פרשני:בבלי:כתובות קא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות קא א

חברותא

אבל קטנה היוצאה בגט - אף שהיא אינה ראויה להתעבר וללדת - הרי זו צריכה להמתין שלשה חדשים, כי אף על פי שאינה ראויה היא להתעבר, לא חילקו חכמים בתקנתן בין הנשואות.
ומקשינן על שמואל: מאי קא משמע לן, והרי תנינא לכולהו במשנה, שהרי חילוקו הראשון מפורש במשנתנו לפי גירסתו של שמואל במשנתנו,  1  וביבמות (קח א) שנינו את השאר!?

 1.  כן פירשו התוספות; ומכאן הוכיח בספר "הפלאה" שהחילוק בין גט למיאון מופיע כולו בנוסחתו של שמואל במשנה, הובאו דבריו בהערה לעיל. ולפי מה שנתבאר בהערה שם מלשון רש"י ביבמות קיג א, שאין החילוק מופיע במשנה, יש לפרש, דמדקתני "ממאנת" משמע דוקא שיצאה על ידי מיאון ולא שיצאה בגט, וכעין מה שכתב רש"י ביבמות שם.
דתנן ביבמות: הממאנת באיש:
א. הוא מותר בקרובותיה כגון בתה ואחותה האסורות עליו בשאר נשים שנתגרשו, ואף היא מותרת בקרוביו כגון אחיו ואביו שהיא אסורה בהם בשאר גרושה, והיינו מה דאמר שמואל: לא פסלה מן האחין.
ב. ולא פסלה מן הכהונה משום גרושה, וכדאמר שמואל.
אבל אם נתן לה האיש לאשתו הקטנה גט:
א. הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו, והיינו מה דאמר שמואל: פסלה מן האחין.
ב. ופסלה מן הכהונה משום גרושה, וכדאמר שמואל.
ואם כן מה חידש לנו שמואל שלא שמענו ממשנתנו ומן המשנה ביבמות!? ומשנינן:  2  צריכה להמתין שלשה חדשים, הוא דאיצטריכא ליה לשמואל להשמיענו, דהרי את החילוק בדין זה בין ממאנת למגורשת זה לא תנן במשנה ביבמות.

 2.  הרש"ש הביא גירסא: "אינה צריכה"; ומסתבר שהכל אחד הוא, כי הכוונה לחילוק בדין זה.
כאן שבה הגמרא למחלוקתם של רב ושמואל בדין הכתובה, שלרב חשובה היא כמפותה בעלמא ואין לה כתובה, ולשמואל חשובה היא כאשתו לענין כתובה, ורק כשמיאנה היא בו והוציאה את עצמה מבעלה אין לה כתובה; ושואלת:
לימא מחלוקת רב ושמואל כתנאי היא שכבר נחלקו בה?
דתניא: רבי אליעזר אומר: אין מעשה קטנה כלום.
ולכן, אם נשאת לאיש כשהיא קטנה, אין בעלה זכאי במציאתה ולא במעשה ידיה כשאר נשים, ולא בהפרת נדריה שהוא מיפר לשאר נשים, ואינו יורשה כשמתה, ואינו מיטמא לה כשמתה אם כהן הוא.
כללו של דבר:  3  אינה כאשתו לכל דבר, אלא שצריכה מיאון.

 3.  הכלל בא לרבות שאם בת ישראל לכהן היא לא תאכל בתרומה (כלומר: אפילו בתרומה דרבנן), ואם בת כהן לישראל היא אינה נפסלת מתרומת בית אביה, תוספות; והוא הדין שהכלל בדברי רבי יהושע בא לומר שתאכל בתרומה דרבנן.
רבי יהושע אומר: מעשה קטנה כלום כלומר: יש בו ממש, ובעלה זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה,  4  ויורשה ומיטמא לה.  5 

