פרשני:בבלי:נדרים ג א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אלא, לאו דווקא, אין כלל קבוע בדבר -
זימנין לעתים מפרש התנא תחילה את ההוא ענין דפתח בו ברישא.
זימנין, ולעתים - את ההוא ענין דסליק ממנו, שסיים בו, אותו הוא מקדים ומפרש ברישא.
ואיבעית אימא יש לך לומר תירוץ נוסף על השאלה מדוע מפרש התנא את דין הידות לפני שהוא מבאר את דין הכינויים -
ידות - איידי דאתיין מדרשא, היות ואין דינן מפורש בתורה, אלא הוא נדרש מדרשה, וכפי שיבואר לקמן, חביב הוא לתנא לשנותו, והוא מעדיף להשמיעו תחילה, ולכן מפרש להון, לידות, ברישא.
ומקשה הגמרא על התירוץ הזה: אם כן -
וליפתח בענין הדין, הזה, של ידות, ברישא של המשנה! היות ודבר שנלמד מדרשה עדיף לו לתנא להקדימו!?
ומתרצת הגמרא: מיפתח פתח התנא בכינויין, שהם מדאורייתא, ברישא, שכן דרך התנא לפתוח בדברים הפשוטים והידועים בתחילת דבריו, והמשיך התנא לומר גם את דין ידות הנדרים שהם כנדרים.
והדר, ולאחר מכן, מקדים התנא ומפרש את דין הידות, לפני שהוא מפרש את דין הכינויים, היות דאתיין ליה הידות מדרשא.
ודנה הגמרא בתירוץ האמור:
הניחא למאן דאמר "כינויין", לשון נכרים הן, שהם שיבוש לשוני של הגויים ללשון הקודש, שפיר אמרינן שהכינויים כנדרים - דין דאורייתא הוא. וכיון שהוא דין פשוט מן התורה, שנה אותו התנא בתחילת המשנה. אך כאשר הוא בא לפרש, הוא הקדים לפרש את דין הידות הנלמד מדרשה, ואינו מפורש מן התורה.
אלא למאן דאמר כינויים הם לשון מחודשת, שבדו, שחדשו וקתנו להן חכמים לנודרים, להיות האדם נודר בו (בלשון כינוי, ולא בלשון אמיתית, ומהטעם שיבואר לקמן), הרי לפיהם אין הכינוי דבר פשוט מדאורייתא, אלא הוא מחודש אף יותר מהידות, שהידות נלמדות מדרשה, ואילו הכינויים תקנת חכמים חכמים הוא (שאחרי תקנתם היא מועילה מן התורה) - מאי איכא למימר?
דהיינו, חוזרת השאלה, מדוע לא מפרש התנא תחילה את ענין הכינויים, שבהם הוא פתח את המשנה, לפני שהוא מפרש את הענין של ידות נדרים?
ומתרצת הגמרא: הרי גירסת משנתנו אינה מושלמת.
שהרי מי קתני ידות בגירסא שלפנינו במשנה?
ולאו, והאם לא חסורי קא מחסרת לה? הרי תיקננו את לשון המשנה בסיפא, והוספנו בה דברים.
אם כן, נעשה שינוי נוסף בלשון המשנה, גם ברישא -
אקדים נמי, ותני ידות בתחילת המשנה, וכך נשנה את משנתנו -
א. כל ידות נדרים - כנדרים.
ב. וכל כינויי נדרים - כנדרים.
ומבאר התנא את הדין הראשון:
ואלו הן ידות: האומר לחבירו ...
ואחר כך הוא מבאר את הדין השני:
ואלו הן כינויין: קונם, קונח, קונס.
ועתה באה הגמרא לבאר את מקור הדין של ידות: וענין "ידות" - היכא כתיב? מהיכן הוא נלמד מן התורה?
דכתיב בפרשת נזיר, בספר במדבר (פרק ו): "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה"'.
ותניא: הדרך של המקרא היא להקדים את ה"מקור" ל"שם הפעולה", כמו "לאסור איסר". 1
1. הר"ן. והוסיף הר"ן דוגמא נוספת - "לקיים כל דבר". ובפירוש הרא"ש כתב: דרך המקרא להקדים את המקור לפני שם הדבר ופירושו, כמו "לעשות מעשים".
אך כאן שינה כאן הכתוב מלשונו הרגיל, והקדים את שם הפעולה למקור, ואמר "נזיר להזיר" במקום שיאמר "להזיר נזיר" (וכמו שאכן נקט בתחילה "לנדור נדר").
