פרשני:בבלי:מועד קטן כח ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
מתניתין:
א. נשים במועד - מענות, וכפי שתבאר המשנה להלן, אבל לא מטפחות בידן על גופן כדרך שעושות ביום חול 448* .
448*. בתשובות הגרעק"א (א בהשמטה) מבואר, שאשה אינה אסורה בהספד ותענית במועד, לדעת הפוטרים אותה מחיוב שמחה. והקשה המקור ברוך (א ה) ממשנתנו, שאוסרת על הנשים לטפח במועד (וכמו שכתבו התוספות שהוא מפני הצער שבדבר). ורמז שם ליישב, שסיבת האיסור היא מפני צער האנשים, ולא מפני צער הנשים.
רבי ישמעאל אומר: נשים הסמוכות למטה - מטפחות.
ב. בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים - מענות ומטפחות.
אך בזה וזה, בראשי חדשים, ובחנוכה ובפורים - לא מקוננות.
ומשעה שנקבר המת - לא מענות ולא מטפחות.
ומבארת המשנה את משמעות "מענות" ו"מקוננות":
איזהו "עינוי"? - שכולן עונות כאחת.
איזו היא קינה? - שאחת מדברת, וכולן עונות אחריה.
שנאמר (ירמיהו ט) "ולמדנה בנתיכם נהי (שכולן תענינה כאחת). ואשה רעותה קינה (שאחת אומרת קינה, ורעותיה עונות אחריה) ".
ומסיימת המשנה בדברי נחמה:
אבל לעתיד לבא, הוא אומר (ישעיהו כה) "בלע המות לנצח, ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים". וגו' 449 .
449. פירשו התוס', שסיים המשנה במאמר זה, כדי לסיים בדבר טוב, שמסכת זו שנויה היא בסוף סדר מועד.
גמרא:
ומבארת הגמרא מה הן אומרות בעינוי ובקינה:
מאי אמרן, מה אומרות הנשים המענות והמקוננות?
אמר רב: ויי לאזלא, למי שהולך עתה אל בית עולמו, הליכה שאינה חוזרת, ויי לחבילא, למת הנישא עתה כמו חבילה.
אמר רבא: נשי דשכנציב שהיו חכמות אמרן הכי, את הנוסח שאמר רב: ויי לאזלא, ויי לחבילא.
ואמר רבא: נשי דשכנציב אמרן: גוד נפל גרמא העצם מככא מהלחיים. ונמטי מיא לאנטיכי. ויעלו המים למעלה. (עיין במפרשים בעין יעקב).
ואמר רבא, נשי דשכנציב אמרן: עטוף וכסו התעטפו והתכסו טורי ההרים, היות דבר רמי בן רמים ובר רברבי ובן גדולים הוא הנפטר הבא להקבר ביניכם.
ואמר רבא: נשי דשכנציב אמרן: שיול הגולל הוא ה"אצטלא דמלתא" בגד המשי לנפטר!
ועל מי היו אומרים זאת?
לבר חורין דשלימו זוודיה. על מי שירד מנכסיו, ואין במה לקבור אותו, וכך היו מעוררות את הציבור לעזור בקבורתו.
ואמר רבא: נשי דשכנציב אמרן על מי שאין לו לצרכי קבורתו: רהיט ונפיל אמעברא, תגר היה כל ימיו, ועתה בבואו לעבור מכאן לעולם הבא, הוא נפל ריקם בלי ממון.
ויזופתא יזיף. והוא צריך עתה הלואה לצרכי קבורתו.
ואמר רבא: נשי דשכנציב אמרן על עני שכזה: אחנא תגרי אחינו התגרים אזבזגי מיבדקו. באחריתכם יתכן ותראו כמוהו!
ואמר רבא: נשי דשכנציב אמרן: מותא כי מותא, למות הוא מת כמו כולם, ואולם מרעין, מחלותיו לפני מותו - חיבוליא. היו קשות ומחבלות בו 450 .
450. הב"י הביא בשם הרמב"ן, שעל אותם מתים שלא מצאו במה לשבחם, היו מקוננות על היסורים שהיו להם, שאסור לשבח המת בדבר שאין בו כלל. (יעויין ברכות סב).
