פרשני:בבלי:מגילה לא א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
בתעניות <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> - קורין ברכות וקללות 163 דפרשת בחקתי, להודיע שעל עסקי החטא באה פורענות לעולם, ויחזרו בתשובה, וינצלו מהצרה שהם מתענין עליה.
163. כתבו התוס' (ל"א ע"ב, ד"ה ראש חודש אב, בסוה"ד), דאנו נוהגין עפ"י מסכת סופרים, לקרות בתעניות "ויחל". וכ"כ הרא"ש במסכת מועד קטן (פ"ג סי' פ'). עיי"ש. וכתב בשו"ת אבקת רוכל (סימן כ"ח): ":. שכבר ידוע שכל הפוסקים שלנו הם על פי התלמוד וכו', עם כל זה, יש דברים שאנו מניחים דבר התלמוד - ונוהגים כספרים אחרים. ואעידה לי עדים נאמנים ששנינו בפרק בני העיר, שבתעניות קורים ברכות וקללות, ואין אנו נוהגים כן, אלא אנו קורים ויחל כדברי מסכת סופרים וכו'. והטעם, לפי שאין דברים אלו תלויים בדבר אסור והתר, הרשות בידינו לקרות או להפטיר כדברי מי שיראה לנו שהוא יותר נכון, ואעפ"י שהוא נגד התלמוד, כיון שאינו דבר תלוי באסור והתר".
אין מפסיקין בקללות, אלא עולה אחד קורא את כולן, ושנים הראשונים קוראין פרשת ברכות שלפני הקללות.
בשני ובחמישי, ובשבת במנחה - קורין כסדרן. דהיינו, כסדר פרשיות כל השנה. ואין עולים להם קריאת שני וחמישי ושבת במנחה - מן החשבון של קריאת הפרשה בשבת, אלא יחזרו ויקראו שוב את אותה קריאה.
ומנלן דבעינן לקרוא ביום המועד - מעניינן של מועדות?
שנאמר: "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", ילפינן מהא דמצותן שיהו קורין פרשת כל אחד ואחד מהמועדות - בזמנו. 164
164. ביאור הך ילפותא - מובא בסוף המסכת.
גמרא:
תנו רבנן: בפסח - קורין בפרשת מועדות, ומפטירין - בפסח גלגל (פסח שעשו ישראל בגלגל, יהושע ה' י').
והאידנא, דאיכא תרי יומי טובים של פסח (בחוץ לארץ), ביומא קמא - מפטירין בפסח גלגל, ולמחר, ביום טוב שני - בפסח יאשיהו.
ובשאר ימות הפסח - מלקט וקורא מענינו של פסח. מאי היא?
אמר רב פפא: מאפ"ו סימן. דהיינו ראשי תיבות של פרשיות אלו:
"משכו וקחו לכם צאן", "אם כסף תלוה את עמי", "פסל לך", ו"וידבר ה' אל משה" שבפרשת בהעלתך, שבכל פרשיות אלו מוזכר ענין הפסח.
יום טוב האחרון של פסח - קורין פרשת "ויהי בשלח", משום שבשביעי של פסח אמרו שירה על הים. ומפטירין "וידבר דוד", שגם היא שירה, ומדבר בה גם בענין יציאת מצרים.
ולמחר - קורין "כל הבכור", ומפטירין "עוד היום בנב לעמד וגו'", שמדבר במפלת סנחריב, משום שמפלתו של סנחריב - בליל פסח היתה 165 .
165. והרש"ש הוסיף, דכתיב התם: "והחרים ה' את לשון ים מצרים וגו' והיתה מסילה לשאר עמו וגו' כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים".
אמר אביי: והאידנא נהוג עלמא למיקרי בימי הפסח פרשיות אלו:
משך - דהיינו: "משכו וקחו לכם",
תורא - "שור או כשב או עז",
קדש - "קדש לי כל בכור",
בכספא - "אם כסף תלוה את עמי", פסל - "פסל לך",
במדברא - "וידבר ה' אל משה במדבר",
שלח - שירת פרשת בשלח,
בוכרא - "קדש לי כל בכור".
בעצרת - קוראין "שבעה שבועות", ומפטירין בחבקוק, שמדבר במתן תורה.
אחרים אומרים: קורין "בחדש השלישי וגו'", שהוא המקרא של מתן תורה, ומפטירין במרכבה, על שם שנגלה הקדוש ברוך הוא בסיני ברבוא רבבות אלפי שנאן.
והאידנא דאיכא תרי יומי דעצרת, עבדינן כתרוייהו - ואיפכא.
דהיינו, ביום הראשון קורין כאחרים דהם בתראי - "בחדש השלישי", משום שמתן תורה בו' בסיון היה, דהיינו הזמן שנופל בו יום טוב ראשון, ומפטירין במרכבה. וביום השני - עבדינן כתנא קמא.
בראש השנה קרינן "בחדש השביעי", ומפטירין "הבן יקיר לי אפרים", משום דכתיב בסיפיה דקרא: "זכור אזכרנו, רחם ארח מנו".
ויש אומרים דקורין "וה' פקד את שרה", להזכיר את עקידת יצחק הכתובה באותה פרשה, כדי שתזכר לנו במשפט 166 . ומפטירין במעשה חנה, מפני שנפקדה בראש השנה. והאידנא דאיכא תרי יומי דראש השנה, יומא קמא - קרינן כיש אומרים - "וה' פקד את שרה". למחר - קרינן "והאלהים נסה את אברהם", כדי שתזכר לנו העקדה במשפט, ומפטירין - "הבן יקיר". ביום הכפורים - קורין בפרשת אחרי מות, ומפטירין: "כי כה אמר רם ונשא", שמדבר במדת התשובה, דכתיב ביה: "הלא זה צום אבחרהו וגו'". ובמנחה של יום הכפורים - קורין בפרשת עריות, מפני שעריות עבירה מצויה היא, שנפשו של אדם מחמדתן ויצרו תוקפו, מזכירין שמי שיש בידו עבירות - יפרוש מהן 167 . ומפטירין - בספר יונה, מפני שיש בו תשובת אנשי נינוה, ושקיבל הקדוש ברוך הוא את תשובתם, וניחם על הרעה שדבר לעשות להם. אמר רבי יוחנן: בכל מקום 168 שאתה מוצא שמוזכרת גבורתו 169 של הקדוש ברוך הוא - שם אתה מוצא גם ענוותנותו 170 .
166. והרע"ב כתב, דהיינו משום דבר"ה נפקדה שרה. 167. ותוס' כתבו, דלפי שהנשים מקושטות בשביל כבוד היום, לפיכך צריך להזכירם שלא יכשלו בהם. עוד כתבו, דאיתא במדרש (וכן הוא במחזור ויטרי), דישראל עושין רמז להקב"ה, שכשם שהזהיר אותם לא לגלות ערוה, כך לא תגלה ערותם בעוונותיהם. 168. הקשה האדמו"ר מקוצק, הא כתיב: "ה' מלך גאות לבש", והיכן אתה מוצא כאן את ענוותנותו ? וביאר, שבמלה "לבש" - נמצאת הענווה. כי בזה נרמז, שהגיאות היא רק לבושו של הקב"ה, אבל פנימיותו - היא הענווה. 169. הנודע ביהודה (תניינא או"ח סי' כ') הביא דיש שואלין, אמאי בנוסח שאנו אומרים במוצ"ש, איתא "גדולתו" ! ? וכתב, דבעצם יש ליישב, מאי שייכא הך עניינא בסוגיא דלעיל? אלא, שבא ליתן טעם, אמאי מפטירין ביום הכפורים: "כי כה אמר רם ונשא וגו"'. והיינו, דהואיל וביוהכ"פ הוא גמר דינו של אדם, וזו היא גבורתו של הקב"ה, להכי אנו מזכירין שיאחז הקב"ה גם במדת ענוותנותו להעביר על המדה, ולהכי נקט בגמרא לשון "גבורתו". אבל אנן, שאומרים מאמר זה בכל מוצש"ק, נקטינן "גדולתו", שהוא מדוקדק יותר בלשון הפסוקים, וכמש"כ מהרש"א. עיי"ש, ובמהרש"א כאן. 170. היערות דבש (ח"א דרוש ט"ז) ביאר ענין זה עפ"י משל. דהנה מלך, כבודו הוא לדבר רק עם שרים ודוכסים, אבל לא עם כפריים. ואם ידבר עם כפרי, אין אצלו הבדל אם עני הוא או עשיר, שהרי אין זה ערך אצלו כלל. כן הדבר אצל הקב"ה, כי אילו היו מלאכי מעלה קצת מחלק אלף אלפי אלפים בערך לו, יכולים היינו לומר כי כבודו של הקב"ה להיות עניינו עם המלאכים הגבוהים, ולא עם שפלים ונדכאים. אבל באמת כל צבא מעלה אין להם ערך כלל עם הקב"ה, והכל כאין ואפס נחשב למעלתו ויקרתו, וא"כ מאי נ"מ אם משרה שכינתו על גבוה שבגבוהים, או על שפל שבשפלים? והיינו "בכל מקום שאתה מוצא גדולתו וכו' שם אתה מוצא ענותנותו", כי לפי גודל הגדולה, כן ראוי הענוה שהוא שוכן את דכה ושפל רוח.
דבר זה כתוב בתורה, ושנוי (כתוב פעם שניה) - בנביאים, ומשולש - בכתובים.
כתוב בתורה: "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים", הרי גבורתו. וכתיב בתריה: "עושה משפט יתום ואלמנה"
- הרי ענוותנותו.
שנוי בנביאים: "כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש וגו'", וכתיב בתריה: "ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".
משולש בכתובים: דכתיב "סולו (שבחו) לרוכב בערבות ביה שמו", וכתיב בתריה: "אבי יתומים ודיין אלמנות".
יום טוב הראשון של חג - קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים, ומפטירין: "הנה יום בא לה'", דכתיב ביה: "לחוג את חג הסוכות".
והאידנא דאיכא תרי יומי, למחר - מיקרא הכי נמי קרינן כמו ביום הראשון.
אפטורי, מאי מפטירין למחר?
"ויקהלו אל המלך שלמה". שמדבר המקרא בחנוכת בית המקדש, שחגגו אז כל עם ישראל את חג הסוכות בירושלים.
ושאר כל ימות החג - קורין בקרבנות החג.
ביום טוב האחרון - קורין "כל הבכור", אלא שמתחילין מ"עשר תעשר", לפי שיש באותה פרשה הרבה מצות וחוקים הנוהגים באותו זמן שחל בו חג הסוכות, שהוא זמן אסיף, ועת שהעניים צריכין לאסוף מאכל לביתם, דכתיבי התם מצות מעשר עני, נתון תתן, פתוח תפתח, ועוד מצוות, וענין בכור.
ומפטירין: "ויהי ככלות שלמה", דכתיב ביה: "ביום השמיני שלח את העם", דמיירי ביום השמיני שלאחר חג הסוכות.
למחר - קורין פרשת וזאת הברכה, ומפטירין: "ויעמד שלמה 171 וגו' ויפרש כפיו השמים וגו'", דמיירי בחנוכת הבית, שהיתה במועד חג הסוכות.
171. כתבו התוס', דיש מקומות שנהגו להפטיר ב"ויהי אחרי מות משה" (כמנהגנו), ושיבוש הוא. וי"א שרב האי גאון תקן כך. עיי"ש. ועיי' עוד ברי"ף, ברא"ש, ובר"ן, שהביאו מנהג זה. ובטור (סי' תרס"ט) כתב: "ובירושלים יש שמפטירין ויהי אחרי מות משה, והכי מנהגינו". וכ"כ בשו"ע שם. ובהגהות מיימוניות (פי"ג מהל' תפילה, אות ח') כתב, דהא דאנו מפטירין "ויהי אחרי מות משה", דלא כדאיתא בגמרא, הוא משום שהגאונים תקנו כן, שהוא מעין הפרשה שקראו: "וימת שם משה". ורשאין הגאונים לשנות, כדאשכחן גבי ט' באב. עיי"ש. וע"ע באור זרוע (הל' קריאת המועדים סי' שצ"ג).
אמר רב הונא אמר רב: שבת שחל להיות בחולו של מועד, בין בחול המועד של פסח, ובין בחול המועד של סוכות, מקרא קרינן "ראה אתה".
אפטורי מאי?
בפסח מפטירין: "העצמות היבשות", שיצאו ממצרים לפני הקץ. ובסוכות - "ביום בוא גוג".
בחנוכה - קוראין בפרשת הנשיאים, ומפטירין - בנרות דזכריה, דכתיב התם: "והנה מנורת זהב כולה".
ואי מיקלעי שתי שבתות בחנוכה, אזי בשבת קמייתא - מפטירין בנרות דזכריה, ובשבת בתרייתא - מפטירין בנרות שלמה, דהיינו: "ויעש חירום וגו' ואת המנורות חמש מימין וגו'".
בפורים - קוראין "ויבא עמלק". בראשי חדשים - קוראין "ובראשי חד שיכם".
ראש חדש שחל להיות בשבת - מפטירין: "והיה מדי חדש בחדשו".
חל ראש חודש להיות באחד בשבת - בשבת מאתמול מפטירין: "ויאמר לו יהונתן מחר חד ש".