עסק לצורך פרנסתנו), ונקיים בנפשין (בעצמנו) את המקרא: "אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה'". כלומר, הם פירשו ודרשו את המקרא כך: לא יהיה אביון בך, בעצמך. אלא עליך לדאוג לפרנסתך 1214 .
1214. כך כתב רש"י. אמנם פשוט של מקרא אינו כן, אלא, זו הבטחה של הקדוש ברוך הוא, שלא יהיה בעם ישראל אביון "כי ברך יברכך ה'". עיין שם (דברים טו). ועיין במהרש"א שהביא שכך פירש רש"י במסכת בבא מציעא, גבי אבידתו ואבידת אביו - אבידתו קודמת: הזהר עצמך שלא תבוא לידי עניות.
אזלו (הלכו לדרכם).
בדרך אותבי תותי גודא רעיעא (התיישבו בצילו של כותל רעוע ומט ליפול) 1215 . הוו קא כרכי 1216 ריפתא (אכלו פת).
1215. אף שהגמרא לעיל אומרת שרב ושמואל לא עברו במקום שעמד לידו כותל רעוע מחמת הסכנה, ורבי ינאי אומר: לעולם אל יעמו דאדם במקום הסכנה ויאמר עושים לי נס וכו'", צריך לומר שאילפא ורבי יוחנן לא שמו לב לכך שאותו כותל היה רעוע. גבורת ארי. 1216. בלשון הגמרא "כרך" היינו אכל. ערוך.
אתו תרי מלאכי השרת (באו שני מלאכי השרת).
שמעיה (שמעו) רבי יוחנן, דאמר חד לחבריה (שאמר מלאך אחד לחבירו): נישדי עלייהו האי גודא - ונקטלינהו (נפיל עליהם כותל זה - ונהרגם) 1217 , לפי שמניחין את העיסוק בתורה, שהוא לצורך חיי עולם 1218 הבא, ועוסקין בפרנסתם, שהיא לצורך חיי שעה (חיי עולם הזה, שהם זמניים בלבד, ויש להם קץ)!
1217. שהיה כאן צירוף של שני דברים. היתה קפידא על שפסקו מדברי תורה, וגם ישבו במקום מסוכן, והרי השטן מקטרג במקום סכנה. יעב"ץ, עיין שם. 1218. היעב"ץ אינו גורס "חיי עולם הבא", אלא "חיי עולם". כי בלשון חכמים, המקביל ל"חיי שעה" הוא "חיי עולם". וכן כתב הרש"ש.
אמר ליה אידך (אמר לו המלאך השני) 1219 : שבקינהו (הניחם) ולא נהרגם, דאיכא בהו חד - דקיימא ליה שעתא (כי יש בהם אחד, שעומדת לו השעה להעשות גדול בתורה, ואין זה זמנו למות).
1219. למלאכים אין בחירה, ובוודאי לא התייעצו ביניהם האם להפיל את הכותל או לא. אלא שלחום מהשמים לרמוז לרבי יוחנן, שכדאי לו לחזור למקומו ולהמשיך ללמוד תורה. ואם יבין את הרמז ויקבלנו - אכן תעמוד לו השעה, וייעשה ראש ישיבה, כפי שאכן היה.
רבי יוחנן שמע את דברי המלאכים, ואילו אילפא - לא שמע.
אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי (האם שמעת דבר מה)?
אמר ליה אילפא: לא שמעתי דבר.
אמר רבי יוחנן בליבו: מדשמעי אנא (מזה שאני שמעתי את דברי המלאכים), ואילו אילפא לא שמע, שמע מינה (מוכח) שלדידי הוא דקיימא לי שעתא (שאני הוא זה שאמרו עלי המלאכים שעומדת לי השעה).
אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: חוזר אני בי ממחשבתי הראשונה. אלא, איהדר (אחזור למקומנו, ואמשיך ללמוד תורה), ואוקי בנפשאי (ואקיים בנפשי) את המקרא: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" 1220 .
