פרשני:בבלי:כתובות פא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות פא א

חברותא

יורשיה - אותם שהם יורשי כתובתה, כלומר יורשי הבעל, חייבין בקבורתה".
אמר אביי, אף אנן נמי תנינא (אף אנו שנינו דין זה במשנה (לקמן צה' ע"ב)) - "אלמנה ניזונת מנכסי יתומין, ומעשה ידיה שלהן, ואין חייבין בקבורתה. ומי חייב בקבורתה?
יורשיה, שהם יורשי כתובתה, חייבין בקבו רתה".
ומדייק אביי: איזוהי אלמנה שיש לה שני יורשין? (כלומר שיורשי כתובתה אינם אותם שיורשים את נכסיה).
הוי אומר, זו שומרת יבם. ומוכח, שעל יורשי כתובתה מוטל חיוב הקבורה.
אמר רבא: ולימא (ומדוע אין היבם יכול לטעון) - "אח אני יורש, אשתו אין אני קובר", כלומר - כתובה זו שאני יורש אין בה מנכסי בית אביה כלום, אלא מאתיים ותוספת שכתב לה אחי, ואין אני יורש אותה אלא את אחי  68 ?

 68.  רש"י. וכשיטתו לעיל, שאין היבם יורש אלא את הכתובה. ולא את נכסי צאן ברזל שהכניסה עמה. אך התוספות שפרשו שהיבם יורש גם את נכסי צאן ברזל של האשה, בארו את קושית הגמרא כך: "אח אני יורש אשתו אין אני קובר" - כלומר, אע"פ שאת האח אני יורש, בכל זאת לא אשא בחובותיו. אלא רק בזכויות הירושה. כמו שמצינו - שאם הוריש האב לבניו פרה שאולה, יכולים להשתמש בה ואינם חייבים באונסיה. כיון שהירושה היא רק על הזכויות ולא על החובות.
אמר ליה אביי, משום דבאין עליו משני צדדין: ממה נפשך, אם את אחיו הוא יורש, יקבור את אשתו. כמו שאחיו היה קובר אותה אם היתה מתה בחייו, ואפילו לא הכניסה לו כלום.
ואם אינו קובר את אשתו, יתן לה את כתובתה. שהרי קבורתה תחת כתובתה.
אמר ליה רבא: הכי קא אמינא - "אח אני יורש, את אשתו אין אני קובר. ואי משום כתובה?! לא ניתנה כתובה לגבות מחיים!" כלומר - לא שייך לתבוע תשלומי כתובה, כל זמן שהבעל חי, וכיון שאני עומד במקום הבעל, אין לתבוע ממני את כתובתה.
עונה הגמרא על טענת רבא: מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה (מיהו הסובר ש"לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים", ודורש את לשון הכתובה שנאמר בה - "לכשתינשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכי", ומדייק - רק כשתוכל להנשא לאחר, דהיינו במות הבעל או היבם, אז תגבה את כתובתה, אך לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים)?
בית שמאי. ביבמות (קיז א), שפסקו - שאם נישאת לאחר אפילו על פי עצמה, נוטלת כתובתה  69 .

 69.  הקשו הראשונים - הרי ביבמות מבואר שחזרו בית שמאי להורות כדברי בית הלל, ומדוע אמרינן שרק בית שמאי אית להו "מדרש כתובה " ? ועיין בתוספות ובשיטמ"ק שתרצו על זה בכמה אופנים.
ומאידך, שמעינן להו לבית שמאי דאמרי שמי שיש לו שטר חוב על חברו, הוא נחשב מוחזק בנכסי חברו יותר ממנו. כיון ששטר העומד לגבות כגבוי דמי,
והיכן נשנה דין זה - דתנן במסכת סוטה - מי שקינא לאשתו ונסתרה, ולקחה לבית הדין על מנת להשקותה, ולברר האם זינתה תחתיו, אם שתתה והתברר שזינתה - איבדה את כתובתה, אך אם מתו בעליהן עד שלא שתו, בית שמאי אומרים - נוטלות כתובה, ולא שותות. ובית הלל אומרים - או שותות או לא נוטלות כתובה".
והרי יש לתמוה - כיצד אמרו בית הלל "או שותות או לא נוטלות כתובה", ומשמע שיכולות לשתות אחר מות הבעל, והלא נאמר בתורה - "והביא האיש את אשתו אל הכהן", דוקא כשהאיש מביא את האשה, אמר רחמנא, ובמקרה שמת, ליכא, וכיצד אמרו בית הלל "או שותות"?
אלא, בהכר, שכונת בית הלל לומר - מתוך שלא שותות, לא נוטלות כתובה.
וחוזרת הגמרא לדון בדברי בית שמאי - "בית שמאי אומרים נוטלות כתובה ולא שותות",
ומקשינן: ואמאי נוטלות כתובה, והלא ספיקא הוא, ספק זנאי ספק לא זנאי, ואילו יורשי הבעל מוחזקים בודאי בכסף הכתובה, וכי קאתי ספק ומוציא מידי ודאי?!
אלא ודאי - קסברי בית שמאי - שטר הכתובה העומד לגבות, כגבוי דמי. ולכן האשה נחשבת מוחזקת בכסף כתובתה  70 .

