פרשני:בבלי:יבמות ט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות ט א

חברותא

וכמו כן לא חייבים דייני הסהנדרין להביא פר לעולה ושעיר לחטאת על הוראתם המוטעית בעבודת כוכבים.
וכגון שהורו בטעות על עבודה מסוימת של עבודת כוכבים שאין בה איסור.
אלא על הוראה בדבר שחייבין על זדונו כרת, ועל שגגתו חטאת.
וכגון שהורו בית דין הגדול שאחת מארבעת העבודות של עבודת כוכבים, שחייבים עליהן כרת, אינה אסורה.
אך אם הורו בטעות שאין איסור בעבודה שחיובה הוא בלאו ולא בכרת, וכגון שהורו שאין איסור בנישוק או בחיבוק עבודה זרה, אין הם חייבים בפר העלם דבר.
ודבר זה למדנו בגזירה שוה של "עליה עליה" מאחות אשה, וכמו שיבואר בהמשך.
ותנן נמי, במשנה נוספת במסכת הוריות:
כל מצוה שבתורה שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת (חוץ מעבודת כוכבים), הרי:
אם החוטא הוא אדם יחיד, ששגג ועשה מחמת טעותו, ולא מחמת הוראת בית דין, מביא כשבה או שעירה לחטאת.
ואם החוטא הוא נשיא הרי הוא מביא קרבן מיוחד שלא מצינו כמותו בכל קרבנות היחיד - מביא שעיר עזים זכר לחטאת (ואילו כל שאר החוטאים מביאים נקבה לחטאת).
ואם הורו בטעות, וחטאו משיח ובית דין - מביאין פר.
במה דברים אמורים בשאר המצוות.
ואילו בשגגה של עבודת כוכבים:
יחיד, נשיא והכהן המשיח - מביאין שעירה לחטאת.
והצבור מביאים פר ושעיר - פר לעולה, ושעיר לחטאת.
והוינן בה: מנא הני מילי שלא אמרה תורה להביא קרבן חטאת על שגגה בעבירה, אלא אם כן היתה השגגה בדבר שחייבים על זדונו כרת?
דתנו רבנן: נאמר בספר ויקרא (בפרק ד), בפרשת קרבן חטאת על שגגה שהורו בית דין בטעות בשאר המצוות (ולא בעבודה זרה): "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה".
רבי אומר: נאמר כאן, בפרשת קרבן חטאת של הסנהדרין "עליה".
ונאמר להלן בפרשת עריות, "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה".
ו"עליה" היא מילה מיותרת, הפנויה לגזירה שוה:
מה להלן בפרשת עריות, החטא הוא בדבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.
אף כאן, בפרשת קרבן חטאת, אין בית דין חייבים חייב פר חטאת אלא כשהיתה שגגת הוראתם בדבר שחייבין על זדונו כרת, ועל שגגתו חטאת.
שתי פרשיות נאמרו בתורה בענין קרבן חטאת.
האחת, בספר ויקרא, העוסקת בקרבן חטאת שחייב העושה בשגגה להביא חטאת על "כל המצוות", שזדונן כרת.
והשני, בספר במדבר, העוסקת בקרבן חטאת שחייב להביא העובר בשגגה על חטא של עבודה זרה.
אשכחן צבור (קרבן זה נקרא על שם הציבור, משום שאין בית דין חייבים להביאו אלא אם כן נכשל בדבר רוב הציבור, ועבר בשגגה מחמת הוראתם), מצינו שאין חייבים להביא פר העלם דבר, אלא אם כן היתה השגגה בדבר שזדונו כרת.
פר שחייב בו כהן משיח - מנלן שאינו חייב בו הכהן הגדול המשוח, אלא אם כן טעה בהוראתו לעצמו, ועשה בשגגה עבירה שזדונה כרת?
דכתיב בכהן המשיח (ויקרא ד): "אם הכהן יחטא לאשמת העם" - הרי השוה הכתוב את דין החטאת של כהן משיח, שיהיה דינו כקרבן חטאת של צבור, שאינו בא אלא על שגגה בדבר שזדונו כרת.
קרבן חטאת של יחיד ושעיר של נשיא - מנין שאינם מביאים אותו אלא על דבר שזדונו כרת?
אתיא, נלמד הדבר בגזירה שוה "מצות מצות".
כי בין קרבן חטאת הבא על שאר המצוות ובין קרבן חטאת על עבודה זרה נאמר "מכל מצוות ה' אשר לא תעשנה".
וכמו כן, לא חייבים להביא קרבן חטאת על שגגה בעבודת כוכבים - אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת, ועל שגגתו חטאת.
ומבארת הגמרא:
פר לעולה ושעיר לחטאת שמביאים הצבור בעבודת כוכבים, אינו בא אלא על דבר שזדונו כרת.
כי יליף בגזירה שוה "מעיני העדה - מעיני העדה", האמורים בקרבן על שאר המצוות ובקרבן על עבודה זרה.
יחיד נשיא ומשיח - (במדבר טו) נלמדים מ"ואם נפש אחת".
אחד יחיד, ואחד נשיא, ואחד משיח - במשמע.
לפי הכלל שוי"ו האמור בתחילת הפסוק, הרי הוא מוסיף על ענין ראשון, שנאמר לפניו.
וילמד הענין השני, שהוא "תחתון", והוא כולל את היחיד ואת הנשיא ואת הכהן המשיח, מן הענין שלפניו, ה"עליון", שהוא קרבן העלם דבר של ציבור בעבודת כוכבים.
וקרבן ציבור בעבודת כוכבים נלמד בגזירה שוה מקרבן ציבור בכל המצוות.
ורבנן - האי סברא מנא להו?
נפקא להו מדמקרי ליה ממה שהיה מקריא רבי יהושע לבריה: כתיב בפרשת שלח (במדבר טו): "תורה אחת יהיה לכם, לעושה בשגגה"
ואחר כך נאמר:
"והנפש אשר תעשה ביד רמה".
הוקשה כל התורה כולה לעבודת כוכבים -
מה עבודת כוכבים הוא דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.
אשכחן יחיד ונשיא ומשיח, בין בעבודת כוכבים ובין בשאר מצות, שאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת.
קרבן צבור בעבודת כוכבים - מנין שאין הציבור חייבים בו אלא אם היתה הוראת הבית דין המוטעית בסוג עבודה שחייבים על זדונה כרת?
אמר קרא בהמשך: "ואם נפש".
וילמד עליון קרבן ציבור בעבודת כוכבים מתחתון, מיחיד.
אלא צבור, בשאר מצות - מנלן?
יליף "מעיני העדה - מעיני מעיני".
ורבי, האי "תורה אחת" - מאי עביד ליה?
מיבעי ליה, לכדתניא: לפי שמצינו שחלק הכתוב בין יחידים העובדים עבודה זרה למרובים (אנשי עיר הנידחת) העובדים עבודה זרה.
יחידים נידונים בסקילה, שהיא המיתה החמורה ביותר - לפיכך ממונן פלט, שאין מאבדים את ממונו של יחיד שעבד עבודה זרה.
אבל מרובין נידונים במיתת סייף, שאינה חמורה כמיתת סקילה, לפיכך ממונן אבד.
יכול כשם שחילקנו בין יחידים לרבים בעונש על עשייה במזיד, נחלוק גם בקרבנותיהן, על שגגתם בעבודת כוכבים, וכיון שעונשם במזיד חמור יהיה קרבנם בשוגג חמור יותר מיחיד, ולא יביאו כל אחד מהם קרבן שעיר כמו שאר יחידים?
תלמוד לומר בפרשת חטאת על השגגה בעבודת כוכבים: "תורה אחת יהיה לכם".
מתקיף לה רב חלקיה מהגרוניא: טעמא דכתב רחמנא "תורה אחת יהיה לכם".
הא לאו הכי - הוה אמינא נחלק ביניהם בקרבנותיהם.
מאי לייתו, איזה קרבן מיוחד יביאו אנשי עיר הנידחת הרבים על חטאם בשוגג?
לייתו יביאו פר - צבור, בשאר מצות הוא דמייתו!
יביאו כשבה - יחיד, בשאר מצות הוא דמייתי!
יביאו שעיר - נשיא, בשאר מצות, הוא דמייתי!
יביאו פר לעולה ושעיר לחטאת - צבור, בעבודת כוכבים, הוא דמייתו!
ואלא מאי, שמא תאמר יביאו שעירה.
יחיד נמי - היינו קרבנו!
ומשנינן: בכל זאת איצטריך ללימוד של "תורה אחת".
