פרשני:בבלי:מועד קטן כה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מועד קטן כה א

חברותא

גמרא:
שנינו במשנה שאין קורעים על המת אלא רק קרוביו.
והוינן בה: וכי אפילו היה המת חכם אין קורעין עליו אלא קרוביו?
והתניא: חכם שמת - הכל קרוביו.
ויש לתמוה בלשון הברייתא: וכי "הכל הם קרוביו של חכם" סלקא דעתך לומר? אלא כך כונת הברייתא לומר: הכל נחשבים כקרוביו - הכל קורעין עליו, והכל חולצין עליו, והכל מברין עליו ברחבה!  352 

 352.  קושיא זו מתפרשת היטב אף לפירוש א'. שאמנם משנתנו דנה לענין מועד, מכל מקום יש ללמוד מדבריה, שלעולם אין חיוב קריעה וחליצה אלא על הקרובים, אבל שאר בני אדם אינם מחוייבים בה, ומשום כך לא התרנו להם לקרוע ולחלוץ במועד, ואילו בברייתא זו מבואר, שיש חיוב קריעה אף על חכם, שאינו קרובו. והריטב"א דן, האם בחכם נאמר גם חיוב אבילות, מלבד חיוב הקריעה וההבראה, שכן הסברא נותנת, שאין הבראה בלא אבילות. וכן מבואר לקמן לענין רבו, שנוהג עליו אבילות יום אחד. או שדין אבילות נאמר ברבו דוקא. ומכל מקום מברין על החכם, שחיוב הבראה אינו תלוי באבילות. (ונידון זה תלוי קצת במחלוקת שהבאנו בהערה הקודמת לענין הבראה במועד, שאין נוהג בו אבילות). והרמב"ן נוקט, שאין דין אבילות על חכם. עוד דקדק הריטב"א מלשון הברייתא "הכל כקרוביו", שדוקא כששמע שמועה קרובה על מות החכם, חייב לקרוע, אבל בשמועה רחוקה, אינו קורע, וכדין שמועה רחוקה בשאר קרובים. ודוקא בחכם שאינו רבו, אבל אם הוא רבו, אפילו בשמועה רחוקה קורע, וכדין אביו ואמו.
וכיון שכולם נחשבים כקרוביו, וכולם צריכים לקרוע עליו, מדוע אומרת המשנה שאין קורעים עליו אלא קרובי המת!?
ומשנינן: לא צריכא, משנתנו מדברת במת דלאו חכם הוא.
עוד הוינן בה: ואי אדם כשר הוא - חיובי מיחייב כל אחד למיקרע.
דתניא: מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים? - כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר  353  .