1220. לכאורה שני מקראות המכחישים זה את זה הם ! מצד אחד כתוב: "אפס כי לא יהיה בך אביון", ומצד שני כתוב "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" ! ובאמת רש"י בחומש מיישב את המקראות. שכתב: אלא, בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים - ולא בכם. וכשאין אתם עושים רצונו של מקום, אביונים בכם. ומצינו שהרשב"א (בשו"ת, חלק א' סימן ת"ט) מבאר ענין זה. וזה לשונו: "ואני משיב בכל אלה, שהבטחת הכתובים אל הכלל, ואין הכתובים משגיחין על הפרטים. שהרי כתיב "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". ויש לנו מקום עיון בזה. כתוב אחד אומר "אפס כי לא יהיה בך אביון", וכתוב אחד אומר "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" ! אלא שאמרתי יצא לנו בזה ביאור רחב ודקדוק יפה בכתובים. "אפס כי לא יהיה בך אביון" וגמר הכתוב: "כי ברך יברכך ה'". כלומר, יברך את עמך בכלל, ותתן לו. ועל ידי ברכות הכלל שארבה לך, לא יהיה אביון, מי שאין לו. לפי שתתן לו, ולא יהיה אביון עוד. אבל הכתוב השני מדבר מצד עצם האביון, לומר "לא יחדל אביון". וגמר הכתוב: "על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך", כדי שלא יעמוד עוד באכזריות על ידי ברכותך. עוד יש לנו לדעת, דהנך לא בזכותא תליא מלתא, להיותם לזכאי מצד עצמו. אבל לאחרים יש מצד זכותם. וזהו שאמרו: כל העולם כלו נזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין. ודומה למה שאמרו: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין. אמנם המהרש"א כתב כאן: "ואקיים כי לא יחדל אביון - כדי לעסוק בתורה אמר כן". ולכאורה כוונתו ליישב סתירת המקראות. שבאמת אדם צריך לדאוג שלא יהיה אביון, כפי שלמדים מהמקרא "כי לא יהיה בך אביון". אבל אם אביונותו נגרמת על ידי כך שיושב ועוסק בתורה, ודאי ראוי ורצוי הוא. וזה נלמד מהמקרא "לא יחדל אביון".
רבי יוחנן הדר (חזר למקומו), ואילו אלפא - לא הדר (לא חזר), אלא נשאר בדעתו, שצריך ללכת למצוא פרנסה.
עד דאתא אילפא (עד שחזר אילפא ממסעו) - מליך רבי יוחנן (נעשה רבי יוחנן ראש ישיבה).
הגמרא קוראת לכך "מליך", לשון מלוכה, כי המנהג היה שמי שנעשה ראש ישיבה, היו הציבור מגדלין ומעשירין אותו מממונם 1221 .
1221. כפי שמצינו במסכת יומא גבי כהן גדול: "והכהן הגדול מאחיו" - גדלוהו משל אחיו. רש"י. אמנם עיין בתוספות במסכת בבא בתרא (קסד ב, ד"ה בשבת), שכתבו שהדרך לכנות שררה בלשון מלכות.
אמרו לו אנשי המקום לאילפא: אי אתיב מר וגריס (אם היית יושב כאן ולומד), לא הוה מליך מר (וכי לא היית אתה נעשה ראש ישיבה)?!
ודאי היינו ממליכין אותך (כי אילפא היה מתחילה חכם יותר מרבי יוחנן)! 1222
1222. כך משמע בתחילת הסיפור, שהקדים את אילפא לרבי יוחנן. ולכן שמע רבי יוחנן את דברי המלאך ולא אילפא, וזכה רבי יוחנן למלוך, כי עיקר הגורם לכך שפירשו מן התורה היה אילפא, שהוא היה הגדול, ונמשך רבי יוחנן אחריו. עיון יעקב.
אזל (הלך אילפא), ותלא נפשיה באסקריא דספינתא (עלה והעמיד עצמו בגובהו של תורן ספינה שעגנה בנמל) 1223 .
1223. אולי היתה זו אותה ספינה שחזר בה מחוץ לארץ, ורצה לרמז שלמרות שעסק במסחר, לא ביטל ולא הפסיד מלימודו. וכעין זה כתב המהרש"א, שזהו על פי דברי הגמרא במסכת עירובין, שהתורה לא תימצא לא בסחרנים ולא בתגרין. וזה רמז להם, שאף שנעשה סוחר, לא שכח תלמודו.
ומשם הכריז ואמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא (אם יבוא אדם, וישאלני דבר על ברייתא ששנו רבי חייא ורבי אושעיא 1224 ), ולא פשטינא ליה ממתניתין (ולא אוכל להביא לו ראיה לדברי הברייתא ממשנה) 1225 , נפילנא מאסקריא דספינתא - וטבענא (אפיל את עצמי מעל התורן - ואטבע בים)!