 70.  הקשו הראשונים, אולי טעמם של בית שמאי אינו משום "שטר העומד ליגבות כגבוי דמי", אלא כיון שהאשה טוענת טענת ברי, והיורשים טוענים טענת שמא, ברי ושמא ברי עדיף? ותרצו - כאן טענת ה"ברי" של האשה היא "ברי גרוע", כיון שהאשה יודעת שאין היורשים יכולים להכחישה. ואילו ה"שמא" של היורשים הוא "שמא טוב", כיון שיש רגליים לדבריהם, שהרי קינא לה בעלה ונסתרה. ולכן משום טענת "ברי ושמא" אינה יכולה להוציא מהיורשים. ועל כרחך שסברו בית שמאי - "שטר העומד ליגבות כגבוי דמי".
ולפי זה מיושבת קושית רבא לעיל, כיון ששטר העומד ליגבות כגבוי דמי, הרי אין האח יכול לטעון - "את אחי אני יורש", כיון שכסף הכתובה נחשב כבר גבוי אצל האשה, הרי הוא כאילו יורש את האשה, ולכן חייב לקוברה.
ומקשינן: סוף סוף היאך כתובה נגבית מחיים, והא בעינן לדעת בית שמאי שיתקיים מה שנאמר בכתובה - "כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי", וליכא, כיון שעדיין לא הותרה לינשא לאחר?
אמר רב אשי: יבם נמי כאחר  71  דמי. וכיון שמת הבעל ונפלה לפני היבם, כבר זכתה בכסף כתובתה, וחייב היבם לקוברה תחת כתובתה  72 .

 71.  אף על פי שבלשון תורה יבם לא איקרי "אחר", כמו שמוכח מהפסוק "ואיש אחר יקחנה", מכל מקום בלשון חכמים יבם איקרי אחר. תוספות. ועיין שיטה מקובצת.   72.  עיין בתוספות - שדנו האם למסקנת הגמרא ש"יבם כאחר דמי", אפשר לתרץ את קושיית הגמרא אליבא דכולי עלמא, או שעדיין צריך לתרץ רק לפי בית שמאי.
לאחר שהשיב אביי לרבא ש"ניתנה כתובה להגבות מחיי היבם", שלח ליה רבא מכתב לאביי, ביד רב שמעיה בר זירא, וכך כתב לו - ומי נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם?
והרי תניא בברייתא: רבי אבא אומר, שאלתי את סומכוס - יבם הרוצה שיוכל למכור בנכסי אחיו לאחר שכנס את אשתו, כיצד הוא עושה? הרי בעלמא אינו יכול למכור את נכסי אחיו, כיון שהם משועבדים לכתובת אשתו, כמבואר במשנה.
אם כהן הוא, שאינו יכול לגרש את אשתו ולהחזירה לאחר מכן, יעשה לה סעודה יפה, לפתותה במשתה היין, ויפייסנה, כדי שתרשה לו למכור את העודף על כתובתה.
ואם ישראל הוא, מגרשה בגט, ונותן לה כתובתה, ויכול כעת למכור את כל שאר הנכסים, ואחר כך יחזירנה על דעת כתובתה הראשונה. עד כאן הברייתא.

דרשני המקוצר