תניא, היה רבי מאיר אומר: זה שאמר קהלת (פרק ז) "טוב ללכת אל בית אבל", וממשיך ואומר עד "והחי יתן אל לבו", וכונתו לומר שהחי יתן אל לבו - דברים של מיתה. שיתן אל לבו וידע שזכות האדם לכבוד אחר מותו היא לפי הכבוד שהוא חלק לאחרים:
דיספד לאחרים - יספדוניה, יספדו לו.
דיקבר - יקברוניה.
דיטען את המיטה על כתיפו - יטענוניה.
דידל, מי שיגביה קולו בשעת הספד של אדם אחר - ידלוניה. ואיכא דאמרי: דלא ידל - ידלוניה מי שאינו מגביה עצמו, שאינו מתגאה, יגביהוהו אחרים.
דכתיב (משלי כה) "כי טוב אמר לך עלה הנה". וגומר 451 .
451. תחילת הפסוק הוא, "ובמקום גדולים אל תעמוד, כי טוב אמר לך עלה הנה, מהשפילך לפני נדיב אשר ראו עיניך", כלומר, טוב לך להשפיל עצמך, שאז יתכן שיעלוך, מאשר שתגביה עצמך, ואז יתכן שישפילוך.
תנו רבנן: כשמתו בניו של רבי ישמעאל, נכנסו ארבעה זקנים לנחמו: רבי טרפון, ורבי יוסי הגלילי, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא.
אמר להם רבי טרפון: דעו שחכם גדול הוא רבי ישמעאל, ובקי הוא גם באגדות, ולכן, אל יכנס אחד מכם לתוך דברי חבירו.
אמר רבי עקיבא: ואני אדבר אחרון.
פתח רבי ישמעאל (כדרך האבלים, שהם צריכים לפתוח בדברים), ואמר על עצמו:
רבו עונותיו, תכפוהו אבליו, הטריח רבותיו פעם ראשונה ושניה לבוא ולנחמו.
נענה רבי טרפון ואמר: (ויקרא י) "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה".
והלא דברים קל וחומר: ומה נדב ואביהוא, שלא עשו אלא מצוה אחת, דכתיב (ויקרא ט) "ויקרבו בני אהרן את הדם אליו", כך, שזכו לכבוד גדול, שכל בית ישראל בכו עליהם.
בניו של רבי ישמעאל, שעשו מצוות רבות - על אחת כמה וכמה שראוי הדבר שכל ישראל יבכו עליהם!
נענה רבי יוסי הגלילי ואמר: נאמר במותו של אביה, בן ירבעם, שעשו לו כבוד גדול (מלכים א יד): "וספדו לו כל ישראל, וקברו אתו".
והלא דברים קל וחומר: ומה אביה בן ירבעם, שלא עשה אלא דבר אחד טוב, דכתיב ביה (מלכים א יד) "יען נמצא בו דבר טוב" - כך.
בניו של רבי ישמעאל - על אחת כמה וכמה שחייבים כל ישראל לבכותם.
מאי, מה הוא הדבר הטוב שעשה אביה בן ירבעם?
נחלקו בכך רבי זירא ורבי חיננא בר פפא:
חד אמר: שביטל משמרתו הנהגתו של ירבעם אביו שלא לעלות לרגל לירושלים, ועלה לרגל לירושלים.
וחד אמר: שביטל פרדסאות את המשמרות שהושיב ירבעם אביו על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל.
נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר: נאמר במלך צדקיהו (ירמיהו לד) "בשלום תמות. ובמשרפות אבותיך, המלכים הראשנים, אשר היו לפניך, כן ישרפו לך. הוי אדון יספדו לך".
והלא דברים קל וחומר: ומה צדקיהו מלך יהודה, שלא עשה אלא מצוה אחת, שהעלה ירמיה מן הטיט - זכה לכך 452 .
452. פירשו התוס', אף על פי שצדקיהו היה צדיק גמור (יעויין לעיל טז ב ברש"י, ובערכין יז א), מכל מקום לא מצאנו מפורש בפסוק שעשה דבר טוב מלבד דבר זה.
