פרשני:בבלי:נדרים יג א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
דמחית שמביא בשר בכור, ומחית בשר דהאיך, ומביא בשר היתר הזה מצדו השני, ומניחו גביה, לידו.
ואמר על בשר ההיתר "זה - כזה"!
ומחלוקת תנאי היא, אם הוא מתפיס במעיקרא, בבשר הבכור לפני זריקת הדם, כשהיה אסור באכילה לכל אדם מחמת קדושת הקרבן, ואסור. או שהוא מתפיס בדהשתא, בבשר הבכור לאחר זריקת הדם, כשהוא מותר באכילה לכהנים, והוא מותר!
ודחינן: לא בכך נחלקו רבי יעקב ורבי יוסי.
אלא, דכולי עלמא הוא מתפיסו, אפילו אם סתם דבריו, בבשר בכור לפני זריקת דמים.
ומאי טעמא דמאן דשרי? והרי בכור, קרבן הוא!?
היות ואמר קרא בפרשת נדרים (במדבר ל) "איש כי ידור נדר לה'" - מלמד הכתוב בכפל לשונו "כי ידור נדר", שלא חל הנדר בהתפסה, עד שידור ויתפיס אותו בדבר הנדור.
לאפוקי להוציא בכור - דדבר האסור הוא! כי בכור הוא קדוש מרחם, מאליו, ואין הוא דבר הנדור בידי אדם!
ואילו מאן דאסר, סבר:
כיון שאמר קרא "כי ידור נדר לה"' - לימד הכתוב "לה'", לרבות מתפיס בדבר האסור.
ומבארת הגמרא:
ומאן דשרי (היות והתפיס בדבר האסור ולא בדבר הנדור) - זה שאמר הכתוב "לה"', מאי עביד ליה?
מיבעי ליה, צריך את היתור "לה'" - למתפיס בבשר חטאת ואשם.
והוינן בה: ומה ראית לרבות את המתפיס בבשר חטאת ואשם, ולהוציא את המתפיס בבכור? ומשנינן: מרבה אני חטאת ואשם - שהוא מתפיס בנדר.
ומוציא אני את הבכור - שהוא קדוש ממעי אמו.
ומאן דאסר סבר, בכור נמי - מתפיסו בנדר הוא, כי בנוסף לקדושתו מרחם, שהיא קדושה הבאה מאליה, יש בו גם קדושה הבאה מכח הקדשתו של אדם!
דתניא, משום רבי אמרו: מנין למי שנולד לו בכור בתוך ביתו, שמצוה על בעליו להקדישו בעצמו, ולומר "הרי זה קדוש בבכורה", על אף שהוא כבר קדוש מאליו מן התורה?
שנאמר (דברים טו) "הזכר - תקדיש".
ואם כן, גם בכור הוא דבר הנדור, שהרי הקדישו בעליו.
ומאן דשרי, סבר, הרי גם כי לא מקדיש ליה בעליו לבכור - מי לא מיקדיש הבכור מאליו, בשעת לידתו?
ולכן המצוה להקדישו אינה עושה אותו ל"דבר הנדור", לפי שאין תוספת קדושה בהקדשת האדם אותו, אלא יש מצוה גרידא לבעליו, לומר בפיו שיהא הבכור קדוש בבכורה. 1
1. רבותינו האחרונים דנו בסוגיה זאת בשתי שאלות יסוד: האחת, מהי מהות ההקדשה על ידי האדם בקדושת הבכור, אחר שהיא כבר קיימת עליו ממעי אמו. והשניה, האם צריכה ההתפסה להעשות דוקא בהקדשת האדם, או שמא כיון שהבכור יש בו גם הקדשה מצד מעשה האדם, הרי הוא "דבר הנדור", ואין צורך להתפיס דוקא בקדושת האדם הנעשית בו. לגבי השאלה הראשונה - בכתבי הגרי"ז (למסכת נזיר דף ד) מבואר שחידשה תורה מצוה של "מעשה הקדשה" של אדם בבכור, אם כי אין מעשה ההקדשה הזה מחיל תוספת של קדושה בבכור, ואין מחשיבים את הבכור שהוקדש גם בידי אדם כאילו הוא קדוש בשתי קדושות, קדושת בכור ממעי אמו וקדושת האדם. אלא חידשה בו התורה שיקדיש את בכורו באמירתו, גם מבלי להחיל קדושה נוספת על הקדושה הקיימת. ואילו הגר"ש שקופ מבאר שיש תוקף להקדשתו בכך שלאחר הקדשת האדם יש שתי סיבות לקדושתו - האחת מחמת לידתו, והשניה מחמת הקדשתו. ולגבי השאלה השניה - המחנה אפרים (סימן י), והלחם משנה (פרק א מהלכות נדרים) כתבו שכל עוד לא הקדישו הבעלים את הבכור אי אפשר להתפיס בו לכולי עלמא. ואילו הגרי"ז מבאר, שלכולי עלמא אין צורך שקדושה הנעשית בפיו של האדם תחול בפועל מחמת פה האדם כדי שיוכלו להתפיס בה. אלא, די בכך שהקדושה הקיימת יכולה להעשות על ידי פי האדם, כדי שתחשב הקדושה לדבר הנדור שאפשר להתפיס בו. והמחלוקת כאן היא בקדושה המיוחדת במינה של בכור, כי זה שטוען שאפשר להתפיס בה, סבור שדי בכך שאמרה תורה שיש "מעשה הקדשה" בבכור על ידי אדם כדי שקדושת בכור תחשב דבר הנדור. ואילו החולק עליו סבור שרק בסוג קדושה שחלה גם על ידי אדם אפשר להתפיס, ולא בקדושה של בכור שכל ביטויה בידי האדם הוא רק במעשה הקדשה, ללא חלות של קדושה על ידו.
שנינו במשנה: האומר כאימרא, כדירים הרי זה אסור.
תנא בברייתא:
אימרא, לאימרא, כאימרא.
דירים, לדירים, כדירים.
עצים, לעצים, כעצים.
אישים, לאישים, כאישים.
מזבח, למזבח, כמזבח.
היכל, להיכל, כהיכל.
ירושלים, לירושלים, כירושלים.
בכולן, אם הוסיף ואמר: שאוכל לך - אסור.
אך אם הוסיף ואמר: לא אוכל לך - מותר.
והוינן בה: מאן שמעינן ליה דלא שני ליה בין האומר אימרא ובין האומר לאימרא או כאימרא, שבכולן חל הנדר, גם אם אינו מוסיף את כ"ף הדמיון? -
רבי מאיר היא! שהרי לרבי יהודה אם לא הוסיף את כ"ף הדמיון לא אמר כלום.
אם כן, אימא סיפא: וכולן, אם הוסיף ואמר: לא אוכל לך - מותר.
וזה שלא כרבי מאיר, כי -
והתנן: "לקרבן לא אוכל לך" - רבי מאיר אוסר.
ואמר על כך רבי אבא: נעשה כאומר "לקרבן יהא - לפיכך לא אוכל לך"!
ואילו משנתנו מתירה אותו באכילה.
ומשנינן: לא קשיא:
הא, משנתנו מדברת בענין דאמר: "לא אימרא לא אוכל לך". שאז מותר לרבי מאיר, היות ואינו סבור ש"מכלל לאו אתה שומע הן".
ואילו הא דאמר רבי מאיר שאסור, הוא בענין דאמר: "לאימרא (בשוו"א תחת הלמ"ד) לא אוכל לך".
מתניתין:
א. האומר: קרבן עולה, מנחה, חטאת, תודה, שלמים - שאני אוכל לך!
אסור, על אף שלא הוסיף את כ"ף הדמיון.
רבי יהודה מתיר, עד שיוסיף את כ"ף הדמיון.
ויש חידוש בדברי רבי יהודה, שלא אומרים בהם "שמם מורה על איסורם", ואינם דומים לאומר "פיגול" או "נותר" בלי כ"ף הדמיון, שבהם אף רבי יהודה אוסר היות ושמם מוכיח עליהם שכוונתו לאיסור.
ב. האומר: הקרבן, כקרבן, קרבן - שאוכל לך.
אסור אפילו בלי כ"ף הדמיון.
ג. האומר לקרבן לא אוכל לך - רבי מאיר אוסר.
גמרא:
קתני במציעתא של המשנה:
קרבן, הקרבן, כקרבן שאוכל לך - אסור.
סתמא תנא "קרבן" - כרבי מאיר, דלא שני ליה בין "אימרא" לבין "כאימרא".
ופרכינן: אי רבי מאיר היא, תיקשי הא דקתני בדוגמא הנוספת: הקרבן שאוכל לך - אסור.
והתניא: מודים חכמים (רבי מאיר) לרבי יהודה, באומר הא קרבן, והא עולה, והא מנחה, והא חטאת שאוכל לך - שמותר, לפי שלא נדר זה אלא בחיי קרבן!