ולמדנו משינוי הלשון, שבא הכתוב ללמד -
לעשות ידות נזירות - כנזירות. 2
2. גירסת הר"ן.
אין לי אלא בנזירות -
בנדרים מנין, שגם בהם ידות נדרים כנדרים?
תלמוד לומר: "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה"'.
מקיש הכתוב הזה נזירות לנדרים, ונדרים לנזירות.
ולמדנו מההיקש הזה שלשה דברים: א. מה, כמו שבנזירות עשה בו הכתוב ידות נזירות כנזירות - אף נדרים, עשה בהם הכתוב ידות נדרים כנדרים. 3
3. ואין אפשרות ללמוד נדרים מנזירות בלימוד של "מה מצינו" לפי שאין עונשין מן הדין, והרי ידים התרבו אף למלקות. רשב"א כאן, והר"ן בדף ד ב. ורע"א בתוספותיו על המשניות פרק א משנה א אות ב הקשה למה לא נלמד ידות בנדרים בלימוד של מה מצינו מנזירות, והרש"ש ציין לדברי הר"ן האלה. ולגבי יד בשבועה, כתב השלטי גיבורים במסכת שבועות לה ב, שלוקה על שבועה שנאמרה בלשון יד משום "בל יחל". וכתב הדרישה (יו"ד רלז א) בשם מהרש"ל, שאין לוקים ואין מביאים קרבן על יד בשבועה. ולקמן בדף יד א כתב הריטב"א (ד"ה אנו בעניותנו), שאי אפשר להתפיס נדר בנדר שנעשה בדיבור "יד". וביאר הברכת שמואל בסימן ד טעמו של דבר, לפי שהיד אינה יכולה להועיל אלא לאסור את הדבר, אבל לא להחיל עליו שם של "דבר הנדור", ואי אפשר להתפיס אלא בדבר הנדור.
ב. ומה, כמו שבנדרים עובר ב"בל יחל דברו", אם אסר דבר על עצמו, ואכלו, ו"בבל תאחר לשלמו", אם נדר להביא קרבן, ולא הביאו תוך שלשה רגלים - אף נזירות עובר בבל יחל נדרו ובבל תאחר לקיימו, וכפי שיתבאר להלן.
ג. ומה, כמו שבנדרים האב מיפר נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו - אף נזירות, האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו.
והוינן בה: מאי שנא גבי נזירות, מדוע דוקא בנזירות יש לדרוש מהכתוב שידות נזירות כנזירות היות דכתיב בנזירות שינוי הלשון "נזיר להזיר"?
הרי בענין נדרים נמי אפשר לדרוש שידות נדרים כנדרים משינוי הלשון האמור בפרשת נדרים - כי הא כתיב "לנדור נדר".
ואם כן, היקישא - למה לי?
ומשנינן: אי כתב "נדר לנדור" כדכתב "נזיר להזיר", אכן היה אפשר לדרוש משינוי הלשון, שידות נדרים כנדרים, כדקאמרת, ואכן לא היה צריך היקישא של נדרים לנזירות כדי לדעת שידות נדרים כנדרים.
אבל השתא, עתה דכתיב "לנדור נדר", אין לנו אפשרות לדרוש מכפל הלשון הזה, היות ודברה תורה כלשון בני אדם, וכך הוא דרך בני אדם לדבר. ולכן, אין כפל הלשון בדברי הכתוב מהווה מקור כדי לדרוש ממנו דרשה.
אך עדיין הוינן בה: הניחא למאן דאית ליה "דברה תורה כלשון בני אדם", ואין לדרוש מלשון שכזאת שום דרשה, שפיר הוצרכנו ללמוד דין ידות בנדרים מההיקש של נדרים לנזיר.
אלא, למאן דלית ליה "דברה תורה כלשון בני אדם", אלא מכל כפל לשון של הכתוב ניתן לדרוש ממנו, האי "לנדור נדר" - מאי עביד ליה? לאיזה צורך נאמר כפל הלשון הזה, אחרי שאפשר ללמוד את הדין שידות נדרים כנדרים מההיקש של נדרים לנזירות!?
ומשנינן: אכן, מאן דאמר זה, דריש ליה לכפל הלשון "לנדור נדר" לעשות ידות נדרים, כנדרים.
ומקיש נזירות לנדרים כדי ללמוד שגם בנזירות אמרינן "ידות נזירות כנזירות".
ואילו את כפל הלשון האמור בנזירות "נזיר להזיר" - דריש ליה כך: