פרשני:בבלי:כתובות יז ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
והני מילי למאן דקרי ותני, <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> אבל למאן דמתני לאחרים, לית ליה שיעורא! (וממילא שמעינן דמאן דלא קרי ולא תני, אין מבטלין אם יש לו מתעסקים כדי קבורה. רש"י. וכתבו התוספות, שלענין ביטול מלאכה, מבטלין אף למאן דלא קרי ותני.)
שנינו במשנה: "ואם יש עדים שיצתה בהינומא" וכו':
ומבארת הגמרא: מאי הינומא? סורחב בר פפא משמיה דזעירי אמר, תנורא דאסא (חופת הדס).
רבי יוחנן אמר: קריתא (צעיף) דמנמנה בה כלתא:
ועוד שנינו - "רבי יוחנן בן ברוקא אומר אף חילוק קליות ראיה" וכו'.:
והוינן בה: תנא דמתניתין, איירי ביהודה, ושם הוי חילוק קליות ראיה, אך בבבל מאי, איזה סימן היו נותנים לבתולות? 21
21. בשיטה מקובצת מבואר, שדווקא ביהודה היה חילוק קליות ראיה, משום ששם לא היו נוהגים בכל הסימנים האחרים, אבל בשאר מקומות לא היה חילוק קליות ראיה.
אמר רב: דרדוגי דמשחא ארישא דרבנן. (היו הנשים נותנות שמן של בשמים המיוחד לחופה בראש התלמידים ושפות אותם).
אמר ליה רב פפא לאביי, משחא דחפיפותא קאמר מר?! (וכי היו נותנות להם את השמן המיוחד לחופה, והלא אינם בעלי השמחה, שחופפים את ראשם משמן זה?)
אמר ליה אביי לרב פפא: יתמא! - יתום אתה מן המנהג! וכי לא עבדא לך אמך דרדוגי משחא ארישא דרבנן, בשעת מעשה (היינו בשעת החופה)?!
כי הא דההוא מרבנן, דאיעסק ליה לבריה (שידך את בנו) בי רבה בר עולא, ואמרי לה, רבה בר עולא איעסק ליה לבריה בי ההוא מרבנן, ודרדיג משחא ארישא דרבנן בשעת מעשה.
ומקשה הגמרא: ביהודה שהיה רק חלוקת קליות, ארמלתא מאי? איזה סימן היו נותנים לאלמנה שאלמנה היא, והלא פעמים הרבה מחלקים קליות, ויכול להיות שיחלקו בטעות גם בנישואי האלמנה?
תאני רב יוסף, ארמלתא לית לה כיסני! כלומר, היו נזהרים מאד שלא לחלק קליות בנישואי אלמנה.:
שנינו במשנתינו: "ומודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך הייתה ולקחתיה הימנו שהוא נאמן: " כו':
ומקשינן: וליתני, "מודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך", ומדוע דיבר רבי יהושע רק בגוונא שטוענו "שדה זו של אביך הייתה" 22 ?
22. ובתוספות הוסיפו לחדד את הקושיא, שיש יותר רבותא אם נעמיד בגוונא שטוענו "שדה זו שלך הייתה", כיון שהוי ברי וברי, ובכל אופן יהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם, מאשר אם נעמיד בגוונא שטוענו "שדה זו של אביך הייתה", שאז הוי ברי ושמא, ופשוט יותר שנאמן. ואזלו התוספות לשיטתייהו בריש פרקין, שאף אם התובע ברי לו ששדה זו של אביו הייתה נאמן הנתבע במיגו דלהד"ם. אך לדעת רש"י לעיל ש"הפה שאסר", לא מהני רק היכא שאין הלה תובעו, אף הכא צריך להעמיד בברי ושמא.
ומתרצינן: שנקט "שדה זו של אביך", משום דקא בעי למיתני בסיפא - "אם יש עדים שהיא שלו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן".
ומבארת הגמרא: היכי דמי שאינו נאמן לומר לקחתיה ממנו? אי דאכלה המוחזק בשלשת שני החזקה, אמאי לא מהימן לטעון שלקוחה היא בידו, והלא אחר שלש שנים שאכל פירות בקרקע בלא ערעור שוב אינו צריך לשמור את שטרו, דכולי האי לא מזדהר איניש בשטריה?
ואי דלא אכלה המוחזק שני חזקה, פשיטא דלא מהימן! ולכן נקט רבי יהושע שטוענו - "שדה זו של אביך הייתה".
ומקשינן: אי הכי גבי אביו נמי, אי דאכלה שני חזקה אמאי לא מהימן?, ואי דלא אכלה שני חזקה, פשיטא דלא מהימן!
ומשנינן: בשלמא גבי אביו משכחת לה חידוש במשנה, כגון שאכל את פירות השדה שנתים בחיי האב ואחת בחיי בנו כשהיה קטן.
וכדרב הונא, דאמר רב הונא, אין מחזיקין (היינו, אין דין חזקה) בנכסי קטן, אפילו הגדיל, כיון שאינו יודע למחות, ואף אם ישב בשדה זו עוד שנים רבות אינה חזקה, כיון שתחילתן בשעה שהיה קטן. ולכן הכא אינו נאמן 23 .
23. בדין זה נחלקו הראשונים במסכת בבא בתרא: דעת התוספות שאם אכלה שנתיים בחיי האב, ושנה אחת בפני הבן כשהיה גדול, הוי חזקה. אך דעת הרשב"ם שאפילו אם כשאכלה בחיי הבן כבר היה הבן גדול, אינה חזקה, כיון שבשנתיים שאכלה בחיי האב עדיין היה הבן קטן ולא בר מחאה.
ומקשינן: וכי רב הונא מתניתין אתא לאשמועינן?! והלא ודאי שמשנתינו אינה עוסקת בדינו של רב הונא, שאם לא כן, מה השמיענו רב הונא?
ומשנינן: לעולם איירי מתניתין בדינו של רב הונא, ומה שהקשית, מה השמיענו רב הונא, איבעית אימא - רב הונא דיוקא דמתניתין קאמר, ואכן לא בא לחדש יותר על המשנה.
ואיבעית אימא - רב הונא את הדין ש"אפילו הגדיל אין לו חזקה" קא משמע לן.
ומקשינן: אכתי ליתנייה לסיפא דמתניתין בדידיה, ומה שהקשית, אם כן באיזה אופן אינו נאמן? - לוקמה, כגון שאכלה המוחזק שנתים בפניו, ושנה אחת שלא בפניו, וכגון שבאותה שנה ברח המוכר למקום אחר, ולכן אין חזקתו חזקה, כיון שלא היה המוכר יכול למחות בפניו באותה שנה.
ומשנינן: אי אפשר להעמיד ב"ברח" כיהאי "ברח" שהעמדת בו את סיפא דמשנתינו, מחמת מאי ברח?
אי איירי דברח מחמת רדיפת נפשות, פשיטא דלא מהימן! דהרי לא מצי מחי אפילו ממקום שבתו, כיון שירא שמא יגלו היכן מסתתר ויהרגוהו! ואם כן אכתי ליכא חידושא בסיפא דמתניתין.
ואי איירי סיפא דמתניתין בגוונא דברח מחמת חובות ממון, הרי לא מועילה בריחתו לבטל את החזקה, משום שעדיין איבעי ליה למחויי ממקום שבתו, דהרי קייימא לן, שמחאה שלא בפניו הויא מחאה, והרי בורח מחמת ממון אינו ירא שידעו היכן גר כיום.
ולכן אין להעמיד את סיפא דמשנתינו במקרה שאכלה שלש שנים בפניו, אלא מוכרחים להעמיד שאכלה לפני אביו, וכמו שנתבאר לעיל, ואגב סיפא נקט ג"כ רבי יהושע ברישא לשון "שדה זו של אביך הייתה".
ומביאה הגמרא ראייה לכך שמועילה מחאה שלא בפניו:
דתנן: שלש ארצות נחשבות חלוקות זו מזו לענין חזקה, יהודה ועבר הירדן והגליל, ולכן אם היה בעל השדה הראשון ביהודה, והחזיק הקונה בשדה בגליל, או שהיה בעל השדה בגליל, והחזיק הקונה ביהודה, אינה חזקה, עד שיהא עמו במדינה.
והוינן בה, מאי קסבר האי תנא שאמר שלא מועילה חזקתו של הקונה בארץ אחרת? אי קסבר שמחאה שלא בפניו הויא מחאה, אם כן אפילו אם היה המוכר ביהודה והקונה בגליל, נמי הויא חזקה, משום שהיה על המוכר למחות ממקומו.
ואי קסבר שמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, אם כן אפילו אם היה המוכר בעיר אחת ביהודה והקונה בעיר אחרת ביהודה, נמי לא הוי חזקה, עד שיבא למחות בפניו?
ומשנינן: אמר רבי אבא בר ממל, לעולם קסבר האי תנא שמחאה שלא בפניו הויא מחאה, ומתניתין שאמרה שביהודה וגליל לא הוי מחאה, בשעת חירום שנו, שאין השיירות מצויות ביניהם, ויכול המחזיק לומר, לא שמעתי את מחאת המוכר, ולכן לא שמרתי את שטרי.
ומקשינן: אם כן מאי שנא יהודה וגליל דנקט, הרי בשעת חרום אפילו בשתי עיירות באותה מדינה אין חזקה?