פרשני:בבלי:כתובות עג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות עג א

חברותא

לא תימא טעמיה דרב (אל תאמר: טעמו של רב) שצריכה ממנו גט, מכיון שכנסה סתם, ולא חזר על תנאו בשנית, שמא  96  אחולי אחליה לתנאיה (מחל על התנאי)  97 . וחייב לתת לה כתובה אם רוצה לגרשה  98 .

 96.  כתב הר"ן - שאין צד לומר שמחל בודאי על התנאי. רק כאן שיש צד לומר שמחל על התנאי צריכה גט מספק. ועיין בחידושי הגר"ע אייגר שהקשה עליו.   97.  צריך לבאר כיצד מועילה מחילה על התנאי, הרי על הצד שימצאו עליה נדרים לא קדשה כלל, ואם כן אין כאן מעשה קידושין? אכן התוספות כתבו, שלא מועילה מחילה לחוד, אלא כיון שחופה קונה, הרי חזרה ונתקדשה בחופה. או באופן אחר יש לומר, שכך היה בדעתו בשעה שהתנה, שאם ירצה בקידושין בכל זאת, יתבטל התנאי. אך הר"ן כתב, שאפשר למחול על התנאי, כיון שכוונת התנאי היא להנאתו, שלא יהיו בה דברים המפריעים לו, על כן הדבר תלוי בקפידתו בשעה שרואה בה את המומין או הנדרים. (ואמנם אם ראה והקפיד, ולאחר מכן התפייס, אינה מקודשת, כיון שבעת שהקפיד כבר בטלו הקידושין). ובתשובות הרא"ש (מה') כתב אף יותר מכך - שמכיון ש"תנאי מילתא אחריתא", ואינו שיור במעשה הקידושין, לכן אפשר למחול על התנאי ויחולו הקידושין.   98.  כך הבאור לדעת רש"י. אך דעת התוספות, שגם בהוא אמינא אינו חייב לתת לה כתובה, כיון שאין לנו ראיה מוחלטת שמחל על תנאו, רק מספק צריך לתת לה גט. אך אין מוציאים ממנו ממון בלא ראיה.
אלא טעמא דרב, לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות  99 . דהיינו, אף על פי שעדיין מקפיד הוא על תנאו, מכל מקום אינו רוצה שתהא ביאתו ביאת זנות, ולכן בועל לשם קידושין  100 .

 99.  ובזה לא חלק עליו שמואל, שהרי משנה מפורשת היא בגיטין - "המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק. בית הלל אומרים - צריכה ממנו גט", וטעמם משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אלא סבר שמואל, שכיון שהתנה, אינו חושש שמא לא התקיים התנאי, ובועל על דעת הקידושין הראשונים. רשב"א.   100.  כך הבאור לדעת רוב הראשונים. אך הר"ן כתב, שמכיון שאין אדם עושה ביאתו ביאת זנות מחל על תנאו הראשון, וממילא חלו הקידושין. ואין צריך לומר שחזר ובעל לשם קידושין. ועיין בתוספות.
ברם, אינו חייב לתת לה כתובה  101 , כיון שעדיין עומד הוא בתנאו שלא יהיו עליה נדרים, ונמצא שהיא גורמת לעצמה את הגירושין. ובכל מקום שהאישה גורמת לעצמה את גירושיה אינה נוטלת כתובה  102 .

 101.  הקשו הראשונים, והלא שנינו במסכת בבא קמא (פט א), "אסור לאדם שישהה את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" ולעיל (נו ב) מבואר שביאתו ביאת זנות. ואם כן, מה הועלנו בכך שאין אדם עושה ביאתו ביאת זנות, הרי כשאין לה כתובה ממילא ביאתו זנות? ותרץ הרשב"א, היות והטעם שאסור לשהות בלא כתובה, הוא כדי שלא תהא מסורה לו כזונה, ודבר זה תלוי בידיעת הבעל, שיודע שאין דעת אשתו סומכת על הנישואין אלא כזנות בעלמא, כיון שאין לה כתובה וקלה היא בעיניו להוציאה. וכין שכן, אף הוא דעתו לבעילה פגומה. ולכן בנידון דידן, שעדיין אין הבעל יודע שלא התקיים התנאי, אין פגם בביאתו. ומוסיף הגאון רבי אלחנן וסרמן - לפי דברים אלו, אם אבדה הכתובה בלא ידיעת הבעל או האשה, אין פגם בנישואיהם, כיון שכונתם לביאה מעולה.   102.  ועיין עוד בקובץ שיעורים. ובר"ן.
ומקשינן: אם נאמר שנחלקו רב ושמואל בסברא זו, האם אדם עושה בעילתו בעילת זנות, או לא, הא כבר פליגי בה חדא זימנא. (כבר נחלקו בזה במקום אחר), ומדוע שבו ונחלקו בסוגיין?
והיכן נחלקו: דאתמר (נאמרה מימרא בבית המדרש): קטנה  103  יתומה, שנישאת על ידי אמה ואחיה, וקידושיה מדרבנן, ונפקא מינה שיכולה למאן בקידושיה ולצאת בלא גט. אך היא לא מיאנה. והגדילה. ואחר שגדלה בא עליה בעלה הראשון. ומיאנה בו, ועמדה ונישאת לאחר.