 4.  ביארו התוספות: דנדריה היינו מה שנדרה כשהיא "מופלא הסמוך לאיש", ומה שמועיל הפרת הבעל, ואע"ג שאין כאן אלא נישואין דרבנן ועל ידי הפרתו נעקר דין התורה בקום ועשה, היינו משום ש"כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת", וכעין זה מבואר בנדה מו ב. ונסתפק רבינו עקיבא איגר, אם מיאנה אחר כך ונעקרו הנישואין למפרע, אם גם הפרת הבעל נעקרה למפרע, היות ואיגלאי מילתא למפרע שהוא לא היה בעלה בשעה שנדרה ולא נדרה על דעתו; ולפי זה תצטרך לחשוש שמא תמאן לבסוף ונמצאת הפרת הבעל בטילה למפרע.   5.  ואם תאמר: והרי נישואי קטנה שלא על ידי אביה מדרבנן הם, ואיסור טומאה למת הוא מן התורה, וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה! ? ביארו התוספות, דמיטמא לה משום "מת מצוה", הואיל ויורשיה אין יורשים אותה, נמצא שאין לה קוברים, וכעין שמבואר ביבמות פט ב לענין אחר.
כללו של דבר: הרי היא כאשתו לכל דבר, אלא שיוצאה במיאון.
לימא: רב - הסובר: אשתו קטנה אין לה כתובה שכמפותה היא - דאמר כרבי אליעזר שאין מעשה קטנה כלום, ולרבי יהושע אכן יש לה כתובה.
ושמואל - הסובר: אשתו קטנה יש לה כתובה (אלא אם כן יצאה במיאון שהוציאה את עצמה מבעלה) - דאמר כרבי יהושע שאשתו היא לכל דבר, ולרבי אליעזר אכן אין לה כתובה?  6 

 6.  נראה מן הסוגיא, שמחלוקתם של רב ושמואל לענין כתובה יש לדמותה למחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע לענין מציאתה ומעשה וידיה והשאר, והחולק בזה יחלוק בזה ; ואף על גב שכולי עלמא מודו שלענינים מסויימים הרי היא כאשתו לכל דבר, שהרי לא נחלקו לענין מזונות שהוא חייב לתת לה, ואף לענין פירות שהבעל אוכל לא נחלקו שהוא אוכל בממאנת, וכל זה צריך תלמוד.
ודחינן: אכן אליבא דרבי אליעזר כולי עלמא - רב ושמואל - לא פליגי שיש כתובה לממאנת ואפילו יוצאת היא בגט, ושמואל הסובר שאין לה כתובה דלא כרבי אליעזר.
כי פליגי רב ושמואל אליבא דרבי יהושע, אם לדבריו מוכרח שאף כתובה אין לה לממאנת כשם שאין הבעל זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, או שמא יודה רבי יהושע לענין כתובה שאין לה, וכדעת רב.
דשמואל סובר כרבי יהושע, ומדמה כתובה למציאתה ומעשה ידיה, וכשם שיש לבעל מאשתו מציאה ומעשה ידיה כך יש לאשה מבעלה כתובה (אלא אם כן יצאה במיאון שהוציאה את עצמה מבעלה).
ואילו רב אמר לך:
עד כאן לא קאמר רבי יהושע התם שאשתו היא לכל דבר, אלא לענין הדברים שתקנו חכמים מדידה לדידיה, כלומר: שיקבל הבעל מאשתו כמציאתה מעשה ידיה ירושתה וכן הפרת נדריה  7  -

 7.  ואם תאמר: והרי רבי יהושע אמר שהוא מיטמא לה, ומה ענין זה ל"מדידה לדידיה"! ? אין זו קושיא, כי לפי מה שכתבו התוספות שהובאו בהערה לעיל, דין הטומאה תלוי בדין הירושה. ואולם לפי מה שנתבאר בהערה לעיל שאף לענין תרומה הרי היא כאשתו, צריך ביאור מה ענין זה ל"מדידה לדידיה".
והטעם הוא משום שרצו חכמים שלא יימנעו מלנושאה, שהרי כל עיקר מה שתיקנו חכמים נישואין לקטנה אינו אלא כדי שתינשא ולא ינהגו בה אנשים מנהג הפקר, ולכן זוכה הבעל בזכויות שזוכה בעל באשתו.
אבל מה שתקנו חכמים מדידיה לדידה כלומר: שתזכה האשה מבעלה, וכגון כתובה - לא אמר רבי יהושע, ואין לה כתובה.
שנינו במשנה: הממאנת השניה והאיילונית אין להן כתובה וכו' ולא בלאות:
אמר ליה רב הונא בר חייא לרב כהנא: אמרת לן (אמרת לנו) משמיה דשמואל:
לא שנו שאין לה בלאות אלא בלאות של נכסי מלוג, שהביאה האשה עמה בגדים לבית בעלה, ומפרש ואזיל מה מצב הבגדים בשעת יציאת האשה, ובאיזה אשה משלשת הנשים אנו עוסקים.
אבל בלאות של נכסי צאן ברזל שהכניסה לו בגדים וקיבל עליו אחריות עליהם,  8  אית לה (יש לה כשיוצאת מבעלה), ומפרש ואזיל, מה מצב הבגדים בשעת יציאה, ובאיזה אשה משלשת הנשים הדברים אמורים.