כי סלקא דעתך אמינא, הואיל וצבור בהוראה מוטעית בעבודת כוכבים, מייתו פר לעולה במקום פר לחטאת שמביאים בהוראה על שאר המצוות, ושעיר לחטאת.
אינהו, בני עיר הנדחת בשגגה, נמי ניתו איפכא, קרבן שונה ממה שמביאים בשאר המצוות.
אי נמי, גם אם לא נמצא עבורם קרבן שונה, הם בגדר מי שהוא "צריך קרבן, ואין לו תקנה". ולא יביא כל קרבן.
קא משמע לן "תורה אחת", שהם מביאים כדין יחידים.
אמר שאל ליה לוי לרבי: מאי איריא דתני במשנתנו חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן?
ליתני שש עשרה נשים פוטרות צרותיהן!?
אמר ליה רבי ללוי: כמדומה לי שאין לו (לך) מוח בקדקדו (בקדקדך).
כי מאי דעתך לומר "שש עשרה נשים פוטרות צרותיהן"?
משום שלדעתך, יש לו לתנא לשנות גם את ערות אמו שהיא אנוסת אביו.
ונשאה אחיו מאביו, שהיא מותרת לו, ומת, ונפלה אליו ליבום.
(ונקט "אנוסת אביו", כי לנשואת אביו אין תפיסת קידושין לכל האחים, ולא יכול היה אחיו מאביו לשאתה).
אין זו קושיה.
כי אמו שהיא אנוסת אביו - פלוגתא דרבי יהודה ורבנן היא אם מותר לשאר האחים לשאתה.
וכיון שרבי יהודה אוסרה להנשא לשאר האחים באיסור לאו, לא יתכן לפיו שתיפול לפניו מאחיו אמו אנוסת אביו ליבום.
ובפלוגתא לא קא מיירי התנא במשנתנו, ולא רצה התנא לומר ערוה שאינה יכולה ליפול ליבום לפי רבי יהודה, אלא רק לרבנן.
ופרכינן: וכי לא מדבר התנא גם ענין השנוי בפלוגתא?
והרי נשים האסורות על היבם ב"איסור מצוה" וב"איסור קדושה", שהן חייבי לאוין, דפליגי רבי עקיבא ורבנן, האם הן פוטרות צרותיהן כמו חייבי כריתות או לא, ובכל זאת קתני להו לקמן בפרק שני במשנה (כ א)!?  1 

 1.  התוס' הקשו מדוע אין אומרים לרבי עקיבא יבוא עשה של יבום וידחה לא תעשה של חייבי לאוין, ונשארו בקושיה. והרמב"ן תירץ שלפי רבי עקיבא חייבי לאוין נחשבים כעריות, כיון שלדעתו אין תפיסת קידושין בחייבי לאוין, והגילוי של התורה בעריות שהן מפקיעות את זיקת היבום, הוא גילוי שכל ערוה שלא תופסין בה קידושין מפקיעה זיקה, כולל חייבי לאוין שאין בהם תפיסת קידושין לפי רבי עקיבא. וביארו האחרונים (ועיין בהרחבה בשיעורי רבי שמואל, סוף סימן א) שכונת הרמב"ן לומר שהכלל "כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה" משמעותו היא: שהסיבה הגורמת לאי עליה ליבום היא אותה הסיבה הגורמת לאי עליה לחליצה. והיינו, שאי תפיסת הקידושין ביבמה, היא הסיבה הגורמת שהיא לא תעלה ליבום, והיא גם הסיבה הגורמת שלא תעלה לחליצה. ולכן גם בחייבי לאוין, שאין בהן תפיסת קידושין לרבי עקיבא, קיימת אותה הסיבה הגורמת שלא תעלה ליבום ולא תעלה לחליצה.
ומשנינן: בפרקין, בפרקנו זה, קא אמרינן שבפלוגתא לא קמיירי.
ופרכינן: והא שנינו בפרקנו פלוגתא:
דתנן: בית שמאי מתירין את הצרות לאחין, ובית הלל אוסרין! ומשנינן: הכל יודעים שדברי בית שמאי במקום בית הלל - אינה משנה! ולכן אין בהבאת דבריהם של בית שמאי משום הבאת ענין השנוי במחלוקת.
ועוד פרכינן: והרי מצינו שהביא התנא בפרקנו זה, ענין השנוי במחלוקת. והוא:

דרשני המקוצר