 353.  כתב הריטב"א, שהדבר פשוט, שאין חיוב אבילות על אדם כשר (אפילו אם ננקוט שעל חכם יש חיוב אבילות). ומכל מקום יש לחייב עליו קריעה, כדי לעורר הבכי וההספד. אך הר"ן (שבת קה) כתב, שיש הסוברים שאין לחייב קריעה על אדם כשר, שלא הוזכר אצלו אלא בכי, ואף על פי כן מן הראוי הוא לקרוע עליו. ולדעה זו יש לפרש כאן, הואיל ומן הראוי הוא לקרוע עליו, אף על פי שאין בקריעה זו חיוב, כבר יצא על כל פנים מידי איסור בל תשחית. וכתב הרמ"א (ו), שעל דיעה זו נהגו לסמוך להקל שלא לקרוע על אדם כשר. והקשו הראשונים, מאחר ואף על אדם כשר יש חיוב קריעה (לדעת החולקים על הר"ן הנ"ל), מדוע הוצרך התנא דברייתא לעיל להשמיענו, שיש חיוב קריעה על חכם, והרי אינו גרוע מאדם כשר. ותירץ הרמב"ן, שעל אדם כשר אינו מחוייב לקרוע אלא כשהוא בפניו, מה שאין כן בחכם, שאפילו שלא בפניו קורע. וכעין זה תירץ הרא"ש, שעל אדם כשר יש לקרוע כשנודע לו השמועה בין מיתה לקבורה, ואפילו שלא בפניו, אבל לאחר קבורה, אינו קורע, מה שאין כן בחכם, שבכל ענין יש לו לקרוע. והריטב"א תירץ, שבאדם כשר אין החיוב מוטל אלא על אותם הפחותים ממנו בחכמה, אבל השוים לו, אינם חייבים, מה שאין כן בחכם, שאף השוים לו קורעים. ומכל מקום, אותם שהם גדולים ממנו בחכמה, אינם מחוייבים. עוד כתב הריטב"א, שאינו נקרא אדם כשר אלא כשלמד קצת תורה, אף על פי שלא הגיע למדרגת "תלמיד", אבל אם לא למד כלל, אינו בכלל זה, שאי אפשר למי שאינו בן תורה, להיות אדם כשר באמת. וע"ע בש"ך (שמ יא).
ותמהינן: האם כדי שיבכה ויתאבל אדם על אדם כשר בעתיד, בניו של אדם מתים? וכי ערבונא קא שקיל מיניה, וכי לוקחים ממנו ערבון על כך מראש!?
אלא, כך יש לומר: בניו הקטנים של אדם מתים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר.
שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר - מוחלין לו על כל עונותיו, בשביל כבוד שעשה לו.
ומשנינן: משנתנו מדברת במת דלאו אדם כשר הוא.
ועוד הוינן בה: אי דקאי התם אם עומד שם אדם שאינו קרוב של המת בשעת יציאת נשמה - חיובי מיחייב גם הוא לקרוע, למרות שהוא אינו קרוב של המת. ומדוע אומרת המשנה שאין קורעים אלא קרוביו!?
דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה - חייב לקרוע. למה זה דומה - לספר תורה שנשרף, שחייב לקרוע כשרואה אותו נקרע  354 .

 354.  הראשונים כתבו בשם רש"י, שהדמיון לספר תורה הוא, שהאדם מישראל (אף על פי שלא למד תורה) עתיד הוא ללמוד תורת ה', ולכן יש לקרוע עליו כעל שריפת ספר תורה. והוסיפו, שלפי טעם זה, אין קריעה זו אלא באיש, שמצווה ללמוד תורה, מה שאין כן באשה. (ואף על פי שמצווה ללמוד דינים השייכים אליה, אין זה כתלמוד תורה של איש. וע"ע בב"י). אלא שהוקשה להם עיקר סברתו, שאנו מחשיבים אותו כספר תורה, על שם העתיד. אולם רש"י שלפנינו פירש, שהנשמה שבגוף, שהיא קרויה "נר" ("נר ה' נשמת אדם"), יש לה דמיון לספר תורה, שקרויה גם כן "נר" ("נר מצוה ותורה אור"). וביאר הרש"ש כונתו, שאמנם אין הנשמה נאבדת ח"ו ביציאתה מן הגוף, שהרי היא נצחיית, אלא שכמו שמבואר לקמן לענין שריפת ספר תורה, שיש לקרוע על כך שתי קריעות, קריעה אחת על שריפת הכתב, וקריעה שניה על שריפת הקלף, כמו כן יש לקרוע על אבדן הגוף, שהיה משכן לנשמה בחייו, וכמו הקלף שהוא משכן לדברי התורה הכתובים עליו. והרמב"ן פירש בזה ב' פירושים נוספים. א. אין זה אלא דמיון בלבד לספר תורה. שכשם שקורעים על שריפת התורה, מפני שיש בזה הפסד גדול וחרדה רבה, כך יש לקרוע על יציאת נשמתו של אדם מישראל. (וכן הוכיח הקרן אורה שאין זה אלא דמיון בלבד, שהרי באמת חלוקים הם בדיניהם, שהקרע על ספר תורה, אינו מתאחה לעולם, מה שלא נזכר כן ביציאת נשמה. ולהרמב"ם יש ביניהם חילוק נוסף, שהקריעה על ספר תורה שוה לקריעה שעל אביו בכל הפרטים, מה שאין כן ביציאת נשמה). ב) כשם שקורעים על שריפת התורה, כך יש לקרוע על אדם זה שקיים מצוות התורה בימי חייו. וכן הביא הריטב"א דברי חכמים, שאפילו ריקנים שבהם, מלאים מצוות כרימון. והנה, לפי ג' פירושים האחרונים, אף באשה שייך קריעה זו, שאף נשמתה קרויה "נר", ויש בפטירתה חרדה רבה, ואף היא מקיימת מצוות התורה. וכתב הגר"א, שמקושית הגמרא יש להוכיח שאף באשה שייך קריעה זו, שאם לא כן, היה לנו ליישב ולהעמיד משנתנו באשה, שאפילו עומד בשעת יציאת נשמתה, אינו קורע. ויעויין בב"ח לענין קטן שלא הגיע לחינוך, שלפירוש ב' של הרמב"ן אין לקרוע עליו, ולשאר הפירושים, קורע. עוד כתבו הראשונים, שאין לקרוע על המומר להכעיס, אפילו בעבירה אחת, ואפילו על המומר לתיאבון, כשהיה עובר בקביעות.
ומשנינן: משנתנו מדברת בכגון דלא קאי התם שלא עומד שם אדם שאינו קרוב למת בשעת יציאת נשמה.
כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה. אמרי: לא גמרינן לא למדנו תורה מיניה, ממנו  355 .

 355.  ומה שלא קרעו עליו על כל פנים כשם שקורעין על אדם כשר, תירץ הרמב"ן על פי המבואר לעיל, שאין חיוב קריעה על אדם כשר אלא כשהוא בפניו (וכן לדעת הרא"ש, כשנודע לו קודם קבורה), וכאן היה זה שלא בפניו, או אחר הקבורה. וכן לדעת הריטב"א, היו חכמים אלו שוים לרב ספרא בחכמתם, ולכן היו פטורים מלקרוע עליו מכח דין קריעה שעל אדם כשר.
אמר להו אביי: מי תניא "הרב שמת כולם כקרוביו"?
הרי "חכם שמת הכל כקרוביו" תניא. ועוד, הרי כל יומא שמעתתיה שמועותיו של רב ספרא נאמרות בפומין בפיותנו בלומדנו בבי מדרשא. ונמצא שאנו לומדים ממנו, גם אם אין אנו תלמידיו באופן ישיר  356 .

 356.  דעת הרא"ש, שלהלכה יש לחייב קריעה על חכם אף שאינו רבו. שהרי זו היתה טענתו הראשונה של אביי. והביא עוד מירושלמי, שאפילו על התלמידים שעדיין לא הגיעו לדרגת חכמים, יש לקרוע. אולם דעת רבינו מאיר, שאין חיוב קריעה אלא על רבו. וכתב הרמ"א (ז), שעל זה סומכין להקל שלא לקרוע על חכם שמת, כשאינו רבו. ודוקא על רבו מובהק, שלמד רוב תורתו ממנו, אבל על רבו שאין מובהק, אין נוהגין לקרוע. כן כתב הרמ"א.
סבור, סברו רבנן כי אין תקנה להמנעותם מקריעה, כי מה דהוה - הוה. ואין אפשרות לקרוע לאחר זמן.
אמר להו אביי: תנינא: חכם, כל זמן שעוסקין בהספד - חייבין לקרוע עליו.
סבור למיקרע לאלתר בלא הספד.
אמר להו אביי, תניא: חכם - כבודו בהספידו, ויש לכם להמתין מלקרוע עד שעת ההספד  357 .

 357.  כתב הלחם משנה, שהרמב"ם והטור נחלקו בביאור דין זה. שלדעת הרמב"ם, לכתחילה יש להשהות הקריעה עד שעת ההספד, ואינו קורע בשעת שמועה. אבל הטור מפרש, שלכתחילה יש לו לקרוע בשעת שמועה, אלא שאם לא קרע אז, יש לו להמתין לשעת ההספד.
כי נח נפשיה דרב הונא, סבור לאותובי להניח ספר תורה אפורייה, על מטתו, כדי לומר עליו "קיים זה מה שכתוב בזה".
אמר להו רב חסדא: מילתא, דבר, דבחייה, שבחייו של רב הונא, לא סבירא ליה, היה סבור שאין לעשות כן, וכי השתא עתה ליקום ליעבד ליה, נעמוד ונעשה לו דבר שהוא עצמו סבור שאין לעשותו!?
דאמר רב תחליפא: אנא חזיתיה ראיתיו לרב הונא, דבעי למיתב אפורייה, שרצה לישב על מיטה, והוה מנח ספר תורה עליה.
וכף כדא אארעא, הפך רב הונא כד על פיו, ואותיב והניח את ספר תורה עילויה, עליו, משום שסבר שאסור לישב על מיטה שספר תורה מונח עליה  358 .

