פרשני:בבלי:יבמות מט ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
וכן הכל מודים, ואפילו רבי עקיבא שעושה ממזר אפילו מחייבי לאוין שאינם של שאר, כגון המחזיר גרושתו משנישאת -
שאם בא הבעל על הסוטה, על אשתו לאחר שזינתה, ואפילו אם ודאי זינתה ואסורה לו בלאו - שאין הולד ממזר!
ומסביר אביי את דבריו:
נדה, על אף שביאתה אסורה לבעלה בכרת, הכל מודים שאין הולד ממזר, דהא תפסי בה קידושין לאשה. שהרי בעת נדותה לא פוקעים קידושיה לבעלה, ולכן אין הולד ממזר.
כי לדברי הכל אין ממזר אלא מאשה שלא תופסים לו בה קידושין.
לפי שיסוד הממזרות הוא "מום זר", שה"זרות" בין האיש לאשה, שלא יתכן ביניהם קשר של אישות, אלא לעולם הם זרים זה לזה, היא הגורמת לממזרות של הולד הנולד מהם.
ולכן, אם אין פוקעים קידושיה של הנדה בעת נדותה, הרי זה ראיה שיתכן בה קידושין לבעל גם בשעת נדתה, ורק ביאתה אסורה, וזו היא הסיבה שדהולד אינו ממזר.
שנאמר במי שבא על הנדה, שנטמא שבעה ימים כמו הנדה שהוא בא עליה: (ויקרא טו) "ותהי נדתה עליו".
"ותהי", לשון הויה הוא, מלמד הכתוב שאפילו בשעת נדתה, תפסי בה קידושין
סוטה נמי, אין ממזר מבעלה, על אף שהוא עובר על לאו של איסור זונה, דהא תפסי בה קידושין. שהרי אין קידושיה לבעלה פוקעים מחמת זנותה. ולכן אין הולד ממזר.
תניא נמי הכי כדברי אביי: הכל מודים, בבעל הבא על הנדה, ובבעל הבא על הסוטה שזינתה תחתיו, ובאיש זר הבא על שומרת יבם - שאין הולד ממזר.
וסוברת הברייתא שאין ממזר מאיש זר הבא על שומרת יבם, היות ויש לאיש זר תפיסת קידושין ביבמה.
ונחלקו בדבר לקמן (צב ב), רב ושמואל.
לדעת רב לא תופסים קידושין בשומרת יבם לאדם זר.
ולמד זאת רב מן הפסוק "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", וסובר רב שמשמעות הפסוק היא: לא תהיה הויה של קידושין בשומרת יבם לאיש זר, אלא רק יבמה יכול לקחתה לאשה, ולא אדם אחר.
ולפי רב, כיון שאין לזר תפיסת קידושין בה, אם יבוא עליה זר יהיה הולד ממזר.
ואילו שמואל, מסתפק אם כונת הפסוק היא כמו רב, לומר שאין ביבמה כל הויה לזר. או לומר הפוך, שאיסור ההויה של זר בשומרת יבם הוא לאו, שעובר הזר המקדש אותה לו לאשה בלאו, בכך שהוא מהוה אותה לעצמו. וזה עצמו מגלה הכתוב, שיש לו בה תפיסת קידושין, כי אחרת לא היה בה לאו של לקיחה.
והברייתא האומרת שאין ממזר בשומרת יבם מתאימה עם הצד של שמואל שיש בה הויה לזר, כי לצד השני של שמואל, ולדברי רב, הרי הוא ממזר.
והוינן בה: ואביי שאמר "הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר", מדוע הוא לא הזכיר גם שומרת יבם, כמו הברייתא?
ומשנינן: שומרת יבם - מספקא ליה לאביי אי כרב, הסובר שהוא ממזר אי כצד אחד של שמואל, שיש בה תפיסת קידושין, ואין הולד ממזר, וכמו שנתבאר.
שנינו במשנה: אמר רבי שמעון בן עזאי מצאתי מגילת יוחסין בירושלים.
תני, שנינו בברייתא: שמעון בן עזאי אומר: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים, וכתוב בה: איש פלוני ממזר מאשת איש.