בניו של רבי ישמעאל - על אחת כמה וכמה.
נענה רבי עקיבא ואמר: (זכריה יב) "ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדדרימון בבקעת מגדו".
ואמר רב יוסף: אלמלא תרגומיה דהאי קרא - לא הוה ידענא מאי קאמר. אך לפי תרגומו זהו ביאורו:
בעידנא ההוא, בזמן ההוא, יסגי מספדא יגדל המספד בירושלים, כמספדא דאחאב בר עמרי, דקטל יתיה שהרג אותו הדדרמון בר טברימון. וכמספד דיאשיה בר אמון, דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו.
והלא דברים קל וחומר: ומה אחאב מלך ישראל, שלא עשה אלא דבר אחד טוב, דכתיב (מלכים א כב) "והמלך היה מעמד במרכבה נכח ארם", שהחזיק עצמו זקוף במרכבה גם אחר שנפגע במלחמה, כדי שלא יראו הלוחמים את נפילתו, ויברחו משדה המערכה - כך, שזכה למספד גדול.
בניו של רבי ישמעאל - על אחת כמה וכמה.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי, כתיב ביה בצדקיהו "בשלום תמות", וכתיב (ירמיהו לט) "ואת עיני צדקיהו עור"!?
הא כיצד!?
אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: ההבטחה "בשלום תמות" אכן התקיימה, בכך שמת נבוכדנאצר בימיו של צדקיהו 453 .
453. המהרש"א מביא מדברי רש"י (ירמיה), שכל זמן שהיה נבוכדנאצר חי, לא יצא אדם מבית האסורים, ולאחר שמת, הוציאו את צדקיהו משם, ולמחרת נסתלק.
ואמר רבא לרבה בר מרי: כתיב ביה ביאשיהו (מלכים ב כ) "לכן הנני אסיפך על אבתיך ונאספת אל קברתיך בשלום"
וכתיב (דברי הימים ב לה) "וירו היורים למלך יאשיהו".
ואמר רב יהודה אמר רב: שעשאוהו ככברה!
אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: זה שאמר הכתוב שיאסף יאשיהו בשלום, התקיים בכך שלא חרב בית המקדש בימיו.
אמר רבי יוחנן: אין המנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל בדברים. שנאמר (איוב ג) "אחרי כן פתח איוב את פיהו", והדר - "ויען אליפז התימני" 454 .
454. ביאר הלבוש, שכל זמן שאינו פותח את פיו לדבר, אין המנחמין יודעים בו שהוא שרוי בצער, ולכן אין להם לנחמו עדיין. ומבואר בפרישה (שצג), שמכל מקום מותר לומר לו "ה' ינחמך" וכדומה, אף על פי שלא פתח פיו. ובדברי סופרים ביאר טעמו, שאמירה זו אינה נחמה, אלא תפילה וברכה שה' ינחמנו.
אמר רבי אבהו: מנין לאבל שמיסב בראש?
שנאמר (איוב כט) "אבחר דרכם ואשב ראש, ואשכון כמלך בגדוד - כאשר אבלים ינחם" 455 .
455. מבאר הלבוש, שעושים כן לכבודו, כדי לנחמו. ובדברי סופרים העיר, שכן מבואר לעיל (כא) במעשה דרבי עקיבא, שהיה מנוחם בכבוד הגדול שעשו לו.
ומקשינן: והרי "ינחם" - נחמה של אחריני משמע!? שהאחרים מנחמים ולא האבל!
אמר רב נחמן בר יצחק: ינחם כתיב.
מר זוטרא אמר מהכא: (עמוס ו) "וסר מרזח סרוחים ".
מרזח - נעשה שר לסרוחים.
אמר רבי חמא בר חנינא: מנין לחתן שמיסב בראש?
שנאמר (ישעיהו סא) "כחתן יכהן פאר".
מה כהן מיסב בראש - אף חתן מיסב בראש. והוינן בה: וכהן גופיה, מנלן שמיסב בראש
ומשנינן: מהא דתנא דבי רבי ישמעאל: (ויקרא כא) נאמר בכהן "וקדשתו", לנהוג בו כבוד, שיהיה הכהן ראשון לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון.