פרשני:בבלי:יבמות ס א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
שאם נשאה לאשה הועילו לו נישואיו, שאין משלם קנס במפותה של עצמו על פיתויו. 1
1. וכך אמרה הברייתא: אם נשא, נשוי מן התורה ואין צריך להוציאה, ואף שמדרבנן צריך להוציאה, מכל מקום כיון שמן התורה נשואיו נשואין לפיכך הועילו נישואיו לפוטרו מן הקנס. ראה רשב"א לעיל נט א ד"ה אילימא, שכך דעתו נוטה (ובמשנה למלך נערה בתולה א ג, צידד לומר, שאף בנישואין שחייב להוציאה מן התורה נפטר מן הקנס, ראה שם ובקרן אורה ד"ה אנוסת).
אזל רב גביהה מבי כתיל (שם מקום), אמרה לשמעתא דרב ("ומוציאה בגט") קמיה דרב אשי (הלך ואמר את מימרתו של רב, לפני רב אשי):
אמר ליה רב אשי לרב גביהה: והא רב ורבי יוחנן, דאמרי תרווייהו: בוגרת ומוכת עץ - לא ישא כהן גדול. ואם נשא - נשוי, ואין צריך לגרשה. 2
2. ואין אתה יכול לפרש שאם פיתה בוגרת ומוכת עץ הועילו לו נישואיו לפוטרו מן הקנס, כי בבוגרת אין קנס כלל, ועל כרחך הכוונה שאין צריך לגרשה.
אלמא, מוכח, שאין צריך להוציאה, משום שסופה להיות בוגרת תחתיו, וסופה להיות מוכת עץ תחתיו, שהרי תיבעל לו ותאבד בתוליה.
הכא נמי, כשבא על אנוסת עצמו ומפותת עצמו, יש לך להתיר לקיימה, הואיל וסופה להיות בעולה תחתיו. 3
3. כתב הקרן אורה לבאר (על פי שיטת התוספות המבוארת בפנים): היינו משום שהפסול של בעולה לכהן גדול אינו אלא בשעת ליקוחין שמצוה שישא בתולה, אבל אין בה פסול הגוף לאוסרה לעולם, כיון שסופה להיות בעולה או בוגרת ומוכת עץ תחתיו, ואע"ג דבשעת קיחה עבר בעשה, אבל אין האיסור עליו לעולם. אך בעולת חבירו, כיון שהיא נפגמה על ידי אדם אחר, ולא היה עומד סופה לזה, לכן חל האיסור עליו לעולם, וכל ימיה קיימא באיסור עשה.
ומסקינן: קשיא!
שנינו בברייתא: אנוסת חבירו ומפותת חבירו - לא ישא כהן גדול.
ואם נשא -
רבי אליעזר בן יעקב אומר, הולד חלל
וחכמים אומרים, הולד כשר:
אמר רב הונא אמר רב: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב, שהולד חלל מביאת כהן גדול בבעולה.
איכא דאמרי, כך אמר רב הונא אמר רב:
מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב שהולד חלל? והרי איסור בעולה אינו לאו של כהונה אלא איסור עשה - "והוא אשה בבתוליה יקח" ולא בעולה, "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה" ולא בעולה. ולאו הבא מכלל עשה, הוא איסור עשה. ואין חלל אלא הנולד מפסולי כהונה האסורות על הכהן בלאו?!
כי סבר לה, רבי אליעזר בן יעקב, כרבי אלעזר, הסובר שפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. ונמצא כי בשעה שבא הכהן הגדול על אנוסת חבירו או מפותת חבירו, הוא בא על אשה שיש בה פסול זונה, ועבר בביאתו גם על לאו של זונה, ולפיכך הולד חלל. 4
4. כתב הרש"ש: קשה קצת, אי סבר רבי אליעזר בן יעקב כרבי אלעזר, אם כן מאי איריא "כהן גדול", אפילו כהן הדיוט נמי אסור בזונה! ומשמע מן הברייתא שלא אמר רבי אליעזר בן יעקב שהולד חלל אלא באנוסת חבירו ומפותת חבירו, אבל באנוסת ומפותת עצמו אין הולד חלל, וכמו שכתבו התוספות בד"ה שאינו. וקשה, אם טעמו של רבי אליעזר בן יעקב הוא משום שנעשית זונה על ידי האונס והפיתוי, אם כן אפילו אנוסת עצמו ומפותת עצמו נמי?! וכתבו אחרונים: אנוסת עצמו ומפותת עצמו אינה נעשית זונה לאוסרה על אותו כהן שבעל אותה. ויש להוכיח נגד הדעה הזאת, ממה שהקשו הראשונים לעיל נט א (הובא שם בהערות): לרבי אלעזר, למה לי קרא לאסור בעולה לכהן גדול, והרי תיפוק ליה שנעשית זונה בביאה הקודמת; ואם כדברי האחרונים, הרי משכחת לה שתהא בעולה על ידי עצמו שאף היא אסורה מדאורייתא, ומכל מקום אינה זונה כלפיו.
ותמהינן: ומי, וכי סבר לה רבי אליעזר בן יעקב כוותיה דרבי אלעזר?!
והא קיימא לן: משנת רבי אליעזר בן יעקב קב (מדה קטנה, והיינו, שבמקומות מועטים הוא נזכר במשנה או בברייתא, רש"י לעיל מט ב), ונקי (ונקיות הן מימרותיו, שבכל מקום שמזכירים אותו - הלכה כמותו).
ואילו בהא, בפנוי הבא על הפנויה, אמר רב עמרם 5 שאין הלכה כרבי אלעזר! ובהכרח שרבי אליעזר בן יעקב אינו סובר כאן כרבי אלעזר.
5. הב"ח מוחק "אמר רב" הנדפס, וראה גם בגליון הש"ס לרבינו עקיבא איגר.
ומסקינן: קשיא. 6
6. בהגהות מהר"ב רנשבורג לעיל מט ב, הביא מחלוקת הראשונים אם הלכה כרבי אליעזר בן יעקב אף בברייתא, או שלא אמרו אלא ש"משנת" רבי אליעזר בן יעקב היא קב ונקי. ומסוגיא זו יש להוכיח לכאורה שהלכה כמותו אף בברייתא, שהרי על דברי רבי אליעזר בן יעקב שבברייתא אנן דנים, ותיקשי לאותן שיטות?! ופירש, שלכן אומרת הגמרא "קשיא" ולא תיובתא, ולפי הכלל הידוע, דבכל מקום שלא אמר הש"ס "תיובתא", היינו משום שיש תירוץ לקושיא. ולדעת אותן שיטות יש לומר, כי אכן אין כאן תיובתא, כיון שברייתא היא ולא משנה, ראה שם.
רב אשי אמר: כך יש לפרש את מחלוקת חכמים ורבי אליעזר בן יעקב -
בשאלה האם יש חלל מביאה בחייבי עשה - קמיפלגי.
רבי אליעזר בן יעקב סבר: יש חלל אף מחייבי עשה של כהונה.
ורבנן סברי: אין חלל מחייבי עשה, אלא מחייבי לאוין דכהונה בלבד.
ומפרשינן: מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב? מדוע הוא סובר שיש חלל מבעולה, שהיא חייבי עשה? דכתיב בפרשת כהן גדול: "אלמנה וגרושה וחללה זונה - את אלה לא יקח. כי אם בתולה מעמיו יקח אשה".
וכתיב מיד לאחר מכן, כהמשך הדברים "ולא יחלל זרעו בעמיו".
ומשמע שחילול זרעו אמור אכולהו, על כל סוגי הפסולים הכתובים בפסוק הקודם, ובכללם הפסול של בעולה לכהן גדול.
ורבנן, הסוברים שאין חללה מבעולה לכהן גדול, כיון שהיא רק חייבי עשה - טעמם הוא, משום שהפסוק "את אלה לא יקח" - הפסיק את קשר הענין בין חייבי לאוין לחייבי עשה.
ומלמד הכתוב, ש"אלה", שהן חייבי לאוין, חלוקין הם בדינם מדין חייבי עשה, 7 ולא פסל הכתוב את הזרע אלא מחייבי לאוין.
7. רש"י. ומשמע שמפרש: הואיל וחילקם הכתוב, מסתבר שלענין חילול הוא שחילקם. והתוספות פירשו: "אלה" הפסיק הענין, ולא מוקמינן "ולא יחלל" אבעולה, אע"ג דמינה סליק, משום דמיסתבר טפי לאוקמיה אחייבי לאוין ; כלומר: הואיל והפסיק בפסוק הקודם בין אלו לאלו, יש לומר שלא אמר "ולא יחלל זרעו בעמיו" אלא על אחד מהענינים האמורים בפסוק קודם, ומסתבר לפרשו רק על חייבי לאוין.
ואילו רבי אליעזר בן יעקב, אמר לך: "אלה" - לא להפסיק הענין הוא בא. אלא - למעוטי כהן הבא על אשתו כשהיא נדה, שאין זרעו ממנה חללים. 8
8. כתבו התוספות: בתורת כהנים מפרש, דאיצטריך למעוטי, דלא נילף דליהוי חלל בנדה שהיא חייבי כריתות מקל וחומר מהני שהם חייבי לאוין. והקשה הריטב"א: ולמה לי קרא, תיפוק ליה דאין חלל אלא מפסולי כהונה וכדנפקא לן בפרק בתרא דקדושין, ונדה לאו פסולי כהונה הוא?! ראה שם וברמב"ן וברשב"א ובערוך לנר. הראב"ד בפירושו לתורת כהנים בפירוש השני מוסיף: ולא דמי לשאר חייבי כריתות לרבי יהושע דאמר אין הולד מהם ממזר אלא פגום הוא לכהונה (כדלעיל מד ב) ; וכוונתו להסביר למה נקטה הגמרא נדה ולא שאר חייבי כריתות. ומשמע מדברי הראב"ד, שכהן הבא על שאר חייבי כריתות, אף שהולד ממזר לא נתחללה קדושת הולד (ובנידון זה האריכו האחרונים, אם שייך שיהיה ממזר כהן). הראב"ד בפירושו הראשון שם, מפרש את הגמרא שלא כשאר הראשונים: פירוש, כהן שבא על הנדה אף על פי שהוא בכרת לא נעשית זונה באותה ביאה, ואם חזר ובא עליה והוליד ממנה בן אין זה חלל כמו שנולד מן הזונה (שהיא מאיסורי כהונה, והולד הוא חלל).
ומבארת הגמרא:
כמאן אזלא הא דתניא: מ"אלה" אתה עושה חלל, ואי אתה עושה חלל מנדה?
כמאן? - כרבי אליעזר בן יעקב.
ומקשינן: ורבי אליעזר בן יעקב, הדורש מ"אלה" למעוטי נדה, ואינו בא להפסיק הענין כדעת חכמים, אם כן נכתביה ל"אלה"
- לבסוף הפסוק!
ומסקינן: אכן קשיא לרב אשי, המפרש את המחלוקת בין חכמים ורבי אליעזר בן יעקב, שהיא תלויה בפירוש המקראות האלו.
וכאן שבה הגמרא לענין המבואר במשנתנו ובברייתא לעיל נט א, שנחלקו רבי מאיר עם רבי אלעזר ורבי שמעון לגבי כהן גדול שהתירה לו התורה רק בתולה, אם אסור הוא אף בבוגרת ומוכת עץ.
ומביאה הגמרא ברייתא, הדנה בענין אחותו הבתולה של כהן, שהתירה התורה לכהן להיטמא לה, כיצד הוא דין הטומאה לאחותו כשהיא בוגרת ומוכת עץ.
תנו רבנן:
כתוב בתחילת פרשת אמור: "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו. ולאחותו הבתולה הקרובה אליו, אשר לא היתה לאיש - לה יטמא".
אם אירע שהיתה אחותו של הכהן שמתה, ארוסה 9 -
9. אחותו הנשואה שנבעלה, ודאי אינו מטמא לה שהרי כתיב "הבתולה", ודין אחותו שנכנסה לחופה ולא נבעלה, ראה רש"י כאן, ויתבאר בהערות בהמשך הסוגיא.
רבי מאיר ורבי יהודה אומרים: מטמא לה (וכל טעמי הדינים מתבארים בסוגיא לקמן).
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין מטמא לה.
ואם היתה אחותו אנוסה ומפותה, דברי הכל - אין מטמא לה.
ואם היתה אחותו מוכת עץ - אין מטמא לה, דברי רבי שמעון
(אבל רבי מאיר ורבי יהודה, וכן רבי יוסי, שהוא בן זוגו של רבי שמעון במחלוקת הקודמת לענין ארוסה, אין מודים לו, ומתירים להיטמא לאחותו מוכת העץ).
שהיה רבי שמעון אומר: רק מי שראויה לכהן גדול, כהן הדיוט מטמא לה כשהיא אחותו.
אבל מי שאין ראויה לכהן גדול - כמוכת עץ, שלשיטת רבי שמעון במשנתנו אינה ראויה לכהן גדול - אין כהן הדיוט מטמא לה כשהיא אחותו. 10
10. כתבו התוספות: לא הזכיר רבי שמעון "הראויה לכהן גדול" בתורת סימן, אלא משם הוא מקור דינו. ובהמשך הסוגיא בעמוד ב מתבאר בפשטות, שעיקר הלימוד אינו רק למי שאינה ראויה לכהן גדול מטעם בעולה, אלא אף פסולים אחרים, וראה שם בהערה.
ואם היתה אחותו בוגרת מטמא לה - דברי כל אדם.
והוינן בה: מאי טעמא דרבי מאיר ורבי יהודה, הסוברים שלאחותו האנוסה והמפותה אין הכהן הגדול מטמא לה, אבל לאחותו הארוסה, מוכת העץ והבוגרת, הרי הוא מטמא לה?
ומשנינן: משום דדרשי הכי את הפסוק באחותו:
"ולאחותו הבתולה" - פרט לאנוסה ומפותה, שאינן בתולות.
יכול שאני מוציא אף מוכת עץ, שגם היא אינה בתולה?
תלמוד לומר: "אשר לא היתה לאיש".
מי שהוייתה, שנהייתה בעולה על ידי איש, אותה אסרה תורה על אחיה הכהן להיטמא לה.
יצאה זו, מוכת עץ, שאין הוייתה על ידי איש.
"הקרובה" - לרבות הארוסה.
והוצרך הכתוב לרבות את אחותו הארוסה, כדי שלא נמעט אותה מ"אשר לא היתה לאיש", כי לולי הריבוי, היות ו"הויה" לשון קידושין הוא, הייתי ממעט ארוסה מהכתוב "אשר לא היתה לאיש. 11 "אליו" - לרבות את אחותו הבוגרת. 12
11. כתב רש"י לעיל בד"ה אחותו ארוסה: אבל נשואה פשיטא לן דאין מטמא, דכתיב "ולאחותו הבתולה" ; כלומר: וכיון שנישאה הרי נבעלה ואינה בתולה. ונראה מדבריו שלאחותו הנשואה, טרם שנבעלה, הוא מטמא לה לדעת רבי מאיר ורבי יהודה, וכמו ארוסה (ולפי זה "אשר לא היתה לאיש" אינו לשון קידושין ונישואין לאיש, אלא לשון ביאה). והרשב"א כתב: ומיהו מסתברא, שאם נכנסה לחופה, אעפ"י שלא נבעלה, ומתה תחת בעלה, אז אפילו לרבי מאיר ורבי יהודה אינו מטמא לה. דהא ארוסה לא נתרבתה אלא משום "הקרובה". וזו, הואיל ונכנסה לרשות הבעל, אינה קרובה. ועוד, מדכתיב "הקרובה", משמע דאיכא רחוקה, אעפ"י שלא נבעלה, והיינו נכנסה לחופה ולא נבעלה. אבל בנמוקי הרמב"ן כתב, שלפי רבי מאיר ורבי יהודה, כשם שלארוסה מטמא, הוא הדין לנכנסה לחופה ולא נבעלה. וראה עוד בריטב"א ובערוך לנר. 12. הקשו התוספות: למה צריך "אליו" לרבות את הבוגרת, והרי כיון שאין הוייתה על ידי איש כבר נתרבתה להיתר כמו מוכת עץ?! וראה דבריהם מה שביארו בזה.
ומקשה הגמרא לרבי מאיר, הדורש מ"אליו" לרבות את אחותו הבוגרת:
הא (בוגרת) - למה לי קרא לרבות שהוא מותר להיטמא לה?!
והאמר רבי מאיר (בסוגיא לעיל, נט א), לגבי בעולה לכהן גדול:
"בתולה" - אפילו מקצת בתולה (בוגרת, שאין לה אלא מקצת בתולים) משמע!
וכיון שהכתוב אומר בדין טומאה "ולאחותו הבתולה", הרי גם אחותו הבוגרת במשמע?!
ומשנינן: איצטריך קרא ללמד על אחותו הבוגרת שהוא מטמא לה.
כי סלקא דעתך אמינא, נילף בגזירה שוה "בתולה" ("ולאחותו הבתולה") "בתולה" מהתם (מפרשת אונס, דכתיב בה "כי ימצא איש נערה בתולה)" 13 .
13. בתוספות ושאר הראשונים תמהו על פירושו של רש"י, שהרי אונס מאן דכר שמיה, ולא שייך לומר על זה סתם "מהתם"?! ולכן פירשו: מבעולה לכהן גדול, שנאמר בה "בתולה", ונתמעטה הבוגרת לדעת רבי מאיר, לעיל נט א, הואיל ונאמר בה "בבתוליה". ורש"י, שמיאן בזה, יש לפרש טעמו, מפני שלשון "בתולה" ממנו אנו לומדים, מתפרש לדעת רבי מאיר אפילו מקצת בתולים, ואף שנתמעטה הבוגרת מלשון "בתוליה", אין די בזה לדעת רש"י.
והייתי אומר: מה להלן בדין אונס, מדבר הכתוב בנערה ולא בבוגרת, אף כאן, בטומאת הכהן לאחותו הבתולה, נמי מדבר הכהן דוקא בנערה ולא בבוגרת.
לכן קא משמע לן הכתוב שגם לאחותו הבוגרת הוא מיטמא.
ואילו רבי יוסי ורבי שמעון, הסוברים שלאחותו הארוסה, האנוסה, והמפותה אינו מיטמא להן, ולבוגרת הוא כן מטמא לה - מאי טעמייהו?
דרשי לפסוק הכי:
"ולאחותו הבתולה" - פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ. 14 "אשר לא היתה" - פרט לארוסה. כי "הויה" - לשון קידושין הוא.
14. זה שהוסיף התנא גם את "מוכת עץ" קשה. שהרי אנו דנים אף לרבי יוסי, והוא הרי סובר שמוכת העץ מותרת לכהן! וראה גם בתוספות ד"ה נילף שכתבו: ומוכת עץ מהתם (מכהן גדול) גמר לה רבי שמעון, כדקתני בהדיא בברייתא הראויה לכהן גדול כו'; הרי שמשם הוא נלמד ולא מאחותו הבתולה, אם כי יש לפרש "בתולה בתולה גמר" שזה הוא מקור הלימוד מכהן גדול, כמו שכתבו התוספות שם.
"הקרובה" - לרבות ארוסה שנתגרשה. 15
15. ראה בדברי הראשונים כאן, בדין נשואה שנתגרשה קודם שנבעלה.
"אליו" - לרבות את הבוגרת.
ותמהה הגמרא על לימודו של רבי שמעון: "הקרובה" - לרבות ארוסה שנתגרשה.