פרשני:בבלי:יבמות ה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות ה א

חברותא

והוינן בה: תינח לתנא דבי רבי ישמעאל, האומר שכל מקום שנאמר בו בגד הוא רק בגד של צמר או פשתים, שפיר מיותר "בגד ופשתים" כדי לדרוש סמוכים, ולהתיר כלאיים בציצית.
אלא לרבנן, הסוברים שבכל מקום שנאמר בגד הוא כולל את כל המינים, ו"צמר או פשתים" האמור בכלאיים אינו מיותר, כי צריך אותו לומר שאין כלאיים אלא מצמר ופשתים - מנא להו שעשה דוחה לא תעשה? ומשנינן: נפקא להו מ"ראשו" האמור בפרשת תגלחת מצורע.
דתניא: נאמר בפרשת מצורע שנרפא מנגעו (ויקרא יד ט):
"והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו.
את ראשו, ואת זקנו, ואת גבות עיניו.
ואת כל שערו יגלח".
ודורשת הברייתא את הפסוק הזה:
"ראשו" האמור במצורע, אחרי שכבר חייבו הכתוב (בתחילת הפסוק) בגילוח כל שערו - מה תלמוד לומר? לאיזה צורך חזר ופירט הכתוב את החיוב לגלח שערות ראשו, אחר שכבר צוה לגלח את כל שערו?
לפי שנאמר (ויקרא יט): "לא תקיפו פאת ראשכם".
ואיסור זה, משמעותו היא, שאסור לגלח את פאות הראש, כדי שלא תהיינה שערות הראש הנותרות בקדקד הראש נראות כעין עיגול (מוקפות).
שומע אני אף מצורע כן, שיהיה אסור לו לגלח את פאות ראשו.
תלמוד לומר במצורע "את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, ואת כל שערו יגלח". ולהשמיענו שיבא עשה של גילוח מצורע וידחה לא תעשה של הקפת הראש.
ומוסיפה הגמרא:
וקא סבר האי תנא שהקפת שער "כל הראש" גם היא שמה הקפה.
והיינו, שאין זה איסור של "הקפה" בלבד, אלא הוא איסור לגלח את הפיאות בכל ענין, גם בשעה שהוא מגלח את כל שערות הראש.
כי יש הסוברים שהאיסור הוא דוקא לגלח את פיאות הראש, ולהשאיר שיער בראש למעלה בצורה עגולה. אך אם מוריד את כל השערות, ולא נשאר בראש למעלה שער בצורת מעגל, אין בכך איסור.
ובמצורע הוא צריך לגלח כל שערות ראשו. ואם נאמר שאין איסור בגילון הפיאות בשעת גילוח כל שערות הראש, אין מכאן ראיה שעשה דוחה לא תעשה.
וכיון שלמדנו מכאן שעשה דוחה לא תעשה, לכן איצטריך "עליה" לומר שאין מצות יבום דוחה לא תעשה של ערוה.
ודוחה הגמרא, שאין זה מקור טוב לדחיית עשה ללא תעשה: כי איכא למיפרך: מה ללאו ד"הקפה", שכן לאו שאין שוה בכל! שהוא לאו "חלש", לפי שאינו נוהג בנשים, שהן לא נאסרו בהקפת שער ראשן. ולפיכך הוא נדחה מכח מצות עשה. אך אין ראיה ממנו שעשה דוחה לא תעשה השוה בכל.
והרי בלאו של עריות, מוזהרת גם האשה כמו האיש, והוא לאו השוה בכל, ואם כן, חוזרת השאלה למאי איצטריך "עליה"!?
ומביאה הגמרא מקור אחר, לכך שעשה דוחה לא תעשה:
אלא, אתיא מ"זקנו" האמור בפסוק לעיל, בתגלחת מצורע, אחר שחייבו הכתוב לגלח כל שערו.
דתניא (ויקרא יד) "זקנו" - מה תלמוד לומר? מדוע חזר הכתוב לפרט את גילוח הזקן, אחר שציוה כבר לגלח כל שערו.
לפי שנאמר באיסור גילוח פיאות הזקן, האמור בכהנים, אך ממנו לומדים גם לישראלים (ויקרא כא): "ופאת זקנם לא יג לחו".
שומע אני אף כהן מצורע כן, שיהיה אסור בגילוח זקנו?
תלמוד לומר "זקנו". שיבוא עשה של גילוח מצורע וידחה לא תעשה של גילוח הזקן.
ואם מצות גילוח הזקן של מצורע אינו ענין ללאו של גילוח הזקן, שאין שוה בכל, לפי שאינו נוהג בנשים, וזה כבר למדנו מ "ראשו".
תנהו ענין ללאו השוה בכל, שעשה דוחה לא תעשה.
ולכן איצריך "עליה", לומר שאין עשה של יבום דוחה לא תעשה של ערוה.
ופרכינן: ואכתי אין הכתוב של גילוח זקן מיותר ללמד בלימוד של "אם אינו ענין לכאן תנהו ענין למקום אחר", שעשה דוחה לא תעשה. כי איצטריך לו ללמד על כהן מצורע עצמו.
כי סלקא דעתך אמינא שאין עשה דוחה לא תעשה בתגלחת הזקן של כהנים מצורעים.
היות ושאני כהנים, הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות של כהונה, הרי מצוותיהם חמורות. ולכן, אפילו לאו שאין שוה בכל, כמו איסור תגלחת הזקן, על אף שאינו נוהג בנשים, לא דחי לו מצות עשה של תגלחת מצורע.
לכן קא משמע לן "זקנו", האמור בתגלחת מצורע, דדחי!
וכיון שהוצרך "זקנו" ללימוד זה, אין לנו מקור לכך שעשה דוחה לא תעשה ששוה בכל!
וחוזרת השאלה: למאי איצטריך "עליה"!?
ואומרת הגמרא, שיש לנו מקור הנדרש בברייתא אחרת.
אלא, אתיא מהדרשה של "ראשו", דדרש הך תנא.
דתניא: "ראשו" האמור בתגלחת מצורע, אחר שחייבו הכתוב לגלח כל שערו - מה תלמוד לומר?
(עיין בריטב"א שהתקשה מאד בפירוש רש"י כאן, ועיין בגירסתו וביאורו).
לפי שנאמר בכהנים (במדבר ו) "תער לא יעבור על ראשו".
שומע אני, אף מצורע ונזיר כן?
והיינו, מצורע שנרפא מצרעתו, שיש לו מצוה להתגלח, והוא נזיר, שאסור לו להתגלח בימי נזירותו.
לכן תלמוד לומר "ראשו".
ולמדנו מכאן שעשה של תגלחת מצורע דוחה לאו של גילוח שער נזיר. ותגלחת נזיר היא לאו השוה בכל, שאיסורה הוא בין באיש ובין באשה.
(אך רש"י מבאר, שמדובר במצות גילוח של מצורע בשעה שנרפא, או של נזיר בשעת גמר נזירותו, שמצוה לגלח כל שער ראשו, ונמצא שמצות הגילוח של מצורע, או של נזיר, דוחים את הלאו של הקפת ראשו.
והלאו של הקפת הראש הוא לאו שאינו שוה בכל, כיון שהוא אינו אמור בנשים, ולכן הלימוד הוא ב"אם אינו ענין":
אם "ראשו" אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל, לפי שלמדנוהו כבר מ"זקנו" - תנהו ענין ללאו השוה בכל).  1 

 1.  רש"י כתב (בד"ה ראשו) שעשה של נזיר אינו שוה בכל. והקשה המהרש"א והמהרש"ל הרי במסכת נזיר מא ב שנינו שלאו של נזיר הוא שוה בכל. והתוס' בנזיר שם, כתבו שמחלוקת הסוגיות היא, אם לאו של נזיר שוה בכל. וביאר האבני מילואים (תשובות כב) שהמחלוקת בין הסוגיות היא בשאלה מהי מהות הנזירות: האם הנזיר מתקדש בקדושת הנזירות (כמו כהן), ומכח קדושת נזירותו יש לו לנהוג בהלכות הנזירות, כמו שכהן חייב לנהוג בהלכות כהונה מכח קדושת הכהונה שלו. או שהנזירות מתבטאת בכך שהוא אוסר עצמו (בקבלת הנזירות) כמו שאוסר כצמו בכל קבלת נדר, בשתיית יין, ובשאר עניני נזירות. אם נאמר שנזירות היא ענין של קדושה כמו קדושת הכהן, הרי מצוות הנזיר אינן שוות בכל, כמו מצוות הכהן. אך אם נאמר שנזירות היא איסור שאוסר אדם עצמו ביין כמו בנדר, הרי נדר הוא דבר השוה בכל, וגם מצוות הנזיר נחשבות "שוה בכל".
ודחינן: איכא למיפרך על הלימוד הזה:
מה לנזיר מצורע שכן איסור גילוחו הוא איסור קל, שכן ישנו הנזיר בשאלה!
שהרי היא יכול להשאל על נדר נזירותו, ותפקע נזירותו למפרע. ואין ללמוד מכאן שעשה של יבום ידחה איסור של עריות, שהוא איסור חמור, שאי אפשר להשאל עליו.
והראיה שאין ללמוד מגילוח הנזיר:
דאי לא תימא הכי, אלא תלמד מנזיר, הא דקיימא לן דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה - ליגמר מנזיר שמצות עשה דוחה אפילו עשה ולא תעשה!
שהרי הנזיר מצווה שלא להתגלח גם באיסור עשה "קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו", וגם בלאו של לא תעשה.
ואם נלמד ממנו שעשה דוחה לא תעשה, נוכל ללמוד לכל מקום שעשה דוחה לא תעשה ועשה. והרי קיימא לן שאין עשה דוחה לא תעשה!
אלא מנזיר, מאי טעמא לא גמרינן, היות דאיכא למיפרך על הלימוד ממנו:
מה לנזיר שאיסורו קל, שכן ישנו הנזיר בשאלה על נזרו. ולכן, עשה דוחה בו אפילו עשה ולא תעשה.
ואם כן, הכי נמי איכא למיפרך על הלימוד מנזיר שעשה דוחה לא תעשה: מה לנזיר שכן ישנו בשאלה, ולכן, משום קולתו, עשה דוחה בו לא תעשה.
תאמר באיסור עריות, שאינו בשאלה, ובו אין עשה דוחה לא תעשה.

דרשני המקוצר