1224. כך כתב כאן רש"י. למרות שהיו עוד תנאים ששנו ברייתות, הם היו העיקר, כפי שמצינו במסכת חולין (קמא א): כל מתניתא דלא מתניא בין רבי חייא ורבי אושעיא - לא תותבו מינה בבי מדרשא. וזה לשון רש"י שם: רבי חייא ורבי אושעיא סידרו את הברייתות, ודקדקו בדברי כל חכם לומר כמו שאמר. אבל ישנם תנאים הרבה שמוסיפים על משנתם בדדמי. 1225. רבינו חננאל כתב: כלומר, כל מה שיש במשניות החיצונות (הם הברייתות, שסידרום רבי חייא ורבי אושעיא), עיקר שלהם במשנתינו, ואין כל חכם יודעו. לפיכך אני גדול מרב יוחנן, ולמה זכה לישב בראש ולא זכיתי אני? ! ורש"י במסכת כתובות (סט ב) כתב: כלומר, אף על פי שהלכתי בסחורה, לא שכחתי תלמודי וכו'. עיין שם.
אתא ההוא סבא, תנא ליה (בא זקן אחד, ושנה לו את הברייתא דלהלן): 1226
1226. כתב בספר מנחת יהודה, ששאל ממנו דווקא מברייתא זו, כי רצה לנחם אותו על כך שעסק בסחורה, שכך הוא דרך העולם. שהרי אפילו באב ובן, למרות שיש לאב ממון רב, רצונו הוא שבנו יעסוק בסחורה וילמוד דרך ארץ, כמבואר להלן.
האומר (מי שציוה לפני מותו) לאדם נאמן, שהפקיד בידו את ממונו: "לאחר מותי, תנו שקל (חצי סלע 1227 ) לבניי בשבת" (כל שבוע, לצורך פרנסת השבוע), ובאמת הן ראויין מחמת צרכיהם המרובים לתת להם סלע -
1227. סלע הוא שני שקלים. כל שקל הוא שני זוזים (דינרים). שיעור זוז בימינו: 4. 8 גרם כסף טהור.
נותנין להם סלע, כפי צרכיהם האמיתיים.
והטעם, כי אם היתה כוונתו בדווקא, שיתנו להם שקל ולא יותר, היה צריך לצוות בפירוש: אל תתנו להם אלא שקל.
והיות ולא אמר כך, אנו מניחים שמה שאמר שיתנו להם שקל, ולא יותר, היינו כדי לזרזם במשא ומתן, שיטרחו וילמדו דרך ארץ - וירויחו.
אבל אם בסופו של דבר אין המעות מספיקין לפרנסתם, ודאי גם בדעתו היה שיוסיפו להם.
ולעומת זאת, אם אמר אותו אדם בלשון זו: "אל תתנו להם לבני אלא שקל בשבוע", משמעות הדבר היא שיתנו להם רק שקל - ולא יותר.
ולכן אין נותנין להם אלא שקל 1228 .
1228. כתב השיטה מקובצת במסכת כתובות (סט ב), שאם אמר בלשון זו "אל תנו להם אלא שקל", וסכום זה אינו מספיק להם אפילו על ידי הדחק, נותנים להם סלע. כי מסתמא לא נתכוון להטיל את בניו על הציבור. אבל אם אמר: "אם מתו - ירשו אחרים תחתיהם", אזי אף אם אין מספיק להם, אין נותנין להם אלא שקל. עיין שם. אמנם רש"י שם כתב, שנותנים להם שקל, והשאר ניזונים מן הצדקה. והקשה רש"י ממה שמצינו שם (מח א): האומר (על עצמו), אם מת - לא תקברוהו מנכסיו (אלא מן הצדקה) - אין שומעין לו, לאו כל הימנו שיעשיר את בניו ! ותירץ, שם מדובר בנכסי עצמו, ולכן אין שומעין לו לקברו מן הצדקה כדי להעשיר את בניו. אבל כאן אין הנכסים של היתומים אלא לפי צוואתו.
ואם אמר אותו אדם, כשציוה לפני מותו: "מתו (אם ימותו בני) - ירשו אחרים תחתיהם", אזי בין שאמר: "תנו שקל לבני בשבת", ובין שאמר: "אל תתנו להם אלא שקל" -
אין נותנין להם אלא שקל.