 8.  כתב רש"י: "צאן ברזל, צאן שהוא קשה ומתקיים לה כברזל, לפי שקיבל עליו אחריות"; ובתוספות רי"ד כתב: וקורא אותן צאן ברזל, שהנכסים דומים לצאן שאדם חולבם וגוזזם, כך הבעל אוכל פירותיהן, ואם תמות הצאןתמות לאשה (היינו בנכסי מלוג), אבל הנכסים שנכתבו בתוך שטר הכתובה, הבעל אוכל פירותיהם כמו הצאן, ואם תמות הצאן חייב באחריותם והוא לאשה כמו ברזל שאינו כלה.
הוי נתקשה בה רב פפא: אהייא, על איזו אשה משלשת הנשים שעוסקת בהן משנתנו אמר שמואל לחלק בין נכסי מלוג לנכסי צאן ברזל?
אילימא: א"ממאנת"? הרי כך אי אפשר לומר, כי:
אי דאיתנהו (ישנם בעין) הבגדים, ו"בלאות" היינו מה שנשאר מן הבגדים לאחר שהשתמש הבעל בהם, הרי ודאי שאידי ואידי - הן בלאות נכסי מלוג והן בלאות נכסי צאן ברזל - שקלא, נוטלת האשה עמה, שאין לנו לקונסה, כי מה פשעה.
ואי דליתנהו (אינם בעין), ו"בלאות" היינו מה שכבר נתבלה וכלה מן הבגדים, הרי ודאי שאידי ואידי - נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל - לא שקלא (אין היא נוטלת) כלומר: אין הבעל משלם לה את הבלאי שבלו הבגדים.  9  אלא תאמר אאיילונית, אף כך אי אפשר לומר, כי:

 9.  ביאר רש"י את הטעם שאין לה בנכסי צאן ברזל ובנכסי מלוג: "שיכול לומר (בנכסי צאן ברזל) שלי הוצאתי, שהרי ברשות בית דין נשאתיה, וכשאוציאנה, אחזיר מה שקבלתי עלי בכתובה ". פירוש: כשם שהממאנת אין לה כתובת מנה ומאתים מפני שיצאה ממנו במיאון ולא הוא זה שהוציאה, כך גם מה שקיבל עליו את אחריות נכסי צאן ברזל אינו חייב לתת אלא כשהוא מוציאה, שבכלל כתובה הוא, וזו שמיאנה והוציאה את עצמה מבעלה, אין הוא חיייב לשלם את האחריות, (וראה גם ברש"י בבא מציעא סז א, שכלל דין נכסי צאן ברזל במה שאמרו במשנתנו שאין לה כתובה, וביאר את הטעם משום שבעל כרחו נפקא). "ובנכסי מלוג נמי, אף על פי שלא ברשות הוציאם, מיהו יכול לומר, אין לי להחזירם עד שאגרשנה, שמא תמות בחיי ואירשנה", (וראה מה שכתב על זה בפני יהושע; ולשון הרא"ש הוא: "ונכסי מלוג נמי תשאר תחתיו ותמות בחייו ויירשנה, וכיון שיוציאנה מעכשיו אינו משלם לה"). ובפשוטו אינו מובן, שהרי הוא עשה שלא כדין ומיד חייב הוא לה, והאיך יכול לומר שימתין עד שתמות ויירשנה, וכי אטו אם יחפור בורות בקרקע של אשתו שלא כדין, יכול לומר אמתין שתמות ואירשנה. ורבינו עקיבא איגר הקשה: הרי חוב הוי "ראוי" שאין הבעל יורש. והריטב"א כתב על דברי רש"י: "ואין טעם זה מחוור, דכיון שכבר מיאנה בו שוב אינו ראוי ליורשה, ומיאונה זו גיטה וכו', אבל הנכון דהא סברא הוא, דכיון דתקון רבנן נשואין לקטנה משום תקנתא, והיא באה להפקיע תקנת חכמים דקנסוה רבנן בכל מאי דכלה מנכסיה שתפסיד, ואי לא לא מקיימא תקנתא דרבנן, ולא משכחא מאן דנסיב לה, ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל, שיכול לומר כל מה שהוצאתי עשיתי (בהבטחת) (ברשות) בית דין, כסבור שהיא אשתו, ושאין לו לפרוע כלום עד שאמות בחייה או שאגרשנה, ועל דעת כן נשאתיה ואע"פ שלא התניתי כמו שהתניתי דמי, שדברים אלו בלב כל אדם הם", (ובכל דבריו לא נתבאר עדיין למה יורשה הבעל לעשות בנכסיה מה שאסור לכל בעל בנכסי אשתו, דהיינו לכלות ולבלות את הבגדים).
אי דאיתנהו (ישנם בעין) הבגדים, ו"בלאות" היינו מה שנשאר מן הבגדים לאחר שהשתמש הבעל בהם, הרי ודאי שאידי ואידי - הן בלאות נכסי מלוג והן בלאות נכסי צאן ברזל - שקלא, נוטלת האשה עמה.
אי דליתנהו (אינם בעין), ו"בלאות" היינו מה שכבר נתבלה וכלה מן הבגדים, ומה שאינה נוטלת ממנו את ערך הבלאי ואף שאיגלאי מילתא למפרע שלא נתקדשה לו מעולם, בהכרח היינו משום שלא היה צריך להעלות בדעתו שמא תימצא איילונית -
אם כן, אם באת לחלוק בין נכסי צאן ברזל לנכסי מלוג, איפכא מיבעי ליה (באופן הפוך היה לך לחלוק), וכך היה לולשמואל לומר:
נכסי מלוג דברשותה קיימי (שברשותה הם הבגדים ואין לו בהם קנין פירות), כלומר: שלא היה לו ללובשן ולכלותן אפילו אם לא היתה איילונית, ומשום שאינו רשאי לכלות ולבלות את "קרן" הבגדים (וכדמפרש טעמא ואזיל) - אית לה (מן הדין שיחזיר הבעל לאשה את מה שנטל שלא ברשות).
ואילו בלאות נכסי צאן ברזל דלאו ברשותה קיימי (שאינם ברשותה, אלא ברשות הבעל ללובשן), כלומר: שאם לא היתה איילונית היה מותר לו ללובשם ולכלותם, רק שהיה לו לשלם את ערכם לכשיוציאנה - לית לה.  10 

 10.  כתב המאירי בטעם הדבר דלית לה: "הואיל והיא נתנה לו רשות להיותם כשלו, שהרי בדין בלאם, ואינו משלם הואיל והטעתו". ביאור דבריו: היות והיא הכניסה לו נכסי צאן ברזל על מנת שישתמש בהם, רק שישלם את ערכם לכשיוציאנה, הרי שהיות והוא לא ידע שהיא איילונית זכה בהם, רק שנתחייב לשלם את ערכם לכשיוציאנה, והיות ואין הוא מוציאה מדעתו אלא מפני שהטעתו, אינו חייב לתת לה את האחריות, (ודומה דינה לממאנת שאין הוא צריך לתת לה, משום שבעל כרחו נפקא). וכן כתב הר"ן: "שכיון שנשואי איילונית טעות, נכסי מלוג שלא הקנתה אותן לבעל כלל משלם לה, אבל נכסי צאן ברזל כיון שהקנתה אותן לבעל, והוא אינו חייב להחזירם אלא אם כן יגרשנה בגט, לית לה". וראה היטב סוגיית הגמרא בבא מציעא סז א.
אלא א"שניה", וכגון דליתנהו,  11  ו"בלאות" היינו מה שנתבלה וכלה מן הבגדים:

 11.  כן כתב רש"י, והטעם שפירש כן ולא בבלאות דאיתנייהו, היינו משום דודאי מה ששנינו במשנה "ולא בלאות" מתפרש בכל שלשת הנשים באופן שוה, וכיון שבממאנת ואיילונית הרי פשיטא לגמרא שהיא נוטלת מה שבעין, ממילא אף גבי שניה מתפרש ולא בלאות על מה שאינו בעין.
ומן הדין היה - אם לא שקנסו חכמים בשניות לעקור מהם תורת נישואין - שיהיה הדין בהיפוך:
בלאות נכסי מלוג אית לה, שהרי נתבלו וכלו אצלו הבגדים שלא כדין, והיה לה ליטלם.
ואילו בלאות נכסי צאן ברזל לית לה.  12 

 12.  "שמדינא לא היה ראוי לשלם, שעל מנת כן קבלה שלא יפרע אלא אם כן יגרש אותה מדעתו", ר"ן וראה עוד שם.
ומכל מקום הדין הוא בהיפוך: בלאות נכסי מלוג לית לה, כי קנסו רבנן בשניות לדידה בדידיה (אותה בכל מה שהיתה ראויה לגבות ממנו).
כלומר: קנסו אותה חכמים שלא תקבל את כל מה שהיה מגיע לה ממנו, דהיינו: כתובת מנה ומאתים, מזונות ותשלום עבור הבגדים שהשתמש שלא כדין.
ובלאות נכסי צאן ברזל אית לה, כי קנסו לדידיה בדידה (אותו בכל מה שהיה מגיע לו ממנה), כלומר: אף שמן הדין לא היה מגיע לה החזר עבור בלאות נכסי צאן ברזל, משום קנס חייב הוא לשלם לה.
אמר רב שימי בר אשי: שמע מינה מדרב כהנא, שאמר: בלאות נכסי מלוג שאינם בעין אין לה משום קנס, הרי שמן הדין היה מגיע לה תשלום עבור הבלאות, ואם כן למדנו מדבריו:
אשה דעיילא ליה גלימא לבעלה (אשה המכנסת לבעלה בגד כנכסי מלוג), הרי שכולו קרנא הוי (קרן הוא ולא פירות), ולא מכסי לה ואזיל עד דבלי (אין יכול הבעל ללובשם עד שיבלו), כי השימוש בבגדים המכלים את הבגד כמוהו כאכילת הקרן של האשה, שאף כי השימוש פירות הוא, מכל מקום כיון שמתבלים הבגדים הרי זו אכילת קרן -
ולפיכך לוקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.  13  ומקשינן: והאמר רב נחמן: המכנסת גלימא לבעלה פירא הוי, ויכול הבעל ללובשם!?

 13.  ואם תאמר מנא לן דקרנא הוי, והרי דילמא פירא הוי, ומשום טעם זה "בלאות נכסי מלוג לית לה" כי בדין אכל, ולא משום קנס אין לה! ? יש לומר: דאם כן מאי קא משמע לן משנתנו שבשניות אין לה בלאות נכסי מלוג, והרי אף בכל אשה אין לה אותם, וודאי משום קנס הוא, על פי המאירי, וראה מה שכתב רבינו עקיבא איגר בדרוש וחדוש.
ומשנינן: אכן דרב נחמן פליגא על רב כהנא.  14 

 14.  א. ראה מגיד משנה (אישות פרק כד) בביאור לשון הגמרא. ב. סיכום פירוש המשנה "ולא בלאות" לשיטת רב כהנא: בלאות שהן בעין: בין בנכסי מלוג ובין בנכסי צאן ברזל יש לה בכל שלשת הנשים שנזכרו במשנתנו. בלאות שאינן בעין: יש חילוק בין שלשת הנשים הנשים שנשנו במשנתנו: ממאנת: אין היא נוטלת ממנו בין בנכסי מלוג ובין בנכסי צאן ברזל. איילונית: נוטלת היא ממנו בנכסי מלוג, ואינה נוטלת בנכסי צאן ברזל, (כן מבואר בראשונים, שכסברא זו שאמרה הגמרא קיימא לן). שניה: אינה נוטלת בנכסי מלוג, ונוטלת בנכסי צאן ברזל. ב. פירוש המשנה "ולא בלאות" לשיטת רב נחמן: הנה לשיטת רב נחמן אי אפשר לפרש את חידוש המשנה "ולא בלאות" על בלאות נכסי מלוג שאינן בעין, שהרי אלו - לדעתו - אף בשאר נשים אין להם שכדין בילה הבעל אותם. ואף שב"ממאנת" ו"איילונית" יכולים היינו לפרש לפי שיטת רב נחמן, שחידוש המשנה "ולא בלאות" הוא בנכסי צאן ברזל שאינם בעין, כי את אלו בשאר נשים היא נוטלת, ורק נשים אלו אינן נוטלות אותו, וכל שכן שאינה נוטלת בנכסי מלוג, שאף שאר נשים אינן נוטלות. אבל ב"שניה" הרי אי אפשר לפרש כן, שהרי מבואר בסוגייתנו שאף מעיקר הדין - אם לא הקנס - אין היא נוטלת אותן, והרי שניה מדין קנס הוא. ועל פי דברי האחרונים (בית יעקב כאן, וערוך לנר ביבמות פה א ד"ה "בד"ה בלאות") יש ללמוד מדברי רש"י בבבא מציעא סז א שכתב לפרש "ולא בלאות" דמשנתנו דהיינו "הכניסה לו בגדים בנדונייתה אפילו יש מהם קיימים לא יחזיר בלאותיהן", שהוא לכאורה נגד סוגייתנו המפרשת "ולא בלאות" על בלאות שאינן בעין, (וכבר רמזו התוספות לעיל ק ב בד"ה ולא בלאות לדברי רש"י אלו, ותמהו עליו; וראה גם ברש"י יבמות פג א שפירש כעין זה לגבי שניה). ובהכרח שרש"י מפרש שם לפי ההלכה דקיימא לן כרב נחמן, והיות וב"שניה" אי אתה יכול לפרש על בלאות שאינן בעין וכפי שנתבאר, לכן סובר רש"י שלדעת רב נחמן אפילו בלאות שהן בעין אין נוטלת השניה משום קנס, ושוב ממילא מסתבר שבכל שלשת הנשים מתפרש לשון "ולא בלאות" באופן שוה, ואינם נוטלים אפילו בלאות בעין. ג. ראה ברש"י לעיל בפירוש שני (שנדפס מספרים ישנים, וכפירוש זה פירש רש"י ביבמות פג א) על "ולא פירות", שכתב וז"ל "כי היכי דקנסוה רבנן (לשניה) דלא גביא נכסי צאן ברזל שהכניסה לו משלה בתורת כתובה, קנסוה נמי דלא תגבה מיניה פירות שאכל בתנאי כתובה של פירי", ודברים אלו סותרים את המבואר כאן בסוגיא שקנסו לדידה בדידיה ולדידיה בדידה, והיינו שקנסו אותה בנכסי מלוג, ובנכסי צאן ברזל (היינו "בלאות") קנסו אותו שישלם לה ולא קנסו אותה שלא ישלם לה, והניחא שכתב רש"י כן ביבמות פג א משום שהוא הולך שם לפי שיטת רב נחמן (כמו שכתבו האחרונים שבאות ב), אבל כאן אין לו מקום, ומכאן ראיה שאין גורסים כאן את הפירוש השני, וכן כתב הריטב"א בשם רש"י כפירושו הראשון.
שנינו במשנה: הממאנת והשניה והאיילונית אין להן כתובה: אמר שמואל:
לא שנו שאין שלשת הנשים הללו נוטלות כתובה - אלא מנה ומאתים שהוא עיקר הכתובה ומתקנת חכמים.
אבל תוספת כתובה שכתב להן הבעל מדעתו יש להן, כי מתנה בעלמא נתן לה הבעל בחיבת ביאה.  15 

 15.  כלומר: ואפילו איילונית שהכל טעות היא, כיון שיש לה חיבת ביאה יש לה תוספת.
תניא נמי הכי:
א. נשים שאמרו עליהן חכמים (כאן במשנתנו) לשון "אין להן כתובה", כגון הממאנת וחברותיה, אין להן מנה ומאתים,, אבל תוספת יש להן.
ב. נשים שאמרו עליהן חכמים (לעיל עב א) לשון "יוצאות שלא בכתובה", כגון עוברת על דת וחברותיה, היינו אשה שנמצאו עליה נדרים או מומין, והמקללת יולדיו בפניו, אין להן אפילו תוספת כתובה, וכל שכן מנה ומאתים שאין להן.  16  ג. והיוצאת משום שם רע שזינתה, נוטלת מה שלפניה בנכסי מלוג, ויוצאה.

 16.  נתבאר על פי רש"י; אבל הר"ן כתב שאין דין זה תלוי בלשון שאמרו חכמים, ראה שם.
ואומרת הגמרא: מסייע ליה - מה שאמרו בברייתא: והיוצאת משום שם רע נוטלת מה שלפניה - לרב הונא!

דרשני המקוצר