ועוד מצאתי כתוב בה: משנת רבי אליעזר בן יעקב - קב, ונקי!
מצאנו דבריו במידה מועטת, כמו שמידת קב היא מידה מועטה, אבל בכל מקום שנשנו דבריו, הלכה כמותו, לפי שדבריו ברורים לאמיתם, כסולת נקיה מכל פסולת.
ועוד כתוב בה: מנשה הרג את ישעיה.
אמר רבא: מידן דייניה, דן אותו מנשה בדין שיבואר להלן, וקטליה, והרגו.
אמר ליה מנשה לישעיה: משה רבך אמר (שמות לג) "כי לא יראני האדם, וחי".
ואילו את אמרת (ישעיהו ו) "ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא", ובכל זאת נשארת בחיים!
משה רבך אמר (דברים ד) "מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו!", שבכל עת שאנו קוראים אליו נשמעת התפילה.
ואילו את אמרת (ישעיהו נה) "דרשו ה' בהמצאו". שיש זמן שהוא מצוי לשמוע ויש זמן שאינו מצוי לשמוע את קריאתנו אליו.
משה רבך אמר (שמות כג) בלשון ברכה "את מספר ימיך אמלא". שיהיו הימים שנקצבו לאדם שלמים מבלי גרעון עקב החטא.
אך משמע מלשון "אמלא", שלכל היותר תהיה הברכה שיהיו ימיו מלאים כמו שנקצבו לו, אך לא תיתכן תוספת של ברכה על מספר הימים שנקצבו לאדם בשעת הוולדו.
ואילו את אמרת לחזקיה (מלכים ב כ) "והוספתי על ימיך (הקצובים בעת הולדתך) חמש עשרה שנה".
אמר ישעיה: ידענא ביה במנשה, דלא מקבל מה דאימא ליה, שלא יקבל את מה שאומר ואשיב על טענותיו.
ואי אימא ליה אישוייה מזיד.
אם אומר לו ולא יקבל דברי, ויהרגני, אז הוא יהיה מזיד בהריגתי, בעוד שעתה הוא בגדר "אומר מותר" להרגני. שסבור הוא שכדין הוא עושה.
ונמצא אני מכשילו להרגני במזיד.
אמר ישעיה שם ואיבלע בתוך עץ ארזא.
אתיוה לארזא, הביאו את עץ הארז, ונסרוה.
כי מטא, כאשר הגיע המסור המנסר להדי פומא, לפיהו של ישעיה, ניסר המסור את פיו, ונח נפשיה, נפטר ישעיה.
והטעם שמת בצורה כזאת, הוא משום דאמר (ישעיהו ו) "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב".
שאמר את גנות ישראל מעצמו, ולא צוה לו הקב"ה לומר זאת, ולא אמר זאת בדרך תוכחה.
ועתה לאחר שהביאה הגמרא את טענותיו של מנשה, ואת זה שאמר ישעיה שיש ליישב את הכתובים, אך מנשה לא יקבל את ההסבר, דנה הגמרא: מכל מקום, קשו קראי אהדדי!
ומסבירה הגמרא:
א. זה שאמר ישעיה "ואראה את ה'", בעוד שמשה רבינו אמר "לא יראני האדם וחי", אין בכך קושיה -
כדתניא: כל הנביאים נסתכלו בהקב"ה באספקלריא (כלי הבטה) שאינה מאירה.
ולכן הם חשבו שהם ראו את הקב"ה, אבל למעשה הם לא ראו!
ואילו משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה, ונוכח לדעת שלא ראהו בפניו!
ב. זה שאמר ישעיה "דרשו ה' בהמצאו", בעוד שמה רבינו אמר "אין כה' אלהינו בכל קראנו אליו", אין בכך קושיה -
הא ביחיד, אין הוא נשמע אלא ב"המצאו" של הקב"ה.
הא בצבור, תפלתו נשמעת בכל עת.
ויחיד אימת הטא נשמע ה"המצאו"?
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.
ג. זה שאמר ישעיה לחזקיה "והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה, בעוד שמשה רבינו אמר "את מספר ימיך אמלא" - מחלוקת תנאי היא!
דתניא: "את מספר ימיך אמלא".