משום שבכך שאמר "אם מתו - ירשו אחרים תחתיהם", נתכוין שישאר ביד הנאמן סכום שיוכלו להוריש לאחרים. ולכן אנו אומרים שנתכוין שיתנו להם בדווקא שקל, ולא יותר, כדי שישאר לאחרים.
אמר ליה אילפא: מה ששנינו ברייתא, שאף שאין די להם בפחות מסלע, בכל זאת נותנים להם רק שקל, הא מני (לפי איזו שיטה היא)
שיטת רבי מאיר היא, דאמר: מצוה לקיים דברי המת 1229 .
1229. כתבו התוספות במסכת כתובות (ע ב), שהחילוק בין "מצוה לקיים דברי המת" ל"דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי" הוא, שהדין של מצוה לקיים דברי המת הוא כשהושלש הכסף ביד אחר לצורך זה, והמקבל הוא בחיים. ואילו הדין של דברי שכיב מרע וכו' הוא בכל ענין. ועיין בשו"ע (חו"מ סימן רנ"ב) שהביא עוד חילוקים בין שני דינים אלו.
ולכן, אף שמן הדין היה צריך לתתן לבנים את כל הראוי להם, שהרי כל הממון - שלהם הוא, שירשוהו מאביהם, ואין בו לאותם אחרים שאמר האב שירשו אחריהם כלום, אלא אם ישאר מאותו ממון לאחר מיתת הבנים - יטלוהו אותם אחרים, ואם לאו - לא יטלו כלום,
מכל מקום, משום שמצוה לקיים דברי המת, שציוה שי?רשו אחרים אחרי בניו, אנו מקמצים בממון שיִרשו הבנים, כדי שיהא בו מוֹתָר, ויטלוהו אותם אחרים 1230 .
1230. כך פירש כאן רש"י. אמנם במסכת כתובות פירש, שהדברים מתייחסים לדין שאם אמר "אל תתנו להם אלא שקל" - אין נותנים להם אלא שקל, אף שלבסוף כל הנכסים שייכים להם, אין נותנים להם בקטנותם אלא שקל, והמותר - יזונו מן הצדקה. וכתב הקרן אורה, שמשמע מדבריו שם, שגבי הסיפא לפי כל הדעות אין נותנים להם אלא שקל, כיון שיש זכות לאחריהם אחריהם. עיין שם.
היות והזכרנו מעשה בבית רעוע, ואת גדולתו של רב אדא, שמחמת זכויותיו לא נפל הבית, מביאה הגמרא מעשה מאלף נוסף בענין זה.
אמרו עליו על נחום איש גם זו 1231 , שהיה סומא משתי עיניו, גדם משתי ידיו (שהיו שתי ידיו קטועות), קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין.
1231. כתב רבינו חננאל ש"גם זו" שם מקום הוא, כפי שמצינו בדברי הימים (ב, כח יח): פלשתים פשטו בערי השפלה והנגב ליהודה וילכדו את בית שמש ואת אילון ואת הגדרות ואת גמזו ואת בנותיה וישבו שם. אמנם יש לעיין, אם כן, מה שואלת הגמרא "ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו"? ובספר הפלאה שבערכין (ערך גמזו) כתב, שהעיר נקראת "גמזו", במילה אחת. ואילו כאן הגירסא "נחום איש גם זו", בשתי מילים. לכן שואלת הגמרא למה כינוהו כך. והיעב"ץ כתב, שנקרא "איש גמזו" על שם עירו. אלא שכינוהו איש "גם זו" על שם מעשיו. וכן הביא בשו"ת מפענח נעלמים (סימן ב') בשם אפיקי יהודה, שכך היא דרכם של רבותינו, לדרוש השמות, אף שהם שמות שניתנו לאדם מלידה. וכן כתב הענף יוסף, שלכן כינוהו "איש גם זו", כי היה מהעיר גמזו, ובגלל המידה הטובה שהיתה בו, כינוהו "איש גם זו". ולפי זה ביאר מדוע לא כינו בכינוי זה גם את רבי עקיבא, שאף עליו מסופר שהיתה בו מידה זו, כפי שמובא במסכת ברכות (ס ב, עיין שם).
והיה מוטל שוכב בבית רעוע. ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים, כדי שלא יעלו עליו נמלים דרך רגלי המיטה, והרי אינו יכול לסלקן, שהרי ידיו קטועות.
פעם אחת היתה מטתו של נחום מונחת בבית רעוע.
בקשו תלמידיו לפנות קודם את מטתו עימו, ואחר כך לפנות את הכלים שבבית, כדי שלא יפול הבית עליו.
אמר להם נחום: בניי! פנו קודם את הכלים, ורק אחר כך פנו את מטתי.
ולמה?
משום שמובטח לכם, שכל זמן שאני בבית 1232 - אין הבית נופל 1233 .
1232. אף שהיה עניו מאוד, אין כוונתו בזה להגדיל עצמו, אלא כוונתו לומר כי השטן שמח ביסורים שלו, שהם קשים ממיתה, ואינו חפץ במיתתו, אלא שישאר חי ביסורים אלו, ולכן ישתדל שלא יפול הבית עליו. בן יהוידע. 1233. הקשו המפרשים, היאך אמר נחום כך, והרי הגמרא לעיל אומרת: לעולם אל יעמוד אדם במקום הסכנה וכו' ! ואין לומר שהיינו דווקא במי שאינו צדיק גמור, שהרי למדים דבר זה מיעקב אבינו, שאמר "קטונתי מכל החסדים", ואין לך צדיק גדול יותר מיעקב, בחיר שבאבות ! וכן אין לומר שבמקום הפסד מותר, שהרי במעשה של רב הונא ורב אדא שהובא לעיל, מדובר במניעת הפסד, ובכל זאת הקפיד רב אדא ! ותירץ הגבורת ארי, שאמנם נכון שלכתחילה אין לעמוד במקום סכנה ולסמוך על צדקתו, אפילו הוא צדיק גמור, משום שיתכן שלא יעשו לו נס. ואף אם יעשו, הרי ינכו לו מזכויותיו, כי אין להטריח כלפי מעלה לכתחילה. אבל אם נזדמן לצדיק גמור מקום סכנה ממילא, בלי שהתכוון לכך, כמו במעשה זה של נחום, שכבר היתה מיטתו מונחת בבית רעוע, באופן כזה ודאי עושים לו נס, ואין מנכין מזכויותיו, היות ולא נתכוון לכך. ואף שהוא האריך והרחיב את זמן הנס יותר מההכרח שהיה להצלת עצמו, אין בכך כלום, כיון שסוף סוף היה צריך להתרחש נס, אין בכך הטרחה כלפי שמיא אם מאריכים את זמן הנס קצת. ועיין במהרש"א.
ולכן כדאי שתפנו קודם את הכלים, כדי להצילם, כי אין חשש שיפול בינתיים הבית עלי. מה שאין כן אם תפנו אותי קודם, יש חשש שמיד לאחר מכן יפול הבית, לפני שתספיקו להוציא את הכלים.
עשו תלמידיו כדבריו. פינו קודם את הכלים - ואחר כך פנו את מטתו, ורק אז נפל הבית.
משראו כך, אמרו לו תלמידיו לנחום בתמיהה: רבי! וכי מאחר שצדיק גמור אתה, עד כדי כך שאתה בטוח שלא יפול הבית כל זמן שאתה בו, למה עלתה לך כך, שאתה כל כך מיוסר? 1234
1234. אמרו עליו שהוא צדיק גמור, שהרי מוכח כך, כפי שהבאנו לעיל בשם הגבורת ארי. והיות וכך, שהוא צדיק גמור, שאלוהו מפני מה אירע לו כך. שהרי הגמרא במסכת ברכות (ז א) אומרת: צדיק וטוב לו - צדיק גמור. צדיק ורע לו - צדיק שאינו גמור. אם כן, איך יתכן שבאו עליו יסורים? והשיב להם, שהוא ביקש מהקדוש ברוך הוא שיביאם עליו, כי היתה לו תביעה על עצמו. והקדוש ברוך הוא - רצון יראיו יעשה.
אמר להם: בניי! אני גרמתי לעצמי את הייסורין הללו.
שכך היה מעשה: פעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי (משא) של שלשה חמורים.
אחד של מאכל,
ואחד של משתה,
ואחד של מיני מגדים (פירות).
בא עני אחד, ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי, פרנסני (תן לי דבר מה לאכול)!
אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור דבר מאכל 1235 .
1235. בירושלמי בסוף מסכת פאה מצינו: "נחום איש גם זו היה מוליך דורון לבית חמוי. פגע ביה מוכה שחין אחד. אמר לו: זכה עמי ממה דאית גבך ! אמר ליה: מיחזר. חזר, ואשכחיה מית. והוה אמר לקיבליה: עייניה דחמונך ולא יהבון לך - יסתמיין. ידיה דלא פשטן מיתן לך - יתקטעון. רגלייא דלא רהטין מיתן לך - יתברן. ומטתיה כן". הרי שאמר לעני להמתין לו עד שיחזור מבית חמיו.
לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו של העני, שהיה רעב מאוד 1236 .
1236. כתב בשולחן ערוך (יו"ד סימן רמ"ז סעיף א'): "מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד וכו' ומאד יש ליזהר בה, כי אפשר שיבא לידי שפיכות דמים, שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד, כעובדא דנחום איש גם זו.
הלכתי ונפלתי על פניו של העני, ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך - יסומו (יתעוורו) 1237 ,
1237. צריך להבין, מה היה לו לעשות, הרי התחיל לפרוק מן החמור ! וכתב היעב"ץ, שאולי נתרשל נחום בפירוקו של החמור, ולא נזדרז כראוי. ויש להוסיף, דהיינו שתבע את עצמו על כך שלא שם לב שהעני רעב כל כך שעומד למות ברעב, ולכן לא נזדרז מספיק. והבן יהוידע כתב, שאותו עני - אחזו בולמוס, ולחולי זה צריך לאכול במהירות. ולכן היה צריך נחום לקפוץ תיכף מן החמור, לקרוע את השקים, ולתת לו לאכול. והיות ולא עשה כן, אלא נתעכב להתיר את קשרי השקים, תלה את מותו של העני בו. וזהו שאמר "עיני שלא חסו על עיניך" - שלא נתתי ליבי ועיני לראות בך שאחזך בולמוס. "ידי שלא חסו על ידיך" - שלא מיהרתי לקרוע השקים. "רגלי שלא חסו על רגליך" - שלא קפצתי מיד מהחמור. עיין שם. עוד אפשר ליישב, שעל פי דרגתו, היה עליו להעלות בדעתו שעלול לבוא לו בדרך עני רעב כל כך, שאין די זמן לפרוק מן החמור ולתת לו, ולכן היה צריך להכין לו צקלון מיוחד שאפשר להוציא משם פת מיד.
ידיי שלא חסו על ידיך - יתגדמו,
רגלי שלא חסו על רגליך - יתקטעו.
ולא נתקררה דעתי, עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין.
וכך אכן היה.
אמרו לו תלמידיו: אוי לנו שראינוך בכך, במצב כזה! אמר להם: אוי היה לי אם לא ראיתוני בכך 1238 .
1238. בפשטות נתכוון לומר, שאילו לא היו באים עליו יסורים בעולם הזה, היה נגרע מחלקו לעולם הבא. כי הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.
ואמאי קרו ליה לנחום בכינוי זה: נחום איש גם זו, על שום מה כינוהו "איש גם זו"?
משום דכל מילתא דהוה סלקא ליה (שכל מאורע שהיה קורה לו, לטוב ולרע), אמר: גם זו לטובה 1239 .
1239. במסכת ברכות (ס ב) מצינו שרבי עקיבא אמר: לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל דעביד רחמנא - לטב עביד. עיין שם כל המעשה. וכתב בילקוט הגרשוני בשם הגאון בעל תולדות יעקב יוסף, שכל אחד הוא ענין בפני עצמו. ממה שמצינו במסכת ברכות נלמד, שיהא אדם רגיל לומר שכל מה שעושין משמים - לטובה עושים, אף שהרעה היא באמת רעה עכשיו, מכל מקום לבסוף טובה תהיה. ולכן מברכים על הרעה ברכה בפני עצמה (ברוך דיין האמת). שאם לא כן, אלא גם עכשיו היא טובה, גם ברעה היה לנו לברך "הטוב והמטיב". מה שאין כן במעשה של נחום איש גם זו, משם נלמד שהכל תלוי במקבל. שאם הוא מקבל את הדבר לאות שאירע לו טובה, אזי באמת נעשה טובה מיד. וזהו שאמר נחום גם זו לטובה. כלומר, לא לבד שבסוף יסתעף ממנו לטובה, כפי שבאמת היה באותו מעשה, אלא היה בטוח שכבר עכשיו - לטובה הוא. ובענף יוסף כתב, שאמנם כל אדם חייב לומר שכל מאי דעבד רחמנא - לטב עבד. אבל זהו שאמנם רעה היא, אלא שממנה תצמח טובה. אבל נחום היה אומר, שהמקרה הנראה רעה - טובה הוא.
זימנא חדא, בעו לשדורי ישראל דורון לבי קיסר (פעם אחת רצו ישראל לשלוח דורון לבית הקיסר).
אמרו: מאן ייזיל (מי ילך בשליחותנו)? כדאי שייזיל (ילך) נחום איש גם זו, דמלומד ורגיל בניסין הוא.
שדרו בידיה מלא סיפטא (שלחו בידו מלוא הארגז) דאבנים טובות ומרגליות.
אזל (הלך), בת בההוא דירא (לן בדרך בבית מלון) 1240 .
1240. במסכת סנהדרין (קט א) מובא ששאלוהו אנשי המלון: מאי איכא בהדך (מה הבאת איתך) ? אמר להם: קא מובילנא כרגא לקיסר (אני מוביל מס אל הקיסר). ובפשטות רואים מכאן את בטחונו הגדול, שאף כששאלוהו מה יש עימו, לא ניסה להסתיר את הדבר, אלא אמר להם שיש עמו רכוש רב. אמנם יתכן לומר, שעשה נחום השתדלות, ולא אמר שהוא מוביל שי לקיסר, אלא מס, כדי שיחששו לגנבו (שהרי המלך יודע שצריכים להביא לו מס, ואם לא יגיע, ישלח ויבדוק מה אירע).
בליליא קמו הנך דיוראי (בלילה, כאשר נחום נם את שנתו, קמו דיירי הבית), ושקלינהו לסיפטיה (נטלו את הארגז), הוציאו את מה שהיה בתוכו ונטלו לעצמם, ומלונהו עפרא (ומלאו את הארגז בעפר מחצר ביתם), והחזירוהו למקומו, כאילו לא אירע דבר.
כי מטא התם (כאשר הגיע נחום לשם, לבית הקיסר), והגיש את התשורה לקיסר, שרינהו לסיפטא (פתחו המשרתים את הארגז), חזנהו דמלו עפרא (וראו שהוא מלא בעפר).
בעא מלכא למקטלינהו לכולהו (רצה המלך בכעסו להרוג את כל היהודים). אמר: קא מחייכו בי יהודאי (לועגים לי היהודים), ששולחים לי במתנה ארגז מלא עפר! אמר נחום בליבו: גם זו לטובה.
אתא אליהו, אדמי ליה כחד מינייהו (בא אליהו הנביא, ונדמה למלך כאחד מהשרים).
אמר ליה למלך: הרי אין זה מסתבר שהיהודים יעשו דבר כזה, שישלחו למלך עפר, ויכעיסוהו.
דלמא הא עפרא - מעפרא דאברהם אבוהון הוא (אולי אין זה עפר פשוט, אלא מעפרו המיוחד של אברהם אביהם), שהשתמש בו במלחמת המלכים (כמסופר בספר בראשית פרק יד), דכי הוה שדי עפרא - הוו סייפיה (שכאשר היה אברהם זורק עפר על אויביו - היה העפר הופך לחרבות), גילי - הוו גירי (וכאשר היה זורק על אויביו קש - היה הופך לחיצים 1241 ). דכתיב: "יתן כעפר חרבו, כקש נדף קשתו"!
1241. זו דעה אחת במדרש. אמנם ישנה דעה אחרת, שהנס אצל אברהם היה, שהחרבות והחצים של אויביו הפכו לקש ועפר. עיין מדרש תנחומא ובראשית רבה שם.
קיבל המלך את דבריו של אליהו, והחליט לנסות ולבדוק האם אכן עפר פלא הוא.
הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה (היתה מדינה אחת, שלא היו יכולים חילותיו של הקיסר לכבשה). בדקו מיניה (בדקו מאותו עפר, שזרקו ממנו על חיל אותה מדינה) - וכבשוה (וכך הצליחו לכבשה) 1242 .
1242. בדקו את הדבר דווקא מלחמה ולא בארמון הקיסר, כי הבינו שדבר זה - נס גדול הוא, ואינו פועל אלא במקום הצורך. בן יהוידע.