 103.  הקדמה נצרכת לדיני קידושי קטנה: א. האב זכאי בביתו לקדשה למי שיחפוץ. וחלים הקידושין מדאורייתא ואינה יוצאת בלא גט. ב. מת האב, תקנו חכמים שיוכלו אמה ואחיה לקדשה, למי שיחפצו. ברם אינה צריכה גט, אלא יכולה למאן ולצאת ללא גטל. ג. אם לא מיאנה בשעה שגדלה, אפילו אם לא בא עליה בעלה הראשון אחר שגדלה, תקנו חכמים שלא תוכל למאן עוד. ואם קיבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם. ד. אם בא עליה בעלה הראשון כשגדלה, בזה נחלקו רב ושמואל בסוגיין, האם כוונתו לביאת קידושין, וממילא לא חלו כלל קידושי השני, ואינה צריכה ממנו גט. או דלמא - כל הבועל על דעת קידושין הראשונים בועל, וקידושין אלו חלו רק מדרבנן, ואם כן תפסו בה קידושי השני, וצריכה גט משניהם.
רב אמר: אין צריכה גט משני. כיון שאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום, ואינו רוצה לעשות בעילתו ביאת זנות, לכן כשגדלה ובא עליה בעלה הראשון היה בדעתו לקדשה בביאה זו קידושין גמורים  104 . ולכן לא הועיל לה מה שמיאנה בו לאחר מכן, והרי היא אשת איש, ואין תופסים בה קידושי השני.

 104.  ויש להקשות, כיצד היא מקודשת על ידי הביאה, הלא אין עידי יחוד, ובלא עדים לא חלו הקידושין ? וכתב הרא"ה - מכיון שאשתו היא ועומדת עמו, אינה צריכה עידי יחוד, שהכל יודעים שהתייחד עמה ובא עליה.
ושמואל אמר: צריכה גט משני. כיון שכל הבועל על דעת קידושין הראשונים בועל, ולא התכוון בעלה הראשון לקדשה בביאתו בה, וכיון שלא היו נשואיה אלא מדרבנן, לכן תפסו בה קידושי השני.
אך מודה שמואל שאסורה לשני מדרבנן, כמבואר במסכת נדה. (נב א).
ואם כן, אכתי קשה לשם מה נחלקו רב ושמואל שנית גם בסוגיין?
ומשנינן: צריכא! דאי אתמר בההיא, אם היו רב ושמואל נחלקים רק גבי קטנה שלא מיאנה,
הוא אמינא - דוקא בההיא קאמר רב שבועל לשם קידושין, משום דליכא תנאה. (שלא התנה שלא יהיו קידושין), ולכן ודאי שכאשר חזר ובעלה כשגדלה, התכוון לבעול לשם קידושין, שהרי הכל יודעים שאין במעשה קטנה כלום.
אבל בהא (במקדש את האשה בתנאי שאין עליה נדרים וכנסה סתם), דאיכא תנאה, אימא מודי ליה לשמואל, שאינו רוצה להפר תנאו, שאין הוא חפץ באשה נדרנית, ואינה מקודשת.
ואי אתמר בהא, ואם היו רב ושמואל נחלקים רק בנידון דידן, כשהתנה בפירוש,
הוא אמינא - רק בהא קאמר שמואל שאינה מקודשת, כיון שהתנה בפירוש.
אבל בהך, היינו בקטנה שלא מיאנה, אימא מודי ליה לרב, שאין אדם עושה בעילתו ביאת זנות.
ולכן צריכא. (הוצרכו רב ושמואל לחלוק פעמיים).
הקשתה הגמרא לדברי שמואל:
תנן במשנתינו: "כנסה סתם, ונמצאו עליה נדרים, תצא שלא בכתובה". מדייקת הגמרא - כתובה הוא דלא בעיא, הא גיטא בעיא.
מאי לאו (האם לא מדובר) כשקידשה על תנאי וכנסה סתם?!, ומבואר, שצריכה גט, כדעת רב.
תיובתא דשמואל!

דרשני המקוצר