 358.  הריטב"א מבאר, שרצונם היה להניח הספר תורה באופן שיהיה גבוה מרב הונא. וגם באופן זה אין להתיר לכל אדם, אלא לתלמיד חכם ושלם במעשיו. (שהוא דומה לספר תורה). ואמר להם רב חסדא, שרב הונא היה מקפיד על עצמו, שלא לישב כלל על המיטה שספר תורה עליה. וכעין זה כתבו התוספות. ובבבא קמא (יז) מבואר (בתירוץ א'), שבימיהם היו נוהגין להניח ספר תורה על מיטת החכמים, אבל לא היו אומרים "קיים זה מה שכתוב בזה". ויתירה מזאת למדנו במנחות (לב), שלדעת רבי יוחנן, אין איסור כלל לישב על מיטה שספר תורה מונח עליה. אבל להלכה נפסק לאיסור. (יעויין יו"ד רפב ז, שנג ב). ומבואר שם, שהוא הדין אף לשאר ספרי קודש. אך אם הספרים גבוהים ממנו, מותר. ויעויין בש"ך שביאר מהו שיעור הגובה להתיר הישיבה.
אלמא, קסבר רב הונא אסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה.
לא הוה נפיק פוריא מבבא. לא יצאה מיטתו דרך השער.
סבור לשלשולי דרך גגין. אמר להו רב חסדא: הא גמירנא מיניה: חכם - כבודו שיוציאו מטתו דרך פתח.
סבור לאשנויי להעבירו מפוריא מהמיטה הרחבה ששכב עליה לפוריא צרה.
אמר להו רב חסדא: הכי גמרינא מיניה: חכם - כבודו שיוציאוהו במטה ראשונה שמת עליה.
דאמר רב יהודה אמר רב: מנין לחכם שכבודו במטה ראשונה - שנאמר (שמואל ב ו) "וירכבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה"  359 .

 359.  רש"י מבאר, שבאותה עגלה ששלחו הפלשתים את ארון הברית, בה העלה דוד את הארון לקרית יערים. והקשו המפרשים, הלא מפורש בכתוב (שמואל א ו), שתיכף עם בוא העגלה משדה הפלשתים, בקעו את עציה והקטירו עליהם לה'. ובטעמא דקרא תירץ, שלא בקעו אלא מקצת עציה, ושאר העגלה היתה עדיין עומדת בעיניה. והמהרש"א העיר, שאמנם מבואר בסוטה (לה), שדוד שגה בזה שנשא את הארון על עגלה, הואיל ודינה לינשא בכתף, ואף על פי כן הוכיחה הגמרא ממה שנשאה באותה עגלה, שכן הוא מדרך הכבוד, שלא לשנות מעגלה לעגלה.
פרוס בבא, הרחיבו את השער, ואפקוה.
פתח עליה רבי אבא: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה שלא תשרה עליו.
מתיב רב נחמן בר חסדא, ואמרי לה רב חנן בר חסדא: הרי כתוב בספר יחזקאל (פרק א) "היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים". ומוכח שגם בבבל שורה השכינה!? טפח ליה אבוה בסנדליה. אמר ליה: וכי לאו אמינא האם לא אמרתי לך לא תיטרוד עלמא בקושיות?
מאי "היה דבר ה'" שהיה כבר ששרתה עליו שכינה בהיותו בארץ ישראל  360 .

 360.  רש"י מפרש שני פירושים. א. היה זה באמת דבר היוצא מן הכלל. ב. הואיל וכבר שרתה עליו שכינה בארץ ישראל, שוב לא נסתלקה ממנו, אף על פי שירד לבבל. ולכאורה יש להעיר, ממה שמבואר בילקוט (יונה), שיונה הנביא ירד לתרשיש, כדי שלא תשרה עליו שכינה, אף על פי שכבר שרתה עליו השכינה בהיותו בארץ ישראל.
כי אסקוה להתם, אמרו ליה לרבי אמי ולרבי אסי: רב הונא אתי. והבינו שהוא מגיע חי, כי לא סיפרו להם על מותו.
אמרו רבי אמי ורבי אסי: כי הוינן התם בבבל, לא הוה לן לדלויי רישין מיניה. לא יכולנו להרים ראשנו מחמת גדלותו, וכי השתא אתינן הכא עכשו שבאנו לארץ ישראל אתא בתרין, הוא בא אחרינו?
אמרו להו: ארונו בא!
רבי אמי ורבי אסי נפוק לקראתו ללוותו.
רבי אילא ורבי חנינא לא נפוק.
איכא דאמרי, רבי אילא נפק, רבי חנינא לא נפק. דנפק - מאי טעמיה?
דתניא: ארון העובר ממקום למקום - עומדים עליו בשורה, ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים  361  .

 361.  כתב הרמב"ן, שדין זה נאמר דוקא כשכבר נקבר במקום אחר, ואחר כך ליקטו עצמותיו, ומעבירים אותם ממקום למקום. שבציור זה, מאחר ונוהגים עליו דיני אבילות באותו היום, וכמו שלמדנו לעיל (ח), על כן שייך בהם גם כן תנחומי אבלים. וכמו כן, כשהוא עומד עדיין תוך ז' לקבורתו, אף שאין זה ביום ליקוט העצמות. (והוא הדין, כשעדיין לא נקבר, ובאים לקברו במקום זה, וכמו שכתב הריטב"א). אבל כשאין על הקרובים דין אבילות, ודאי אין מקום כלל לומר תנחומי אבלים וכו'.
דלא נפק - מאי טעמא?
דתניא: ארון העובר ממקום למקום - אין עומדין עליו בשורה, ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים.
קשיין אהדדי!
לא קשיא.
כאן - ששלדו קיימת.
כאן - בשאין שלדו קיימת.
ורב הונא - שלדו קיימת הוה.
וזה דלא נפק - לא סיימוה קמיה ששלדו קיימת.
אמרי: היכא נינחיה בקבר של מי? רב הונא ריבץ תורה בישראל, ורבי חייא ריבץ תורה בישראל הוה. ולידו של רבי חייא מקומו של רב הונא.
אמרו: מאן מעייל ליה לקוברו ליד רבי חייא?
אמר להו רב חגא: אנא מעיילנא ליה, דאוקמתיה לתלמודאי כי הוינא בר תמני סרי שנין, ולא חזי לי קרי.
ומשמע ליה קמיה, הייתי משמיע שמועות לפני רב הונא, וידעי בעובדיה. והכרתי את מעשיו הגדולים: כגון, דיומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילין, שהצד השחור היה כלפי גופו, ויתיב עלה ארבעין תעניתא  362  .

 362.  עיקר הקפידא היא כשנתהפכה הרצועה במקום עיקר הקשירה, שאז צריך לחזור ולהפכה לצד השחור, אבל שלא במקום עיקר הקשירה, אין צריך להפכה אלא משום נוי מצוה. משנ"ב (כז לח).
עייליה רב חגא לקוברו.
הוה גני שכב שם במערת הקבורה, יהודה בן רבי חייא מימיניה דאבוה, וחזקיה בנו משמאליה.
אמר ליה יהודה לחזקיה: קום מדוכתיך, דלאו אורח ארעא דקאים רב הונא שרב הונא עומד  363 .

 363.  הטור (שסא) הביא בשם הירושלמי, שאדם הרואה כשנושאין מת, יש לו לעמוד, אבל לא מפני המת, אלא מפני המלוים (מפני שמקיימים מצוה). והקשה הט"ז מהמבואר כאן, שעמד חזקיה לכבודו של רב הונא. ותירץ הט"ז, שדברי הירושלמי אמורים דוקא בסתם מת, אבל בחכם יש לעמוד אף מפני המת. ויעויין בנקוה"כ. ובחדרי דיעה דחה ראית הט"ז, שחזקיה לא נעמד לכבודו של רב הונא, אלא שפינה לו את מקומו, ואין זה שייך כלל לנידון הירושלמי.
בהדי דקאים יהודה - קם בהדיה עמודא דנורא.
חזייה רב חגא, איבעית, נבהל מעמוד האש, זקפיה העמיד לארוניה של רב הונא שיחצוץ בינו לבין עמוד האש, ולא יזיקנו, ונפק, אתא.
והאי דלא איענש ענש רב חגא, שהצליח להנצל מעמוד האש, הוא רק - משום דזקפיה לארוניה דרב הונא שיחצוץ ביניהם.
כי נח נפשיה דרב חסדא סבור לאותובי ספר תורה אפורייה, לשים ספר תורה על מטתו.
אמר להו רבי יצחק: מילתא דלרביה לא סבירא ליה, אנן ניקום נעביד ליה!?
סבור דלא למישלל קרעייהו עליו.
אמר להו רבי יצחק בר אמי: חכם, כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה - שוללין  364  .

 364.  נחלקו הראשונים בדין איחוי על חכם. שלדעת הרמב"ם, אינו מאחה עד למחר. ולדעת הרמב"ן, מאחה מיד, ועל כל פנים לאחר הקבורה. ודעת הריטב"א, שמאחה לאחר ז'. עוד נחלקו הראשונים בזמן השלילה על רבו. שלדעת הרמב"ם והרמב"ן, יש לו לשלול למחרת. ונתן הרמב"ן טעם בדבר, שביום הקבורה הרי הוא מתאבל עליו, כמבואר לקמן בגמרא, ולא מצאנו מי שיהיה מותר לשלול בימי אבלו. מה שאין כן בחכם, שאינו נוהג עליו אבילות כלל. וע"ע בהערה 353. ולדעת הריטב"א אין לו לשלול למחרת. ולא פירש, אם שולל לאחר ז', או לאחר ל' (כקרע שעל אביו ואמו, שהרי הושוה להם לענין איסור איחוי). עוד נחלקו הפוסקים בזמן השלילה על ס"ת שנשרף וכדומה. שדעת הטור היא, שאינו שולל עד ז'. אבל הב"י כתב, כיון שאין בזה אבילות כלל, לא שייך להצריכו שימתין ז' ימים, אלא מאחה למחרת. ושיטת הרמב"ן הנ"ל מיוסדת על הירושלמי, ושם מבואר, שזמן השלילה על רבו תלוי הוא בזמן גמר האבילות, כלומר, שאם אנו סוברים "מקצת היום ככולו", ומתירים לו נעילת הסנדל באותו היום, כמו כן יש לו גם לשלול בו ביום, אבל אם אינו נועל הסנדל עד למחר, כמו כן אינו שולל עד למחר. ולפי זה, מאחר ונפסק להלכה שהוא מותר בנעילת הסנדל בו ביום, כמבואר ביו"ד (רמב כה), היה הדין נותן, לדעת הרמב"ן, שיהיה מותר לשלול אפילו בו ביום. (וכמו שיש להוכיח כן גם בדעת הריטב"א, שהרי הוא דן לחייב אבילות אף על חכם שאינו רבו, ואף על פי כן שוללין את קריעתו בו ביום, הרי לנו, שמועיל מקצת היום ככולו אף לענין זה). וכמו כן נתיר לשלול בשאר קרובים, לאחר כניסת מקצת יום ז', שהרי מקצתו ככולו. אלא שכל זה הוא לדעת הרמב"ן. אבל דעת הרמב"ם היא, שאף בנשיא אינו שולל עד למחרת. אף על פי שאין נוהגין עליו אבילות כלל. (יעויין בביאור הגר"א שמ לט). ואם כן הוא הדין אף לענין יום קבורת רבו, שאף על פי שהותרה האבילות לאחר מקצת היום, איסור השלילה לא הותר. וכמו כן נפסק בשו"ע (לט), לענין קרע על ספר תורה שנשרף, שאינו שולל עד למחר, אף על פי שגם בזה אינו נוהג כלל מנהגי אבילות. ויעויין במנחת שלמה (עג), שבכל מקום שהתירו השלילה למחרת, אינו צריך להמתין ליום המחרת, אלא מיד בערב יש לו לשלול.
כי נח נפשיה דרבה בר הונא ורב המנונא - אסקינהו להתם, לארץ ישראל.

דרשני המקוצר