עיילו לבי גנזיה (נכנסו לבית גנזיו של המלך), ומלוהו לסיפטיה (ומלאו את ארגזו של נחום) באבנים טובות ומרגליות, ושדרוהו ביקרא רבה (ושלחוהו למקומו בכבוד גדול).
כי אתו, ביתו 1243 בההוא דיורא (בדרך חזרה, שוב לן נחום באותו מלון).
1243. "בִּיתוּ" הוא לשון רבים. והיינו, ששלח עמו המלך מאנשיו ללוותו, והם לנו עמו באותו מלון.
כאשר ראו בני הבית את הכבוד הגדול שעושים לנחום, אמרו ליה: מאי אייתית בהדך, דעבדי לך יקרא כולי האי (מה הבאת איתך לבית הקיסר, שעשו לך כבוד גדול כזה)?
אמר להו: מאי דשקלי מהכא - אמטי להתם (מה שנטלתי עימי מכאן - הבאתי לשם, לבית הקיסר) 1244 .
1244. קצת משמע, שנחום הבין שעשו בני הבית מה שעשו. שאם לא כן, לא היה אומר כך: מה שלקחתי מכאן, מהמלון, הבאתי לשם, אלא: מה שלקחתי עימי בתחילה, הבאתי לבית הקיסר. ורואים מכאן את בטחונו הגדול בקדוש ברוך הוא. שלמרות שידע זאת, לא נמנע מללון שוב באותו מקום.
שמחו בני הבית, ואמרו בליבם: העפר שביתינו בנוי עליו - עפר פלאים הוא! כדאי להרוס את הבית, ולקחת את כל העפר שתחתיו לבית הקיסר!
סתרו לדירייהו (הרסו את ביתם), ואמטינהו לבי מלכא (והביאו את העפר לבית המלך).
אמרו ליה למלך: האי עפרא דאייתי הכא (העפר שהובא לכאן קודם לכן) - מדידן הוא (משלנו הוא), והנה הבאנו לך עוד מאותו עפר!
בדקוה - ולא אשכחוה (בדקו עבדי המלך אם יש אמת בדבריהם, שגם עפר זה - עפר פלא הוא, ולא נמצא כדבריהם),
וקטלינהו להנך דיוראי (והרגו את אותם בני בית).
שנינו במשנתנו: אי זו היא דבר עיר המוציאה חמש מאות רגלי כו'.
תנו רבנן: עיר המוציאה חמש מאות ואלף רגלי (כלומר, אלף וחמש מאות רגלי), כגון כפר עכו, ויצאו הימנה תשעה מתים בשלשה ימים 1245 זה אחר זה - הרי זה נחשב מכת דבר.
1245. משמע מכאן, שהתנא של הברייתא סובר כשיטת רבן שמעון בן גמליאל במסכת יבמות (סו א), שבשלש פעמים - הרי זו חזקה, ולא כשיטת רבי, שבשתי פעמים הרי זו חזקה. ועיין בגבורת ארי שהאריך בזה.
אבל אם מתו תשעה מתים ביום אחד, או שמתו בארבעה ימים 1246 - אין זה דבר.
1246. לכאורה קשה, לשם מה אמר התנא שאם מתו בארבעה ימים - אין זה דבר? בשלמא מה שאמר שביום אחד אין זה דבר, השמיענו דלא כשיטת רבי מאיר, וכפי שהגמרא אומרת להלן. אבל לשם מה הזכיר עניין ארבעה ימים, פשיטא ! ועיין בגבורת ארי שהאריך בזה.
ועיר המוציאה חמש מאות רגלי, כגון כפר עמיקו, דהיינו, שהיא מוציאה שליש מהעיר שהוזכרה לעיל, כגון כפר עכו, שמוציאה חמש מאות ואלף רגלי, ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים, זה אחר זה, דהיינו, שליש מתשעה מתים שהוזכרו לעיל - הרי זה נחשב מכת דבר. כי ביחס למספר אנשי העיר, היינו הך, כמו בכפר עכו 1247 .
1247. הקשה הגבורת ארי, למה נקט התנא "חמש מאות" ו"אלף וחמש מאות", ודילג על אלף ? וכתב, שאולי הטעם משום שלמספרים אלו מצא התנא דוגמאות: כפר עכו וכפר עמיקו. אבל למספר אלף לא מצא מקום שיהא דוגמא לכך.